"המדליה אצלי בבית, במקום שהוא שלי. בעליית הגג יש לי ארון גביעים ומדליות, אבל בבית שלי אין סממנים של ספורט. את מדליית הכסף האולימפית אני שומרת במקום שרק בני הבית יודעים".
30 ביולי 1992. ה־י־ס־ט־ו־ר־י־ה. יש לנו ספורטאית כחול־לבן ראשונה שזוכה במדליה אולימפית. על הפודיום בברצלונה עולה יעל ארד בת ה־25 עם מדליית כסף בג'ודו – ציון דרך בתולדות מדינת ישראל. 30 שנה אחרי, עם קריירה מפוארת ורשימת תארים בלתי נגמרת, יושבת-ראש הוועד האולימפי יעל ארד חוזרת לאותם רגעים מרגשים בראיון מיוחד ל"ידיעות אחרונות" ו-ynet.
4 צפייה בגלריה
"לא יכולתי לצאת לרחוב, לא עניתי לטלפונים בבית". ארד והמדליה מברצלונה
(צילום: עוז מועלם)
טירוף אולימפי מוחלט
בואי ניסע אחורה בזמן. הגעת לברצלונה במטרה ברורה לזכות במדליה?
"הייתי נחושה להביא מדליה. בשנה האולימפית הייתי שלישית בעולם ואלופת פריז, הטורניר הכי נחשב בעולם. הייתי הטובה במשקל שלי בחודשים שלפני. היה לי ביטחון עצמי, והתקלה היחידה הייתה הניתוח בברך".
כל המדינה הייתה על הראש שלך.
"שנה ויום לפני המשחקים האולימפיים עמית ענבר עם כסף ואני עם ארד באליפות העולם, הראשונות בענפים אולימפיים. האות לכל המדינה לשבת עליי ועל עמית התקבל. מנכ"ל הוועד האולימפי, אורי אפק, התראיין בכל מקום ואמר שאנחנו מועמדים למדליה אולימפית, פעם ראשונה שסומנו ישראלים כתקווה אולימפית. אגב, זה היה הכינוי שלי. היו ערוץ אחד ושלושה עיתונים, בית משוגעים. לא יכולתי לצאת לרחוב, לא עניתי לטלפונים בבית, השתדלתי לא להסתובב בארץ, רוב הזמן הייתי בחו"ל".
יום התחרות מגיע, תשתפי אותנו מה עובר עלייך.
"הגעתי לברצלונה ארבעה ימים לפני כן. התייחסנו לזה כמו לאליפות עולם, לנטרל רעשים. לא צעדנו בטקס הפתיחה. הייתי ממש בלחץ וביקשתי שקט. היתה לי הגרלה מורכבת, אלופת עולם בחצי הגמר. לא ישנתי הרבה בלילה, קמתי בחמש וחצי בבוקר לשקילה. בשני הקרבות הראשונים ניצחתי יריבות מספרד ומצ'כיה, ואז הגיע הקרב מול אייקוף הגרמניה".
4 צפייה בגלריה
פעם ראשונה שסומנו ישראלים כתקווה אולימפית. ארד חוגגת את העלייה לגמר האולימפי
(צילום: רויטרס)
וזו לא הייתה סתם עוד מתחרה.
"היא הייתה יריבה בלתי מנוצחת, היה לה תרגיל אחד שבו הרימה את היריבה באוויר וזרקה אותה מעבר לכתף. דני לאופלד היה מאמן טקטיקן ותירגלנו איך מתמודדים עם זה. הוא היה מביא גדודים של נערים ונערות ובכל פעם זרקו אותי על המוח, עד שבסוף ידעתי איך להתמודד עם זה. ידעתי שזה קרב החיים שלי, מדליה אולימפית ראשונה. חצי דקה ראשונה היא מפילה אותי, מרתקת אותי. ואז היא מנסה לעשות את התרגיל שלה, עשיתי מה שלמדתי וקיבלתי ווזארי. שתינו קמות, הגרמנייה מסתכלת עליי, העיניים שלה יצאו מהחורים. היא התנפלה עליי שוב, עשיתי לה תרגיל, ווזארי ואז איפון, וזה רגע של פעם בחיים, הכי גדול בקריירה, ההצטרפות של הרגע האישי ללאומי. הלוח האלקטרוני היבהב 'ישראל', הגוף לא יכול להכיל את זה, אני רואה שכולם בוכים בקהל, לא יכולתי להחזיק את עצמי. אתה לא חושב על זה שיש עוד קרב, הייתה לי שעה וחצי עד לקרב הבא, נחתי, ואז הקרב עם פלורי. קרב שקול שנגמר בהחלטת שופטים".
