כשקייטלין קלארק, הגארדית של אוניברסיטת איווה, הפכה לקלעית המובילה לגברים ונשים בתולדות כדורסל המכללות, היא הדיחה מהפסגה את פיט מראביץ' אחרי 54 שנים. כבר בשנה שעברה היה רחוק אנטואן דייויס מדטרויט מרסי רק ארבע נקודות מלעבור את מראביץ'. אבל אורך קריירת המכללות של קלארק ודייויס, והצורה שבה השיגו את הנקודות שלהם - בעיקר הודות להוספת קשת השלוש לליגת המכללות ב-1986 - מדגישה שוב עד כמה מראביץ' היה עילוי כדורסל חד-פעמי, בעיקר ברמת המכללות.
"פיסטול פיט" קלע 3,667 נקודות ב-83 משחקים בלואיזיאנה סטייט (LSU), ממוצע פסיכי של 44.2 נקודות למשחק. דייויס שבר את שיא השלשות בקולג'ים עם 588, והשיג 25.4 נקודות למשחק ב-144 משחקים. קלארק עם 28.3 נקודות למשחק בקריירת מכללות של 130 משחקים (קרוב ל-40 אחוז מהנקודות שלה הושגו מחוץ לקשת). בנוסף, בזמן שמראביץ' שיחק לא היה שעון זריקות, כך שלפתע השיא שלו מקביל לקפיצה לגובה של שלושה מטר.
"אסור להשוות אותו לאף אחד"
מראביץ' היה קלעי על, קוסם עם הכדור, ובסוף שנות השישים הוא הביא לפרקט כישרון מעורבב בחוכמת רחוב כדורסלנית. הוא שיחק את הכדורסל הטוב ביותר בקריירה שלו בין השנים 1967 ל-1970 (הוא מעולם לא השווה את מספרי הקולג' שלו ב-NBA), במקביל לשיאה של תרבות הנגד האמריקנית, המלחמה על שוויון זכויות, פמיניזם וההפגנות נגד המלחמה המטופשת בווייטנאם. הכדורסל המרדני שלו היה שיקוף של התקופה. מראביץ' עשה בכדור מה שנגר-אמן עושה לעץ. הוא עשה בו כרצונו.
"היא קצת מזכירה לי את אבא שלי", אמר על קלארק בנו הבכור של מראביץ', ג'ייסון, "מבנה גוף רזה, עיניים כהות, יכולת תיאטרלית. זה ממש כיף לראות אותה משחקת כדורסל, למרות שהיה ברור שהיא בדרך למחוק את אבא שלי מטבלת השיאים". אבל כדורסל הוא לא רק נקודות וסטטיסטיקות. הן חלק. זיכרונות הן עוד חלק, הרבה יותר חשוב לסך הקולקטיבי של ספורטאים.
מראביץ' הגיע ללואיזיאנה סטייט ב-1966, לשחק תחת אביו, פרס מראביץ'. בשנה הראשונה, לפי חוקי הליגה דאז, הוא לא יכל לקחת חלק במשחקים. בשלוש השנים שאחרי הוא קלע ארבע פעמים יותר מ-60 נקודות, עם שיא של 69 נקודות נגד אלבמה בפברואר 1970. 28 פעמים הוא קלע יותר מ-50 נקודות, ו-58 פעמים יותר מ-40 נקודות. עיתונאי מבאטון רוז' סקר בווידאו את סך הזריקות והקליעות של מראביץ' בעת ששיחק בלואיזיאנה סטייט, והגיע למסקנה שאם קשת השלוש הייתה קיימת כבר אז, מראביץ' היה צובר ממוצע של יותר מ-54 נקודות למשחק. "אי-אפשר להשוות ביניהם. אסור להשוות אותו לאף אחד", אמר עליו דייל בראון, המאמן האגדי של לואיזיאנה סטייט, שאימן גם את שאקיל אוניל וכריס ג'קסון, "אפשר להגיד עליו שהוא שיחק כדורסל עתידני, דמיוני, אבל האמת היא שפיט שיחק כדורסל שקרא תיגר על הדמיון".
