אין שאלה שדייויד סטרן הציל את ה-NBA כשקיבל את תפקיד הקומישנר בשנות ה-80. הוא קיבל ליגה שחורה, עם תרבות ותדמית ופוליטיקה שחורה, בעיית סמים כבדה, צופים ותאגידים שכל כך מאסו בכוכבים נרגנים שדיברו על פוליטיקה ושאלות גזע כמו קארים עבדול ג'באר, עד כדי כך ששידורי משחקי סדרת הגמר הועלו בשידור מוקלט בשעה מאוחרת.
"זאב בודד": המדור של זאב אברהמי
לסטרן היה מזל: מג'יק ג'ונסון ולארי בירד הגיעו לליגה בתחילת הקדנציה שלו. שחור ולבן, מזרח ומערב, שני שחקנים של פעם בדור, אחד מהם שחור עם חיוך שעזר לשבור הרבה דעות קדומות אצל שחורים ואצל לבנים. אחריהם הגיע מייקל ג'ורדן, השחקן הגדול ביותר בתולדות המשחק ודמות חוצת צבעים. שלושת השחקנים הללו עזרו לסטרן לבנות את החלום שלו: ליגה גלובלית עם אפיל חוצה גבולות (במיוחד אחרי אולימפיאדת ברצלונה ותופעת הדרים-טים), מחלבה של כסף, מקום שבו כל אוהד רוצה להיות וכל תאגיד רוצה לפרסם.
אבל לחזון של סטרן היה מחיר. סטרן היה בצד של הבעלים. הוא חווה שתי שביתות שקיצרו את העונה הרגילה בתקופתו, אבל גרוע מכך, בעיני שחקנים רבים הוא נתפס כמי שמנהל חוות עבדים מודרנית. סטרן היה טיפוס תאגידי, עורך דין שראה עין בעין עם הבעלים. הוא העניש בחומרה את שחקני דטרויט ואינדיאנה על תקרית המכות שגלשה ליציעים, הוא עמד על כך ששחקנים יתלבשו לפי קוד לבוש מסוים שניסה להסתיר את תרבות ההיפ-הופ הניהליסטית שהביא לליגה אלן אייברסון ("מרתה סטיוארט והחליפות של 'אנרון' התלבשו מאוד יפה, ועדיין הם היו נוכלים", הגיב על כך בזמנו ג'ייסון ריצ'רדסון). כשאייברסון צולם לשער של מגזין הליגה בתחילת שנות האלפיים, מחלקת הגרפיקה ניקתה ממנו את כל הקעקועים על גופו. סטרן ניסה לכפות גיל מינימום ואיסור על מעבר ישיר מתיכונים לליגה ("אף אחד לא היה מעז לעצור ילד לבן ללכת לעבוד במיקרוסופט בגיל 18 ובלי השכלה. ולאף אחד אין בעיה לשלוח ילדים שחורים בני 18 לעיראק", אמר ג'רמיין אוניל). אין פלא שההיי-לייט הפוליטי-חברתי הזכור ביותר בתקופת סטרן הייתה האמירה של מייקל ג'ורדן לפיה "גם רפובליקנים קונים סניקרס", כשהסביר מדוע הוא לא תומך במועמד דמוקרטי שחור בבחירות בצפון קרולינה מול ג'סי הלמס הגזען.
המדיניות של סטרן כלפי השחקנים, 75 אחוז מהם שחורים, הודגשה לעומת הפייסנות שלו מול בעלי המאה, ובמיוחד דונלד סטרלינג, הבעלים הכושל של לוס אנג'לס קליפרס. לפחות בשלושה מקרים בתקופת סטרן, סטרלינג הואשם בגזענות מתועבת ואפליה כלפי שחורים ומיעוטים אחרים. פעם אחת טען ש"שחורים מסריחים ומזמינים חיידקים", ופעם אחת אמר לאלג'ין ביילור, אגדת כדורסל ומנכ"ל הקבוצה: "תדאג להביא לקבוצה שחורים זולים מהדרום, ומאמן לבן". סטרן עצם עיניים.
גבירותיי ורבותיי, מהפך
בפברואר 2014, אחרי 32 שנה בליגה, אדם סילבר, עורך דין בהכשרתו כמו סטרן (וגם יהודי כמוהו), החליף אותו בתפקיד הקומישנר. אף אחד לא ציפה מסילבר לעשות שינויים רדיקליים. הליגה הייתה תאגיד גלובלי פופולרי שייצר מיליארדי דולרים. חודשיים לאחר כניסתו לתפקיד, דלפו ההקלטות הגזעניות של סטרלינג לציבור. סילבר לא היסס: הוא קנס את סטרלינג ב-2.5 מיליון דולר (הקנס המקסימלי שהיה ביכולתו לתת) והעיף את הבעלים מהליגה לצמיתות. מספר שנים לאחר מכן, השחקנים קיבלו רשות ללבוש חולצות עם הכיתוב "אני לא יכול לנשום", כדי למחות על מותו של ג'ורג' פלויד בידי שוטר.
