לכבוד מועדון הכדורגל מנצ'סטר יונייטד,
אני לא יודע מי יקרא את זה. מוזר לכתוב לפירמה עצומה כמו מנצ'סטר יונייטד, פירמה שהיא מועדון כדורגל בין לאומי, לא אדם, המסוגל לחשוב, להרגיש, ולקרוא. לכן, המכתב הזה אינו מיועד למועדון הכדורגל בלבד, אלא גם לנציג שירות הלקוחות הספציפי שיקרא את זה.
שמי יונתן מיכאלוביץ. אני בן, אח, סטודנט באוניברסיטה, וב־14 השנים האחרונות, שהן מרבית הזמן בו אני חי, האוהד המסור והנאמן ביותר שניתן להעלות על הדעת. במהלך התקופה הזו לא פיספסתי משחק אחד. עקבתי אחרי המועדון באדיקות, בתקופות טובות ובתקופות רעות, תמיד. אני זוכר בעל פה את שמותיהם של כל השחקנים ששיחקו בקבוצה, לכל אורך אותה תקופה. יש לי חולצות, צעיפים, דגלים, פוסטרים, ספרים, ספלי קפה, ופחות או יותר כל מוצר שהקבוצה מוכרת. למנצ'סטר יונייטד חלק משמעותי וחשוב בחיי.
בנוסף לכל זה, אני ישראלי, וחבר בקבוצת האוהדים הישראלית, Reds Israeli. מועדון האוהדים מארגן מפגשי צפייה משותפים, כנסים, ונסיעות למשחקים, בבית ובחוץ, בתוך אנגליה ומחוץ. אני יודע בוודאות שבעשור האחרון לא היה משחק אחד בו לא נכחו אוהדים ישראליים בקהל.
בשבעה באוקטובר, השבת השחורה, מנצ'סטר יונייטד שיחקה בבית נגד ברנטפורד וניצחה 1:2 בזכות צמד מאוחר של סקוט מקטונומי, עמוק בתוספת הזמן. עבורי אמנם התאריך הזה היה יום שונה לחלוטין. לא צפיתי במשחק כמו שתכננתי, מכיוון שהייתי מרותק לחדשות, מחובר לטלוויזיה, צופה במעשי הזוועה שהתרחשו בחלק הדרום מערבי של ישראל, סמוך לגבול עם רצועת עזה.
אספר מה קרה בשפה שתוכלו להבין, לא באמצעות מילים צבאיות או פוליטיות, אלא דרך שפת הפריימיר־ליג. אני מדבר על ספרות, נתונים, סטטיסטיקות. בשבעה באוקטובר מחבלי חמאס פלשו לישובים ישראלים וטבחו באכזריות בכ־1,400 אנשים חפים מפשע. שחטו תינוקות בעריסותיהם. שרפו משפחות שלמות. אנסו נשים מול בעליהם וילדיהם. הפכו מסיבה שהוקדשה לאהבה ולאיחוד לבית מטבחיים. חטפו ילדים יחד עם קשישים שבקושי מסוגלים ללכת. חטפו נערות. ניתן רק לדמיין את הסבל הנורא שכל אותם חטופים עוברים בידי חמאס. מטרתם בהתקפת הטרור לא הייתה להרוג בלבד, אלא לעקור את האנושיות. חיפשו איך לשאוב את האנושיות, את הכבוד המינימלי שנשאר לאדם לאחר מותו, מתוך אותם אזרחים של מדינת ישראל.
אחרי שער הניצחון הדרמטי של סקוט מקטונומי, עמודי הקבוצה ברשתות החברתיות התמלאו בתוכן על המשחק, אך לצערי הרב, לא הייתה כל התייחסות, קטנה שבקטנות, לטרגדיה שהתרחשה בישראל באותו הזמן – מדינה עם ריכוז גבוה מאוד של אוהדי שלכם. אחד מהם הוא יונתן רפפורט, שביקר באולד טראפורד ותכנן לקח את בנו למשחק. רק לאחר יותר משלושה שבועות, לקראת משחק הדרבי, טרחתם להזכיר את שמו, וגם אז התייחסותכם נעדרה כל גינוי ממשי למעשי הזוועה של ארגון הטרור חמאס. הצגתם אותו כאילו היה קורבן של מלחמה רגילה. בנוסף, ייתכן מאוד שהיו אוהדים נוספים בין אותם 1,400 גיבורים. הם, כך נראה, לא היו חשובים מספיק עבורכם.
לפני מספר ימים התבשרנו על מותו של סר בובי צ'רלטון. כמו בעבר, מחלקת המדיה החברתית של המועדון לא איכזבה ופרסמה אין ספור תמונות וכתבות על בובי. היה הזוי לראות, כמה יחס ותשומת לב מקבל אדם אחד, אדם שחיי חיים מלאים ומת בשלווה, בהשוואה לאותם 1,400 ישראלים שלא זכו למילה אחת ממחלקת המדיה החברתית שלכם.