מה הייתה המשמעות של המדליה האולימפית עבורך, ובכלל בשביל הספורט הישראלי?
"בשבילי זה בדיוק כמו בשביל לינוי, ירדן, אריק או אורן. בשביל יעל ארד הקטנה מת"א, שבגיל 16 רצתה להיות הכי טובה בעולם, זה חלום הזוי. חוץ ממכבי ת"א בכדורסל, שזו קבוצה ולא נבחרת, לא היו הישגים עולמיים עד אז. היה אלמנט של אושר מזוקק. המדליה שלי פרצה מחסום פסיכולוגי. זה שאורן סמדג'ה הביא מדליית ארד למחרת קיבעה את ההרגשה שאפשר. זה היה פרץ של שמחה וגאווה לאומית, נתן מוטיבציה אדירה לספורט הישראלי. חזרנו במטוס עם 'הבה נגילה', ישבנו בתא הטייס, עשו לנו קבלת פנים בנתב"ג עם מאות אנשים, ההורים שלי לא הצליחו להגיע אליי. זו הייתה שמחה ראשונית, נאיבית ואמיתית. החיים שלי השתנו".
4 צפייה בגלריה
"חוץ ממכבי ת"א בכדורסל, שזו קבוצה ולא נבחרת, לא היו הישגים עולמיים עד אז". ארד ב-1992
(צילום: יוסי רוט)
"להשפיע על הספורט"
והנה, 30 שנה עברו, החלפת את חליפת הג'ודו בחליפת עסקים והתיישבת על כיסא יו"ר הוועד האולימפי.
כשהייתי בת 25 לא חשבתי על זה. תמיד רציתי להשפיע על הספורט בישראל, ראיתי דברים שפחות מצאו חן בעיניי, היה לי ברור שאקח תקופת צינון ואחזור. נכנסתי לפני עשר שנים ללמוד איך הארגון הזה עובד, איך מניעים תהליך".
מאז המדליה שלך זכתה ישראל בתריסר נוספות. זה מספיק?
"התהליכים בספורט בארץ קרו לאט, ההשקעה הגדולה יותר הגיעה בעשר השנים האחרונות. ישראל אף פעם לא השקיעה מספיק כסף בספורט בהשוואה למה שקורה בעולם המערבי, אנחנו רחוקים מזה. אם היו מזרימים פי שלושה – לאיכות מאמנים, סבסוד חוגים או מאמץ בגילי הנוער, היינו מתקדמים מהר יותר. היום המערכת משוכללת ועם ידע".
"מנכ"ל הוועד האולימפי, אורי אפק, התראיין בכל מקום ואמר שאנחנו מועמדים למדליה אולימפית, פעם ראשונה שסומנו ישראלים כתקווה אולימפית. אגב, זה היה הכינוי שלי. היו ערוץ אחד ושלושה עיתונים, בית משוגעים. לא יכולתי לצאת לרחוב, לא עניתי לטלפונים בבית, השתדלתי לא להסתובב בארץ, רוב הזמן הייתי בחו"ל"
הכוח הנשי הפך למשמעותי ביותר בספורט הישראלי.
"שמחה על כל ספורטאי ישראלי שמצליח, וגאה שלנשים יש את כל ההזדמנויות להתפתח ולהצליח בגלל 'אתנה'. למרות שספורט הוא לא הדבר הכי חשוב אצלנו במדינה, אלא רוצים שילמדו באוניברסיטה ומקצועות חופשיים, היום אנחנו עדים למשהו מדהים שבו הספורטאים הם מובילי דעה".
אנחנו בחצי הדרך לאולימפיאדת פריז. מהן המטרות?
"בדיוק כמו כשהייתי ספורטאית, אני מציבה את היעדים הכי גבוהים. אחרי טוקיו כולם היו באופוריה, ארבע מדליות, ואני אומרת כמו כל גוף שמסתכל קדימה שצריך להמשיך להתקדם. להשיג בפריז לפחות ארבע מדליות, ואז לשאוף לעשות יותר עם הדור המעולה שיש לנו".
