כדורגלן, כמאמר הקלישאה, "תולה את הנעליים" כשהוא פורש. אצל טניסאי זה המחבט. אבל מה עושה רוכב אופניים בסוף הדרך?
הוא יורד מהמושב. הרגליים מפסיקות לדווש, הריאות חוזרות למצב תקין אחרי המאמץ הקיצוני. אין קו סיום מוגדר אחרי קריירה שכולה קווי סיום, אלא רק ההבנה שזה הסוף. זה מה שקרה לגיא ניב בגיל 28. חודשיים אחרי שסיים את הטור דה פראנס במקום ה־77, הוא פירסם במפתיע הודעת פרישה. האיש של קבוצת ישראל פרמייר טק, הישראלי הראשון שהתחרה במרוץ הענק בצרפת (2020) וגם סיים אותו, היחיד שהתחרה בשלושת הגראן־טורים (יחד עם הג'ירו והוואלטה), הרגיש שזה הזמן הנכון להפסיק.
התרגלת לשגרה החדשה?
"לא ממש, כרגע אני מרגיש בגדול כאילו נגמרה העונה ויצאתי לפגרה. אבל יכול להגיד שאני מרגיש הרבה יותר משוחרר. לא אגיד שלא עצוב וקשה לי לפעמים, אבל אני מרגיש שירדה ממני אבן ענקית. חשבתי שאפרוש כשארגיש שמיציתי את עצמי עד הסוף מבחינת הפוטנציאל, אבל זה לא המצב. גרף ההתקדמות שלי עוד היה בשיפור, יש עוד חלומות שרציתי להשיג, רק הקיץ סיימתי את הטור דה פראנס שהיה כנראה הגראן־טור הכי טוב שלי, אבל זה משהו מבפנים. אני כבר לא מרגיש שאורח החיים הזה מצליח למלא אותי, לספק אותי, לתגמל, להסב לי אושר - בכל האספקטים של החיים: רוחני, חברתי, כלכלי, אישי – הכל ביחד".
הייתה נקודה ספציפית בה זה נחת עליך פתאום?
"זה היה תהליך, אבל זכור לי מאוד רגע באמצע ינואר, כשישבתי לבירה עם חברים בת"א ערב לפני הטיסה למחנה האימונים הראשון של העונה. הם שאלו אם אני מתרגש ומחכה לזה, ועניתי בכנות שזו הפעם הראשונה שבה משהו מרגיש לי חסר, אין לי את התשוקה הזאת. אותו ערב התחלתי לשים לב שמשהו משתנה אצלי. כשהגעתי לקו הסיום בפריז כבר ידעתי שזה הטור האחרון שלי ושאני מוכן לפרק הבא בחיי".
איך ייראה הפרק הזה?
"יש לי רעיונות, אבל אני גם יודע שכרגע אני לא רוצה לדעת. יהיו כמה חודשים טובים של חופש, כי אני מרגיש שלא הייתי בחופש מגיל 10. מעניין אותי עולם האימון המנטלי, לעבוד עם ספורטאים, אני מרגיש שזה תחום מאוד חשוב שלא תמיד מקבל מספיק תשומת לב, ולפעמים יכול להיות ההבדל הקטן שבין ניצחון והפסד. חוץ מזה, עברו רק מספר שבועות מאז שהודעתי על הפרישה וכבר קיבלתי חמש פניות מאנשים שהתעניינו לדעת אם ארצה לעבוד אצלם. אני עוד לא יודע לאן אקח את זה, קודם כל אני זקוק לחופש ולאט־לאט אבין".
לא אכזרי, קשה
הטור דה פראנס הוא מאמץ ייחודי שאתה חייב לשקוע בו כדי להגיע מוכן מכל הבחינות, אבל הקיץ ניב הוקפץ מישראל לדנמרק רק 24 שעות לפני הקטע הראשון שהתקיים בקופנהגן, אחרי שתפס את מקומו של רוכב הקבוצה דריל אימפי שנדבק בקורונה.
"הצלחתי להתנתק מהמחשבות", מספר ניב, "פשוט הייתי נוכח בסיטואציה, התרכזתי בפעולות שאני צריך לעשות ולא חשבתי על כל מה שמסביב. אני יכול להגיד אפילו שבתוך תוכי, שבועיים לפני הטור, האמנתי שאמצא את עצמי על קו הסיום בפריז למרות שלא נכללתי בסגל. לא יודע להסביר את זה, הרגשתי שהדברים יסתדרו. ואז הייתי על קו הזינוק של המרוץ הכי חשוב שיש, ואמרתי לעצמי 'לך תעשה את הכי טוב שאתה יכול, תיהנה מזה'. בגלל שכבר הרגשתי בפנים שזו תהיה הפעם האחרונה, הרגשתי מחויב לנצל את ההזדמנות הזו עד הסוף עבור הילד בן ה־13 שחלם להגיע לשם, לקו הסיום בשאנז אליזה. ועשיתי את זה".
