מי שיש לו מזל להתפרנס מלהביע דעה על ענייני ספורט, בוודאי במאה ה-21, צריך לקחת בחשבון שחלק ממה שהוא אומר יתברר בעתיד כקשקוש - אבוי, לי לא היה ספק שברוקלין תעבור את בוסטון בסיבוב הראשון של פלייאוף ה-NBA - וגם שהאינטרנט זוכר ושומר הכל.
"זריקה מבחוץ" - המדור של ציפי שמילוביץ
ריד פורגרייב, פרשן רשת CBS, גילה את זה בשבועות האחרונים, כשמשום מקום צף קליפ שלו מגיב לבחירה של גולדן-סטייט ווריורס בג'ורדן פול במקום ה-28 בדראפט 2019. "זו הבחירה הגרועה ביותר בדראפט עד עכשיו, צעד לגמרי לא מובן של הווריורס", אמר פורגרייב. "שום דבר אישי נגד ג'ורדן פול, אני חושב שהבחור יכול להיות שחקן רוטציה ב-NBA מתישהו, אבל זה לא שחקן שצריך לבזבז עליו בחירה".
להגנתו של פורגרייב ייאמר כי אף אחד לא חשב שג'ורדן פול יהפוך לכוכב בקבוצה שיש לה את סטף קרי וקליי תומפסון. מה שיותר צורם זה הביטחון שבו סיפק את התחזית הזו. כאילו לא מדובר בקבוצה שלקחה את קרי שביעי בדראפט, כשכולם חשבו שזה הרבה יותר מדי גבוה; ובחרה בקליי תומפסון במקום ה-11, וגם זה נחשב קצת גבוה או במקרה הכי רלוונטי לג'ורדן פול - בחרה את דריימונד גרין במקום ה-35. הנה, שלוש שנים אחרי, ג'ורדן פול הוא כוכב בקבוצה שיש לה את סטף קרי וקליי תומפסון.
הדראפט הוא הדבר הכי קרוב שיש למחלקת נוער ב-NBA. אפשר לייצר קבוצה טובה מבחירות דראפט. צריך אנשי מקצוע מעולים ולא מעט מזל, אבל זה אפשרי, וזו הדרך הבריאה והנכונה ולפעמים גם המרגשת לבנות קבוצה. או שאפשר פשוט לאסוף כמה סופרסטארים מנוסים ומשולמים היטב שיקנו לך אליפות או שתיים.אז זהו, שלא. זו אולי הבשורה המשמחת ביותר מהעונה הרגילה והפלייאוף: הסופר-טים מחוברת למכונות הנשמה, וככל שינתקו אותה מהר יותר כך יהיה יותר טוב לכולם.
תיאטרון האבסורד וכישלון הוליוודי
כמו הרבה דברים ב-NBA של המאה ה-21, גם הרעיון של סופר-טים, לטוב ובעיקר לרע, זה משהו שמודבק ללברון ג'יימס, למרות שנעשה הרבה קודם – האקים אולאג'וואן, צ'ארלס בארקלי, קלייד דרקסלר/סקוטי פיפן ביוסטון של שנות ה-90; קובי בראיינט, שאקיל אוניל, גארי פייטון וקרל מלון בלייקרס של 2004. מול התקדימים האלה אפשר להתווכח על השאלה האם ההצטרפות של לברון לקבוצה עם דוויין ווייד וכריס בוש באמת הפכה את מיאמי היט לסופר-טים, אבל לא על העובדה שההתנהלות של כוכבי NBA השתנתה לגמרי אחרי שלברון לקח את הכישרון שלו לסאות'-ביץ'.
הסופר-טים האמיתית של המאה ה-21 זו כמובן גולדן סטייט של שתי האליפויות עם קווין דוראנט, אבל זו הייתה קבוצה אלופה עוד לפני שהוא הצטרף. הבסיס היה ונשאר בחירות מצוינות בדראפט, שחקנים עם מחויבות של קריירה שלמה למועדון, ותרבות יוצאת דופן. בדיוק בגלל זה, שבע שנים אחרי האליפות הראשונה של השושלת הזאת, הווריורס שוב מועמדים רציניים לאליפות והם עושים את זה עם אותם שחקנים שזכו באליפות ההיא. פלוס ג'ורדן פול כמובן.