ההשראה ל"שואו טיים"
מי שצופה בסרטוני הביצועים של מראביץ' לא ממש ייפול מהכיסא. החלפות ידיים כשהוא מנתר לזריקה? כדרור בשיא המהירות ואז עצירה על המקום לג'אמפ שוט? שחקני NBA עושים את זה היום מתוך שינה. אבל מראביץ' המציא את זה והפך את זה לרוטינה. הכדורסל שלו היה נטול זיעה, אלגנטי. החברים שלו לקבוצה ישבו בכל התקפה עם כפות ידיהם על העיניים, מחכים לדבר המדהים הבא שהוא יעשה על הפרקט.
"עד שראיתי אותו, לא ידעתי שאפשר לעשות הדברים האלו, מסירות מאחורי הגב, בין הרגליים, בלי להסתכל לכיוון המסירה. לא ידעתי שאפשר לעשות עם הגוף שלך את הדברים האלה בלי לשבור את הקרסוליים", אמר עליו חברו לקבוצה, רלף ג'וקולה, "היה לנו חוק בקבוצה: אם פיט מסתכל עליך, אין מצב שהיית מקבל ממנו את המסירה. אני זוכר שהייתי רץ איתו בהתקפה, והייתי מתחיל לצחוק, מרחם על שחקן ההגנה שאין לו מושג איך הוא הולך להיות מושפל".
החל מהשנה השנייה של מראביץ' בקבוצה, אז התחיל לשחק, האולמות במשחקי הבית והחוץ של לואיזיאנה סטייט היו מפוצצים. מראביץ' היה קולע 50 נקודות נגד קבוצה יריבה במשחק חוץ, והאוהדים הקנאים של היריבה היו קמים למחוא לו כפיים. הם לא באו לראות כדורסל, הם באו לראות לוליין בקרקס.
ב-1996/97, כשה-NBA הציגה בטקס את הבחירות שלה ל-50 השחקנים הגדולים ביותר בתולדותיה, מג'יק ג'ונסון אמר על מראביץ' שהוא היה ההשראה ל"שואו טיים" של הלייקרס, לארי בירד העיד שמראביץ' שלט בכדור כמו ששולטים ביו-יו, ואילו אייזיאה תומאס אמר שמראביץ' היה הכדורסלן-בדרן הראשון, והשחקן המבדר ביותר בתולדות הליגה. כל המסירות מאחורי הגב, הכדרור מאחורי הגב, הכדרור בין הרגליים, השהות, קבלת ושינוי ההחלטות בעודו באוויר, הכל הם המצאות שלו. "הוא היה המקור של כל אלו", אמר עליו פט ריילי, "הוא היה המקור ל'שואו טיים'".
הביא את הכדורסל לאזור שבו פוטבול הוא המלך
יותר משמראביץ' אהב כדורסל, הוא אהב להיות על הבמה, במרכז העניינים, עם כל העיניים נעוצות עליו. הכדורסל היה רק דרך. אם היה נגן, הוא היה כינור ראשון בפילהרמונית. הוא היה עילוי, גאון, וכמו הרבה גאונים, הוא היה חייב תמיד להמציא, לחדש, למצוא אתגר חדש. אין איום גדול יותר לגאונות מאשר שעמום, וגאונים משתעממים הרבה יותר מהר. מראביץ', 1.95 מטר, היה גבוה יחסית לתפקיד שלו כגארד, אבל כל המשחק שלו סחט החוצה גורמים של כוח וגובה והחליף אותם בדרגות קושי, דמיון ויצירתיות. כשמראביץ' שיחק, אי-אפשר היה להסיט ממנו את העיניים. הוא היה 1.95 מטר של חן וחסד, והייתה לו היכולת של גאונים אמיתיים, בכל תחום: הוא גרם לדבר מפעים להיראות כמו הפעולה הכי פשוטה ויסודית. היכולת שלו לראות את עצמו בתוך מערך של תשעה שחקנים נוספים, היכולת שלו לחזות תנועה של חבר לקבוצה או טעות של היריב, ולתרגם אותן לאסיסטים בעזרת מסירות חדשניות - העניקו לו את הכינוי "הודיני".
