אחת הבעיות העיקריות עם טעויות השיפוט הרבות - מעבר לכך שהן הופכות לתיקו את מה ש"אמור" היה להיות ניצחון ולהפסד את מה ש"צריך" היה להסתיים בתיקו - היא שמדובר צלחת פטרי לקונספירציות, לעד הזן הנחות ביותר של בוחן המציאות. לאוהד הסביר פשוט אין איך להתמודד עם כך שהפונקציה הפסיבית מטבעה של השופט הופכת לפתע אקטיבית.
לכן הדרך הנוחה ביותר להתמודד היא להחליט שאלו לא טעויות כלל ועיקר, אלא החלטות מודעות שנעשות בכוונה תחילה. באופן עקום, זה משיב סדר והיגיון לעולם שהסדר וההיגיון המסורתיים בו מופרים באמצעות פנדלים מופרכים, פסילות מוזרות ושגיאות נוספות. למרבה האבסורד, אם רק מחליטים שכוונת זדון עומדת מאחורי הטעויות, אז לפתע אין "טעויות".
פסילת השער של בני סכנין מול מכבי ת"א תתפרש בהכרח על ידי חלק מאוהדי מכבי חיפה כהוכחה לקיומה של יד נעלמה שמושכת בחוטים, חלק מסדרת פעולות מכוונות כמו החזרת הנקודה למכבי ת"א והשארת העונש של מכבי חיפה על כנו. זו פראנויה שאינה ראויה לתגובה רצינית, אבל גם ביטוי כמעט קלישאתי לכוח הלא הרציונלי שמאפשר לאהוד קבוצת כדורגל בקנאות.
ככה זה אוהדים – הם מתבכיינים, הם חושדים בכשרים, הם מחברים נקודות לכדי קווים ישרים (או במקרה הזה לא ישרים), ומשוכנעים שהעולם כולו נגדם. זו פרקטיקה חשובה ביצירת ה"אנחנו". זה לא ייחודי לאף מחנה. תחושת העוול היא זהה, הדבר היחיד שמשתנה הן הדוגמאות. אוהדי מכבי ת"א משוכנעים שמקלים עם מכבי חיפה, אלו משוכנעים שהצהובים זוכים להנחות, ואוהדי הפועל באר-שבע משוכנעים שרק אותם דופקים.
אבל גם אם מאחורי פסילת השער של זאהי אחמד אין אידיאולוגיה וכוונת מכוון מוטת צבעים, זו עדיין שערוריית כדורגל ממדרגה ראשונה ודוגמה לכוח המשחית של ה-VAR, כלי עוצמתי שיותר משצריך לדעת כיצד להשתמש בו, צריך לדעת איך לא להשתמש בו.
הדרך היחידה לקבל את השינוי הדרמטי שהביא עימו השיפוט הטלוויזיוני היא לצמצם את מעורבותו למקרים ודאיים, לסייע באיתור ראיית זהב שסותרת באופן נחרץ את ההחלטה המקורית של השופט ואשר מתוקף אנושיותו ייתכן ופיספס את מה שאחת מהמצלמות הרבות גילתה בדיעבד.
בשער של אחמד, ה-VAR לא מצליח לייצר תמונה חד־משמעית שבכלל מצדיקה את עצם הבחינה החוזרת. לכל היותר, הוא מספק כתם רורשאך של כדורגל שכל אחד יראה בו מה שהוא רוצה – מגע ראשוני של מוחמד שכר ברגליו של גבי קניקובסקי שמוביל לנפילתו (וגם אם ישנו הוא מקרי ורך ולא בהכרח עבירה), או את רגליו של האחרון נתקלות זו בזו באופן עצמוני. במקום לשאוף לוודאות ולצמצם את הנתון לפרשנות, מושג ההפך.
כך או כך, זו דוגמה רעה לאופן המשחית שבו השיפוט הטלוויזיוני משפיע על הכדורגל. כשמסתובבים עם זכוכית מגדלת ביד, גם דברים שצריכים להישאר קטנים הופכים גדולים. כל שער יחייב חקירה מעמיקה בחיפוש אחר מגע רגליים קל בראשית המהלך. כל כדור ברשת הוא פשע פוטנציאלי וכל שופט מסך הוא שרלוק הולמס.
