בשעה שנקבעה עם שחקניות מועדון פוטבול אפרת לריאיון ולצילומים לצורך הכתבה שלפניכם, שתיים מחברות הקבוצה, שהיו בדרכן למגרש ביישוב, התעכבו בגלל חפץ חשוד בצומת גוש עציון. תרחיש שהיה עלול אולי להדאיג אורחים מרחוק – אבל מי שגדל וחי ביהודה ושומרון מגיב על אירועים כאלה במשיכת כתפיים ופיהוק. אחרי העיכוב הקל, הן הגיעו בשלום.
זו השנה הראשונה לקיום הקבוצה באפרת – יישוב בתחומי גוש עציון, שמפאת גודלו קיימת לו מועצה מקומית נפרדת. לפני כן חלק מהשחקניות והמאמן השתייכו לקבוצת יהודה רבלס, שזכתה בשתי אליפויות רצופות – עד שמועצת אפרת החליטה לקחת את הקבוצה תחת חסותה. כך נולד מועדון פוטבול אפרת. כבר בעונה הראשונה, זכתה הקבוצה בליגת הפלאג פוטבול שבה היא משתתפת.
6 צפייה בגלריה
עומדות מאחור, מימין: תהילה לואנשטיין, רקלה רייז וביילה גרינבלום. מלפנים, מימין: רעות רביבי, זהבה ורבקה וינברג
(צילום: עמית שאבי)
הקפטנית בת ה־19 של אפרת, רבקה וינברג, היא גם נציגת הקבוצה בסגל נבחרת ישראל. כבר בגיל 16 הצטרפה לסגל הלאומי, ובין השאר השתתפה באליפות העולם בפלאג פוטבול שהתקיימה בארץ. "באליפות הראשונה שלי עם הנבחרת בפנמה הייתי הצעירה ביותר בין כל המשתתפות, וקיבלתי אישור מיוחד להשתתף לפני גיל 17", היא מספרת.
וינברג היא הרוח החיה מאחורי הקבוצה, שהחלה לפעול באפרת לאחר שיחה שלה עם האחראי על תחום הספורט במועצה המקומית. שלא במקרה, מועדון פוטבול אפרת הוא גם סיפור משפחתי: אביה של רבקה, דביר וינברג, הוא מאמן הקבוצה – ואמה, זהבה, משתפת איתה פעולה כשחקנית. "רבקה אמרה, 'יש מספיק נשים שמשחקות באפרת, אבל הן מפוזרות בין קבוצות שונות. בוא נאחד את כולן לקבוצה אחת מפה'", מספר דביר. טווח הגילים בקבוצה, אגב, נע בין 17 ל־42. כולן דתיות, וחמש מבין 11 שחקניות הקבוצה הן אמהות לילדים.
אחת השחקניות בקבוצה היא רעות רביבי – בתו של ראש מועצת אפרת, עודד רביבי. לדבריה, אביה לא הצליח להגיע ולצפות במשחקים. "יש לו ישיבות מועצה בימי שני בערב, והמשחקים היו בשני בערב. אז היינו מגיעים הביתה באותה שעה, אבל כל אחד ועיסוקיו שלו", היא מחייכת.
ההסלמה הביטחונית הגיעה בסוף מארס לאזור כאשר מחבל עלה לאוטובוס וביצע פיגוע. לפני שחוסל, המחבל הספיק לדקור אדם אחד ולפצוע אותו באורח קשה, ליד היישובים אלעזר ונווה דניאל הסמוכים. "זה מפחיד, כי בסוף זה אמצעי תחבורה נפוץ בקו שכולנו עולים עליו ביומיום, ואתה לא רוצה לחשוב פעמיים כשאתה נוסע ללימודים או סתם לבלות עם חברים, אבל זה מיעוט שלא מייצג", אומרת רביבי, "אנחנו מאמינים בשקט שיש רוב הזמן. אנחנו לא באמת נותנים לזה להשפיע על היומיום".