זה לא משהו שיכול לקרות היום בלוס-אנג'לס לייקרס או ברוקלין נטס. האחד מועדון עצום שגרסת שנות ה-80 שלו הייתה מלאכת מחשבת של בניית קבוצה; השני מועדון כושל שמנסה לעשות את קיצור הדרך המהיר בהיסטוריה. ושניהם, למרבה השמחה, שילמו העונה ביוקר על מכירת הנשמה.
הכישלון של הנטס הוא ממש תיאטרון אבסורד: קיירי ארווינג סירב להתחסן; ג'יימס הארדן החליט שהוא לא רוצה לשחק בנטס אחרי שהכריח את יוסטון לשחרר אותו לנטס; בן סימונס, שהגיע באמצע העונה, לא שיחק אפילו שניה ולאף אחד אין מושג מה הסיפור שלו.
הכישלון של הלייקרס היה, כמתבקש, יותר הוליוודי: ראסל ווסטברוק, כוכב מזדקן עם אגו עצום וחוזה ענקי, התקשה אפילו לפגוע בטבעת; אנתוני דייויס, שאמור להיות בשיא הקריירה, היה פצוע כל הזמן; ואחד השחקנים הגדולים בהיסטוריה, בעונה אישית מהטובות בקריירה, לא הצליח לשלוף עוד טריק מהכובע. אז עכשיו דוראנט מחוץ לפלייאוף אחרי שחטף סוויפ בסיבוב הראשון, ולברון ג'יימס לא הצליח לסחוב את הסופר-טים שלו אפילו לפליי-אין.
ככה עושים את זה נכון
בלי הלייקרס והנטס, כל המועמדות לאליפות הן מופת לבנייה שקטה ואיטית של פרנצ'ייז עם תרבות וגאווה קבוצתית. שמונה הקבוצות שניצחו לפחות 50 משחקים במהלך העונה הסדירה - פיניקס, מיאמי, ממפיס, בוסטון, גולדן-סטייט, מילווקי, פילדלפיה ודאלאס - מספרות את סיפורה של ליגה בריאה ותחרותית, שבה עדיין יש מקום לכל הקלישאות על סבלנות ועבודה קשה ועל איך אין קיצורי דרך וכו'.
לבנות קבוצה כמו גולדן-סטייט רק מבחירות דראפט זה באמת חד-קרן, אבל גם במחוזות הריאליים יש עכשיו כל כך הרבה דוגמאות טובות. למשל, ממפיס. נעזוב בצד את ג'ה מוראנט - למרות שגם בחירה שנייה בדראפט זה משהו שצריך לדעת לעשות - וניקח את הצוות סביבו: ברנדון קלארק נבחר 21 בדראפט של 2019 בידי אוקלהומה סיטי, והגריזליז עשו בשבילו טרייד עוד באותו לילה; דזמונד ביין נבחר 30 בדראפט 2020 בידי הסלטיקס, וגם עליו עשו הגריזליז טרייד עוד לפני תחילת העונה. את ג'ארן ג'קסון ג'וניור בחרה ממפיס רביעי ב-2018. וכמובן אסור לשכוח ששלושת כוכבי הקבוצה שטיאטאה את קיירי ארווינג - הקבוצה שאותה עזב כי היא לא הייתה טובה מספיק לטעמו - הם שחקנים שבוסטון בחרה בדראפט (ג'ייסון טייטום שלישי ב-2017, ג'יילן בראון שלישי שנה קודם לכן, מרקוס סמארט שישי ב-2014).
כל זה לא אומר שהרעיון של סופר-טים מת לגמרי. גוסס, אבל עוד לא מת. אם מספר הנעליים של קווין דוראנט היה 17 ולא 18, הנטס היו עולים בעונה שעברה לגמר המזרח וסיכוי לא רע שהיו זוכים באליפות. במקרה כזה, כל הדיון סביב מות הסופר-טים לא היה מתקיים.
אבל החיים הם עניין של אינצ'ים. יאניס אנדטוקומבו המשיך לזכייה באליפות ולהוכחה שארגון שנבנה בחריצות סביב סופרסטאר אחד שיש לו סבלנות עדיין עדיף על קבוצות של אוליגרכים שרואים עכשיו את הפלייאוף מחדר המלון שלהם בקנקון.