מי נשברה ומי לא
יש קשר ישיר בין פסילת השער של סכנין לכך שמכבי ת"א ניצחה במשחק, אבל יש גם הרבה מעבר לה. שילוח פסל שער של סכנין, לא כבש שער בדקה ה-90. משני צידי הפלייאוף, מכבי ת"א הפכה פיגור מול הפועל חיפה לניצחון, תיקו מסתמן מול סכנין לשלוש נקודות. מנגד, מכבי חיפה איבדה בשלושה מחזורים שמונה נקודות לריינה והפועל ת"א. שתי הקבוצות יכולות היו להישבר בשלב מתקדם של מרוץ ראש בראש שאיתגר אותן פיזית ומנטלית והקיף התעלויות וטראומות, אבל רק אחת נשברה.
לשער של דור פרץ יש את כל מה שדרוש כדי להיזכר בסופו של דבר כשער האליפות – אסתטיקה עילאית שמבליטה אותו מעל היתר, ובעיקר תזמון ששווה חמש נקודות. רגע לפני שפרץ הקפיץ את הכדור ובעט מהאוויר לרשת של מוחמד אבו־ניל, החישוב המתמטי המתבקש הציב את מכבי ת"א בפער של חמש נקודות ממכבי חיפה, שההתניה הטבעית הייתה לחשוב שבהכרח תנצל איבוד נקודות של המוליכה כדי לצמצם את הפער.
משפרץ כבש, הוא לא הביא רק ניצחון למכבי ת"א, אלא גם תרם תרומה מכרעת להפסד של מכבי חיפה כעבור 24 שעות. הוא הדגיש עוד יותר את מה שמתבלט מהמחזורים האחרונים – קריסה מנטלית של מכבי חיפה שהפכה עייפות אובייקטיבית לכישלון סובייקטיבי. בכל פעם שהלחץ עליה גבר – מהמגרש או מבית הדין – התגלה בה סדק נוסף עד שנשברה כולה.
תירוצים לא חסר. כל כך לא חסר, שמכבי חיפה דאגה להשתמש בכולם. מהורדת הנקודה השנייה, דרך החזרת הנקודה למכבי ת"א, עבור בדחיית הערעור שלה ועד לפסילת השער של סכנין – היא הצביעה על בורות לפני שנפלה לתוכם, וחיפשה קליפת בננה היכן שהחליקה. ההפסד לריינה הוא סוף הסיפור. המצב היה נואש גם במקרה של ניצחון, הוא בלתי אפשרי בלעדיו.
אבל למכבי חיפה יש עוד על מה לשחק. יותר נכון, יש למאמן שלה. מסאי דגו מעולם לא היה חייב לזכות באליפות כדי להכתיר את עונת הבכורה שלו למוצלחת. הסיפור שלו מורכב יותר מזה של רובי קין, למשל, שעבורו זה היה מאז ומתמיד "הכל או כלום" בגלל זרותו ובגלל שהצטרף לקבוצה שלא זכתה באליפות שלוש שנים.
לא כך אצל דגו. לאורך העונה כולה המחמאה העיקרית שניתנה לו נשענה על היכולת שלו לשמור על חיפה רלוונטית חרף הפציעות הרבות, היחלשות הסגל וחוסר הניסיון שלו עצמו. מקום שני הוא מקום שני גם אם הפער מהמקום הראשון הוא שלוש נקודות וגם אם 15, אבל זה לא מדויק במקרה של דגו. התפרקות בתשעת המחזורים שנותרו והפיכת הפסד בנקודות לנוקאאוט יסמנו איקס על מה שהיה עד לא מזמן ה"וי" הגדול ביותר שלו.
אפילו לא עבודה בעיניים
ה-1 באפריל, לא יכול היה להיות זמן מתאים יותר עבור הפועל ת"א להבקיע שער אחרי שישה משחקים עקרים. הרי כל שער שתבקיע מעתה יהיה בבחינת מתיחה, משהו שקשה להאמין שבכלל קרה. אבל גם ב־1 באפריל, זמן שבו אפילו האקדמיה ללשון מתלוצצת על הכנסתה של אות חדשה לאלף־בית, זה לא קרה. אפילו בתור עבודה בעיניים זה לא עובד.
ההפסד להפועל ירושלים הוא צעד נוסף בדרך ההולכת ונסללת של הפועל לליגה הלאומית. ספק אם בתור מאמן של קבוצה יריבה יוסי אבוקסיס יכול היה לגרום להפועל להיות כל כך חלשה. ההתעקשות שלו על שלושה בלמים והנעת כדור מול הלחץ של הפועל ירושלים, למרות איבוד כדור עמוק בחצי המגרש בניסיון קודם, הובילה לשער של אוהד אלמגור. שער אחד מול הפועל הזאת הוא כמו רביעייה מול ברצלונה. ליתר ביטחון כבשה הפועל ירושלים את השני בדקה ה-90.
פורסם לראשונה: 01:30, 02.04.24