לפגוש את ההורים
בית משפחת וינברג תמיד היה ספורטיבי. רבקה נהגה לשחק בייסבול מגיל צעיר, ובשלב מסוים ניסתה גם התעמלות קרקע ("כמו כולן", היא מחייכת). בכיתות ז'-ח' היא לא למדה מבית הספר. "ראינו שבית הספר לא היה מקום טוב בשבילה, אז הוצאנו אותה משם", מספרת אמה, זהבה. "היה לנו חשוב לשמור שתהיה לה חברה, אז שלחנו אותה לספורט קבוצתי".
לאחר מכן החלה רבקה ללמוד באולפנת אוריה. שם היא הייתה חלק מנבחרת הקטרגל שעשתה היסטוריה כשהפכה לראשונה מבית ספר דתי שמעפילה עד לגמר טורניר התיכונים הארצי, בשנה שלפני הקורונה. "איפה שהיו צריכים מישהו ספורטיבי – הכניסו אותי. מעולם לא שיחקתי כדורגל, אבל הכניסו אותי גם לשם כשחקנית משלימה", לדבריה. "גם לכדורסל ולאתלטיקה קלה שלחו אותי. פעם נתנו לי להתנסות בהדיפת כדור ברזל, ולא ידעתי מה אני עושה. בסוף קיבלתי טיפים מהבנות שהיו שם, ו'בטעות' שברתי אז את השיא של אזור ירושלים לגילי. זה קרה בכיתה י"א", היא מצחקקת.
אבל עם כל הכבוד להדיפת כדור ברזל ושאר מקצועות הספורט, הכישרון הגדול שלה היה בפוטבול. היא משחקת לרוב בתפקיד התופסת – Wide Receiver.
פלאג פוטבול דומה לענף הפוטבול האמריקאי המוכר (המכונה "טאקל פוטבול"), רק שבו אין כלל מגע בין השחקנים, וניתן לעצור את היריב באמצעות משיכה בדגל המחובר לחגורה שהוא לובש. הוא משוחק בקבוצות קטנות יותר. בישראל פועלות שתי ליגות פלאג פוטבול לנשים – אחת בירושלים והסביבה ואחת באזור המרכז – ואפרת היא אלופת הליגה של אזור ירושלים. הליגה מונה שמונה קבוצות, וכמו ליגות הפוטבול לגברים בארץ, בשלב זה היא חובבנית ולא מקצוענית. ליגת טאקל פוטבול לנשים עדיין לא נפתחה.
לזהבה וינברג (42) יש שישה ילדים בסך הכול – רבקה היא הבכורה. אחת הבנות, אילנה (15), משחקת גם כן פלאג פוטבול ונכללת בסגל נבחרת הנערות. זהבה היא כאמור לא היחידה בקבוצה שהיא אם לילדים. כמוה למשל שלבי בינשטוק, מהשחקניות הטובות בקבוצה, שיצאה לחופשת לידה בעקבות לידת בנה השישי.
"בשנה שעברה, בזמן הקורונה, היו חסרות שחקניות ורבקה ביקשה שאצטרף. בחיים לא שיחקתי פוטבול לפני כן, אבל הלכתי למשחקים של בעלי ושל רבקה. היא ראתה שאני מהירה, ושמו אותי בעמדה של Rushing – אני צריכה להגיע לקוורטרבק היריבה לפני שהיא זורקת את הכדור".
המאמן דביר וינברג: "אני מרגיש שאנחנו מייצגים את אפרת ואת גוש עציון כולו, כי אין בעוד יישובים באזור קבוצה כזו. יש באפרת הרבה יוצאי ארצות הברית שמתעניינים בספורט אמריקאי, וזה עוזר"
הלכות הצניעות וכיסוי הראש שלראשה לא מהווים מכשול. "בדרך כלל אני משחקת כשאני חובשת כובע בייסבול הפוך, והחצאית שאני לובשת בכלל לא מפריעה לי", אומרת וינברג.
איך זה להיות עם הבת שלך בקבוצה? יש אינטריגות לפעמים?
"לא, ממש לא. זה המקום שלה – היא הכניסה אותי לכאן. היא הקפטנית, והיא אומרת לי לפעמים מה לעשות. זו הטריטוריה שלה".
אז כאן זה המקום שלה, ואחר כך בבית את אומרת לה להוציא את הפח?