החוויה לא נורמלית, היו מיליון איש ברחובות קופנהגן, אבל נראה שהרוכבים נסגרים ולא שמים לב למה שמסביב. זה נכון גם לגבי הקטעים בהרים בהם הגוף נקרע ממאמץ.
"אני לא אוהב את זה שאנשים חושבים שזה ענף אכזרי. זה ספורט קשה, אבל מעולם לא הרגשתי שאני סובל 24/7, 365 ימים בשנה. נכון, הרכיבה מלווה בקושי פיזי, אבל אני נהנה. כרוכב אתה נכנס לרוטינה מסוימת והרבה מאוד דברים עובדים על אוטומט, וזה המצב הטוב ביותר מבחינה מנטלית. אני אוהב להשתמש במשפט ששמעתי מעומרי כספי. שאלו אותו איך זה לשחק ב־NBA, הממדים של הליגה הזו, והוא ענה: 'בסוף זה לשחק כדורסל'. אני יודע איך לעשות את זה, להתחרות על אופניים".
"אתה רוכב לתוך נחיל של אוהדים מוטרפים ולא יודע איך תעבור שם, ופתאום הדרך נפתחת כמו קריעת ים סוף. לא שיחקתי בקאמפ נואו, אבל לדעתי זה כמו לרכוב באצטדיון מפוצץ ב-100 אלף איש"
בכל זאת – גם בתוך ריכוז השיא הזה, אין רגעים בהם גודל המעמד נופל עליך?
"היו כמה פעמים לאחרונה בהן קלטתי עד כמה הדבר הזה ענק. קודם כל בכמויות הקהל, בין אם בדנמרק או בעלייה באלפ דואז, כשאתה רוכב לתוך נחיל של אוהדים מוטרפים ולא יודע איך תעבור שם, ופתאום זה נפתח כמו קריעת ים סוף. לא שיחקתי בקאמפ נואו, אבל לדעתי זה כמו לרכוב באצטדיון מפוצץ ב־100 אלף איש. אבל בתכל'ס, מה שיותר מרגש וכיף זה ילד עם דגל ישראל שרץ אחריי בעלייה, זו ההבנה שאנחנו מייצרים פה שינוי והענף נכנס לתודעה בארץ".
ב־2020 היית הישראלי הראשון שם. רכבת עם כובד המשקל של החלוציות הזו על הכתפיים?
"היה המון לחץ מצד הקבוצה בקטע הזה, עשו מזה עניין גדול: 'אל תעשה טעויות', 'אל תתרסק'. אמרו לי שמה שאני צריך לעשות זה להגיע לפריז ולסיים, זו הייתה המשימה. אני חושב שדווקא העובדה שזו הייתה שנת קורונה הפכה ליתרון בשבילי. כתבים לא הורשו להגיע והיה הרבה פחות קהל. אבל גם היה פידבק חם ואוהב מאנשי הצוות והסביבה.
"כשנותנים לך הוראות כאלה זה מחלחל. כשמגיעים לרגעים האחרונים בשלבים המישוריים, כשאתה יודע שהפלוטון מועד לתאונות, ואומרים לך להישאר מאחור. לא רכבתי מתוך פחד, אבל זה השפיע. ידעתי שאעמוד במטרה ואגיע לקו הסיום, אבל במקום מסוים לא באתי להתחרות, וזה לא כיף לרכוב רק בשביל לסיים".
אופניים או סיירת מטכ"ל
ניב כמעט בחר במסלול אחר. אחרי שנים של רכיבה כנער, ב־2012 הוא התגייס לסיירת מטכ"ל והשאיר את האופניים מאחוריו. אלו היו חודשים מורכבים מאוד בחייו. "צריך לזכור שזה היה עידן אחר, לפני שהייתה קבוצה מקצוענית ישראלית", מסביר ניב. "גדלתי ביישוב עצמון שבמועצה האזורית משגב, והנרטיב שם מאוד ברור: כולם מסיימים בית ספר ואז מתגייסים לשירות משמעותי, עדיפות ליחידות המובחרות. מדברים על זה בשיעורי חינוך. זה ביעבע בתוכי, ואתה מרגיש קצת אבוד בעולם הזה בתור ספורטאי שרוצה להגשים את החלום שלו".
"יש סיטואציה שמאוד זכורה לי", הוא ממשיך, "הפידבק שקיבלתי אחרי שחזרתי מאליפות אירופה לנוער, שם סיימתי במקום ה־21, בזמנו תוצאה יפה מאוד. כמה חברים טובים באו ואמרו לי כל הכבוד, וזהו. בגלל שעדיין התלבטתי שמרתי את כל האופציות פתוחות, הלכתי ליום סיירות וחזרתי עם זימון לגיבוש סיירת מטכ"ל. כשחזרתי לבית הספר למחרת הרגשתי שאני מינימום מקבל את פרס ישראל על זה שתפסתי את בן לאדן. כל השכבה, כל הבנות, כולם אומרים שאתה תותח ומלך. יש שם לחץ חברתי וסביבתי שהשפיע עליי, בנוסף לכך שהיו כמה חודשים שהלכו לי פחות טוב ממה שציפיתי בתחרויות, ולא ידעתי אם אוכל להתפרנס מרכיבה.