וככה התחילו שבע השנים אולי המדהימות ביותר של קומישנר בספורט המקצועני באמריקה. סילבר נחשב, ללא עוררין, לקומישנר הטוב ביותר באמריקה. הניהול שלו במהלך משבר הקורונה היה כל כך מוצלח שרבים שאלו מדוע הוא לא מקבל את האחריות הלאומית לנושא. הוא דיבר בגלוי על טאבו כמו עישון מריחואנה והימורי ספורט ועל האיוולת שבהחבאתם מפני דיון ציבורי, הוא המשיך את תהליך ההתרחבות של הליגה עם דגש על אפריקה. ב-2019, כשדריל מורי, אז מנכ"ל יוסטון רוקטס, צייץ בטוויטר בעד ההפגנות בהונג קונג, השלטונות בסין והתאגידים במדינה איימו בחרם על הליגה. סילבר הגיב ואמר ש"מדובר באמירה מצערת", ונראה היה שהוא מוותר על עקרונותיו בגלל לחץ כלכלי, אבל יום לאחר מכן סילבר צייץ שוב והדגיש את חשיבות חופש הדיבור ושסין תצטרך לדעת לקבל דעות של אחרים במסגרת אותו חופש דיבור. סילבר והליגה קיבלו מכה כלכלית קטנה בכנף, אבל הוא ניהל את המשבר למופת, והבהיר בעיקר לשחקנים כי תחת המשטר שלו יש דברים שיותר חשובים מאשר המאזן הכלכלי הסופי, שהוא רוצה ליגה רווחית, אבל לא בכל מחיר.
לעומת רוג'ר גודל וליגת ה-NFL עם הבעלים השמרנים שלה, שהצליחו להרחיק את קולין קאפרניק מהליגה בגלל שהעז למחות בשקט על אי הצדק ואלימות המשטרה, ה-NBA תחת סילבר הפכה לליגה מעורבת חברתית. לא רק שסילבר לא מנע מהשחקנים שלו להפגין, אלא שהוא עודד אותם לגלות מעורבות חברתית. אם בתקופה של סטרן שלטה התרבות התאגידית, בתקופת סילבר קבוצות לא הופיעו למשחק פלייאוף כדי למחות על עוול חברתי. זה לא הפריע לתדמית של הליגה. סטרן היה שותף של הבעלים. סילבר הבין שהשחקנים הם השותפים האמיתיים שלו, שהוא חייב להשאיר אותם מרוצים. סילבר, שכאמור חולק הרבה פרטים ביוגרפיים עם סטרן ועבד תחתיו 22 שנה, כולל כסגנו, הפך לאנטי-סטרן. סטרן היה נכון לזמנו אבל ארכאי בעשור האחרון שלו בתפקיד. הוא היה בלקברי, והליגה כבר הפכה לאייפון. סילבר היה מותאם לדור החדש.
סטרן, בשנים המוקדמות שלו, עשה טונות של כסף עבור הבעלים. הוא איבד את הטאץ' שלו לשחקנים בסוף שנות ה-90 כי הוא היה מחויב לבעלים ולשורת הרווח שלהם. סילבר הוא קומישנר הרבה יותר מכיל מסטרן, הוא פתוח לדעות, ובעיקר בעל קשר לא אמצעי לשחקנים. הוא מדבר איתם, לשחקנים יש חיוג ישיר אליו. שחקני ה-NBA שנאו את סטרן החל משנות ה-2000. הם ראו בו אויב. את סילבר, שביטל את קוד הלבוש, הם מעריצים ורואים בו שותף. מדובר באווירת תאגיד שבה הבוס של החברה יכול להעלות כל רעיון מתוך ידיעה ברורה שהוא יאומץ על ידי העובדים. זה איפשר לסילבר לעשות ניסויים לגבי משחק האולסטאר, לגבי הרחבת הפלייאוף, ולגלגל רעיונות כמו טורניר אמצע השנה ופלייאוף ללא קשר לקונפרנס.
קורבן המדיניות של עצמו
סטרן נתפס תמיד כבוס קפיטליסט. סילבר יותר כהומניסט, קומישנר שהעביר את משחק האולסטאר מצפון קרולינה בגלל חוקים אנטי להט"בים, שהשחקנים בתקופתו הופיעו לראיונות בחליפות לא בגלל שהכריחו אותם אלא בגלל שהבינו שזה טוב להם ולעסק. השבוע שוב ניתנה הזדמנות לסילבר להוכיח באיזה צד הוא עומד כשהיה צריך להטיל את העונש על רוברט סארבר, הבעלים של פיניקס, שייצר אווירת עבודה שלילית במועדון כולל שימוש בביטויים סקסיסטיים וגזעניים בלתי נתפסים. סילבר השעה את סארבר לשנה וקנס אותו בעשרה מיליון דולר. בעיני רבים זה היה מדובר בעונש קל מדי. בעיני רבים אחרים זה היה עונש ראוי, שסילבר נשפט לחומרה לגביו בגלל תקדים סטרלינג. במילים אחרות: סילבר הפך לקורבן המדיניות של עצמו.
שחקנים בולטים כמו לברון ג'יימס וכריס פול הביעו את מורת רוחם מהעונש (הקנס היה המקסימום שסילבר היה יכול לתת, אבל הייתה לו האוטוריטה לתת השעיה ארוכה יותר), ובעיקר מדבריו של סילבר לפיהם השתמע כי לבעלים של קבוצות ב-NBA יש סטנדרטים משמעתיים אחרים מאשר לשחקנים, מאמנים ועובדים אחרים. זו אמירה קשה לפיה למי שיש יותר כסף יש אפשרות לפעול בצורה מסוימת מבלי להיענש, כפי שסרבר עשה ב-18 השנים האחרונות.
לכאורה מדובר בטריז לא קל בין סילבר לשחקנים. אבל, זה לא ממש המצב. סילבר הבהיר לשחקנים שיש גבול לכוח שהוא יכול להפעיל. שכדי להכריח את סארבר למכור את הקבוצה הוא היה צריך אישור מ-23 מתוך 30 בעלי הקבוצות, שהוא בעצם עובד עבורם. במילים אחרות: סילבר אמר לשחקנים שאם הם באמת שותפים לעסק, הפעם זה תורם ובאחריותם לגרום לעונש כבד יותר על סארבר.
פורסם לראשונה: 08:57, 17.09.22