"נכון", היא אומרת ופורצת בצחוק.
ואיך זה כשהמאמן הוא בעלך? הוא לא נותן לך הנחות?
"לקראת פסח בשנה שעברה הוא לא רצה שאפצע לפני הניקיונות והסידורים, אז שותפתי פחות במשחק, כדי שאוכל לעזור ולתפקד בצורה מלאה בבית", היא שוב צוחקת.
לעומת זהבה, שנולדה בניו־יורק ועלתה לישראל כבר בגיל שלוש, דביר גדל בבוסטון והיה בן 22 כשעלה לארץ בשנת 2000. בצעירותו הוא שיחק בייסבול, פוטבול וכדורסל – והיום הוא מאמן בענפים האלה.
אתה מרגיש שאתם מייצגים את ההתיישבות ביהודה ושומרון?
"כן, אני מרגיש שאנחנו מייצגים את אפרת ואת גוש עציון כולו, כי אין בעוד יישובים באזור קבוצה כזו. יש באפרת הרבה יוצאי ארצות הברית שמתעניינים בספורט אמריקאי, וזה עוזר".
מנכ"לית של חברה וספורטאית פעילה
אפרת היא יישוב בורגני סמוך לירושלים עם בתי אבן מרשימים ואוכלוסייה מבוססת – הכי רחוק מהסטיגמה על התנחלויות שכוללת קרוואן בגבעה שכוחת אל. לצד קבוצת הבוגרות, תחת מועדון "עוצמה אפרת" פועלות גם ליגת ילדים פנימית, שתי קבוצות נערים וקבוצת נערות.
מטעמי נוחות הן אירחו את משחקיהן באצטדיון קראפט החדש בעמק הארזים. עם פרוץ המגפה הוקם במקום מתחם "היבדק וסע" לבדיקות קורונה. "היה קשה להגיע למשחקים, עמדנו הרבה פעמים בתור לבדיקות קורונה שבכלל לא רצינו לעשות. בתקופת גל האומיקרון יצאנו מהמכונית והשלמנו את הדרך ברגל", מספרת רביבי. באחת הפעמים המאמן הגיע באיחור למשחק בגלל הפקקים שנגרמו בשל בדיקות הקורונה.
הקורונה הקשתה על נשות אפרת בדרכים נוספות בדרך אל התואר, ולחצי הגמר הן הופיעו אחרי שלא התאמנו במשך חודש בגלל מכת בידודים בקבוצה. "זה לא היה אידיאלי בכלל. כמעט כולנו חלינו בקורונה, ונדחו לנו כמה משחקים", מספרת ביילה גרינבלום, המשחקת בעמדת הקוורטרבק. "לקראת סוף העונה, כשכולן חזרו, הרגשנו שיש לנו את זה ואפשר להתמודד על התואר". בגמר הן גברו 19:25 על קבוצת "ביג בלו" מירושלים.
במקביל לעיסוק הספורטיבי, שחקניות הקבוצה עובדות לפרנסתן במקצועות שונים. אפילו רבקה, שמככבת בקבוצה ומשחקת בנבחרת הלאומית, מאמנת ילדים במקביל לכך. גרינבלום היא סייעת אישית בבית ספר לילדים עם תסמונת דאון.
רקלה רייז (35), שחקנית הגנה, היא מנכ"לית של חברה להפקות וידיאו, ושותפה בסטארט־אפ של אפליקציית בוקינג לאתרים, טיולים ואטרקציות. "זה נותן לי המון שמחה בחיי. אני מנכ"לית של חברה, ואין לי זמן לכלום – אבל לזה אני תמיד מקדישה זמן", מספרת רייז, שמעבר לכל זה היא אם לשלושה ילדים. "עם כל הלחץ שיש לי והצורך לנהל צוות – זה נותן לי שנייה לנשום, לעשות משהו כיפי. אני לא יכולה בלי זה. העונה הזו הייתה מטורפת, ופשוט תענוג לשחק בקבוצה הזו. כשהתחלנו היינו אנדרדוג, וזו גאווה גדולה לזכות באליפות".
פורסם לראשונה: 13:20, 09.05.22