"לא רכבתי תשעה חודשים, מתוכם חצי שנה הייתי במסלול בסיירת, המקום הכי טוב ונחשב בצבא, אבל בתוך תוכי לא היה לי טוב. הרגשתי שוויתרתי על החלום מוקדם מדי. אנשים הרימו גבה כשעזבתי ואמרו לי שאני עושה את טעות חיי. היום כבר אומרים לי: 'מה אתה דפוק, למה עזבת את האופניים?' זה קו מקביל למקום בו אני נמצא כיום. מקווה שאמשיך להיות נאמן לעצמי ולעשות מה שעושה לי טוב ומספק אותי. זה לא משהו שקל לעשות עם שלושה ילדים ומשכנתה, אבל נכון לסיטואציה הנוכחית אני יכול לעשות את מה שמסב לי אושר".
איך תיראה הרכיבה הישראלית בעתיד?
"אני בטוח שהצעירים של היום יצליחו יותר מהדור שלי. הם גדלים למערכת שבנויה טוב יותר לפתח רוכבים. איתנו היו כמה קיצורי דרך שהקבוצה עשתה, עם יתרונות וחסרונות. זרקו אותנו מהר למים העמוקים, ומי שהצליח לא לטבוע, נשאר".
יש משהו שמאפיין את הרוכב הישראלי לעומת מתחרים ממדינות אחרות?
"אני רוצה להאמין שאנחנו מפונקים פחות ויודעים לעבוד קשה. הישראלים מבינים שהסיטואציה הנוכחית לא הייתה בעבר ויודעים להעריך את זה. אנחנו גם נמצאים הרבה מחוץ לבית, בעוד הרוכב האירופי הממוצע גר אצל ההורים עד גיל מאוחר. יש יותר הקרבה והשקעה, אנחנו רוצים את זה יותר וצריכים לעשות יותר בשביל להצליח".
איך היה לעבוד על בסיס יומיומי עם חבר הקבוצה, כריס פרום האגדי?
"כיף גדול. הוא מדבר בגובה העיניים, אדיב, נחמד, יש לו ניסיון עצום ומבין אופניים ברמה התחרותית בצורה הטובה ביותר. הוא יודע בדיוק מה צריך לעשות בכל רגע ולהנחות את האחרים. הוא עובד קשה מאוד, מקפיד על כל ההיבטים הרבה יותר מהרוב המוחלט של הרוכבים".
רבים עדיין מקשרים את הרכיבה המקצוענית עם שימוש בחומרים אסורים.
"בטוח שהענף הרבה יותר נקי מבעבר, אבל גם בטוח שהוא לא נקי במאה אחוז. זה הענף שנבדק יותר מכולם, אנחנו מחויבים לדווח כל יום איפה אנחנו ישנים, להיות זמינים לבדיקות פתע, גם אני עדיין צריך לדווח תקופה מסוימת אחרי הפרישה, אבל אני משוכנע שיש קבוצות שעובדות על התחום האפור. זה מרחף מעל הרכיבה ואף פעם לא ייעלם, בגלל הנזק התדמיתי הענק שנגרם לענף אחרי לאנס ארמסטרונג. אני יודע שנשארתי נאמן לעצמי ולכללים".
איפה אתה מסמן את שיא הקריירה שלך?
"קשה לי לבחור רגע אחד. הימים של הג'ירו בישראל, או הג'ירו הראשון שסיימתי ב־2019, הפעם הראשונה בשאנז אליזה או השנה - כשגם המשפחה שלי הייתה שם. יש גם הרבה רגעים שאני זוכר, בהם הייתי פועל של רוכב מוביל ועשיתי עבודה טובה שהביאה אותו לניצחון. בעיקר אני יכול להיות גאה ושמח על זה שבתור ילד רציתי להגיע לרמות הגבוהות, להיות מקצוען, ועשיתי את זה".
ימי התחרויות אמנם מאחוריו, אבל האופניים תמיד יהיו איתו. ניב ישתתף ב-29 באוקטובר במסע האופניים המסורתי "בשביל השנטי", של בית השנטי. ניב נחשף למסע הזה בזכות אביו, שבמשך שנים נוהג להשתתף בו לרכוב בעצמו את 180 הקילומטרים. "אני חושב שהיסוד של המסע הוא המטרה, הריגוש שבלהגיע, לראות את הכרת התודה של הילדים ושל העובדים בכפר. אנחנו לוקחים חלק במסע שלהם רק יום בשנה, אבל הם אלה שעושים את העבודה המופלאה הזו כל יום, וזאת זכות עבורי להצטרף ולקחת חלק בעשייה הזו. אני חושב שזה כך גם עבור המוני האנשים האחרים שמצביעים ברגליים ומגיעים".