האירוניה מהדהדת בחוזקה ממנצ'סטר לישראל. כאשר בובי היה בן ארבע, באותו הגיל של הילדים הישראלים שנחטפו ונמצאים עכשיו ברצועת עזה, הממלכה המאוחדת נלחמה בגרמנים. אולד טראפורד הופצץ. לתקוף ולסכן את בובי צ'רלטון בן הארבע, כפי שעשו הנאצים ערב מלחמת העולם השנייה, דומה להחריד להתקפות חמאס נגד ילדים, אולם אתם מסרבים לראות זאת. באיזה אופן הפצצת אולד טראפורד היא מעשה נתעב המחייב תגובה יותר משיגורי הרקטות של חמאס לעבר בתיהם של אזרחים בכל מדינת ישראל?
המועדון למוד אסונות. בקרתי באופן אישי במנהרת מינכן. ראיתי את השמות ואת הפרצופים. אתם מדברים על ערכים ועל תחייה מתוך ההריסות, אותם ערכים שבנו את המועדון. אני חושש, שכל אותם ערכים נעלמו. המועדון הפך לחסר ערכים. למי שמתעלם מזוועת כאלו, אין שום זכות להזכיר את אסון מינכן והתרסקות המטוס, שגם בה נכח, שוב באופן אירוני, בובי צ'רלטון.
היו כאלה שבחרו להתייחס לזוועה מבלי להביע עמדה, והביעו צער כלפיי ההרוגים משני הצדדים. מחלקת המדיה החברתית שלכם חוטאת גם כאן. לא הייתה, לפחות לא עד השבוע האחרון, שום התייחסות מנומסת או תקינה פוליטית, לאותם מאורעות זוועה. גם עכשיו, לאחר שלושה שבועות שקטים, התגובה המיוחלת אותה פירסמתם הייתה לקונית, ריקה מתוכן ומנותקת מהמציאות.
כמועדון כדורגל גלובלי בשווי של מאות מילוני פאונדים קיימת חובה מוסרית עבורכם לדבר ולעסוק בדברים מהסוג הזה. השתיקה שלכם מעלה את השאלה, מהי המטרה של צפייה בכדורגל מלכתחילה? מהו אותו חיבור בין אוהד לקבוצה שלו? איזו משמעות יש לו? למה אנשים טורחים לנסוע חצי עולם תרתי משמע בשביל לראות את הקבוצה, אתכם? כדורגל נועד, עד כמה שאני מבין, לאחד בין אנשים. זו אינה קלישאה, זה מופיע בשם שלכם. UNITED. כאשר אנשים מאוחדים, במלוא המובן, כשאדם נהפך לחלק מאותם עשרות אלפים ששרים ומעודדים באולד טראפורד, אז אותו אדם אינו לבד כפי שאף פעם לא יהיה, וניתן, למשך שעה וחצי, להשהות את המוות. הייתי שם ועשיתי את זה. וזו בדיוק הסיבה שמחובתכם לדבר עכשיו. למועדון יש כוח השפעה אדיר. הדבר הנכון לעשות הוא להתערב, לכבד את זכר המתים, ולפעול להשוות החטופים שנמצאים בשבי החמאס. מה למען האל יכול להיות יותר חשוב?
אחריי הניצחון נגד ברנטפורד, מקטונומי פרסם באינסטגרם שלו את המשפט “This what it means to be at this football club”. אם להיות חלק מהמועדון משמעו להתעלם מאירוע בסדר הגודל של השואה, במסגרתו אוהדי הקבוצה נרצחו, ובו בזמן להיות עיוור מכסף ומאינטרסים זרים ופסולים, שמוצאים חן בעייני המועדון יותר מחיים של בני אדם, אז אני לא רוצה שום קשר עם המועדון המקולל הזה. המדיניות עכשיו, ביחס לזוועות, מסבירה למה הקבוצה שיחקה, בעשור האחרון, את הכדורגל הכי משעמם, חסר תשוקה ונורא שניתן להעלות על הדעת. מנצ'סטר יונייטד שאני הכרתי נעלמה.
אסיים במילותיו של אגדת המועדון, אריק קנטונה. "ניתן להחליף את האישה, הדעות הפוליטיות, את הדת, אך לעולם, לעולם, לא את קבוצת הכדורגל האהודה". עושה רושם, שאריק המלך שכח אפשרות אחת, שכן מתירה את החלפת מועדון הכדורגל, לפיה, בתרחיש מוזר ולא סביר בו מועדון הכדורגל האהוב איבד את נשמתו. אני חושש שזהו המקרה מולו אנו ניצבים כיום.
בגדתם בי. בגדתם באוהדים שלכם בישראל. בגדתם באוהדים שלכם בכל העולם. לא אצפה בכם משחקים שוב. הסיפור הזה נגמר.
תתביישו.
גם אתם רוצים להיות פרשנים? התחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד:
*כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא.
*אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה.
*נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
* אם בכוונתכם לכתוב על משחק או אירוע מסוים שעומד להתקיים, אנא שלחו את הטקסט מספר ימים לפני כן.