ההודיניות הזו הייתה תוצאה של אלפי שעות כדורסל, טיפול בכדור עד לרמת מניפולציה, ויחסי אהבה בין היד לעין. כמו שהמחבט היה הארכה של כף ידו של רוג'ר פדרר, כך הכדור הכתום היה הארכה של כף היד של מראביץ'. קלארק חצבה שיאים ופתחה דלתות לא מוכרות לכדורסל ולספורט הנשים. מראביץ' פתח את הדלת לכדורסל בדרום, אזור שבו פוטבול הוא המלך. הוא שיחק בהיכל שהיה ביום יום מקום לחיות, ובלילות משחקים הונח עליו פרקט, מה שזיכה אותו בכינוי "ארמון הפרות". לפעמים, הקבוצה של מראביץ' היתה צריכה לנדוד אפילו למשחקי בית כדי לפנות מקום לתחרויות רודיאו. כיום, השחקנים של לואיזיאנה סטייט מארחים משחקים ב"פיט מראביץ' אסמבלי". ריי מירס, מאמן טנסי, המציא שמירה חדשה כדי לעצור את מראביץ': אחד עליו אישית וארבעה אזורית (בוקס אנד וואן במונחים מודרניים). העיתונים של טנסי יצאו מגדרם על החידוש וההצלחה. מראביץ' קלע 35 נקודות, למרות שהורחק מוקדם מהמשחק בגלל עבירות טכניות.
הכדורסל שמוט הכתפיים שלו, פזורת השיער, האופן שבו חבש את גרביו, וסגנון המשחק שלו - גרמו ללא מעט צופים לטעון שמראביץ' הוא לא שחקן קבוצתי, שהוא מחפש את השואו במקום תוכן וניצחונות, שהוא משחק עבור מראביץ' ופחות בשביל הקבוצה. "תמיד יהיו אנשים שיתלוננו על הכוכבים שהם זוהרים יותר מדי", אמר המאמן האגדי של סט.ג'ונס לו קארנאסקה, כשכתב שאל אותו לגבי ההנחה הזו בטורניר ה-NIT בניו יורק ב-1970.
מיצה את עצמו ב-NBA
הטענות הללו היו מגוחכות. פיט מראביץ' היה חולה על כדורסל. הוא לא נולד קוסם, הוא התאמן על האומנות שלו שעות, באולמות ריקים, בלי שאף אחד יסתכל. בלי כדור הוא היה עוד אדם, איתו הוא הפך לנביא. הוא היה אנדרואיד כדורסל. התאמן עד שיכל לסובב את הכדור על האצבע שעה שלמה, ועד שיכל להקפיץ את הכדור מבעד לחלון, בעוד אביו נוסע במהירות של כמה עשרות קילומטרים לשעה. אחרי בית הספר הוא היה שוהה עשר שעות באולם. הפרקט היה מחברת שיעורי הבית שלו. עבורו, כדורסל היה דרך להביע את עצמו בצורה הכי אסתטית שאפשר. כמה שחקנים, כמה ספורטאים, זכו לכבוד שבו זוכי פרס נובל מזכירים אותם באוטוביוגרפיה שלהם, כפי שבוב דילן תיאר את הלילה שבו זכה לראות את מראביץ' משחק כדורסל?
המספרים של מראביץ' ב-NBA היו מצוינים, אבל לא כאלו שמספרים את הסיפור האמיתי שלו. הוא שיחק רק עונה אחת בקבוצה מנצחת וסיים כמלך הסלים של הליגה רק פעם אחת – לא מספרים שמספרים איך הוא הביא את העתיד להווה, איך הסיט את הווילון שניה לפני מג'יק, בירד, אייזיאה וג'ורדן. ריץ' קלי, חברו של מראביץ' ליוטה ג'אז, אמר עליו פעם כי הוא "הבן החורג של הדמיון האנושי". הכדורסל כפי שהוא משוחק היום, הזריקות, המסירות, גובה הגארדים, הקצב - זה החזון של מראביץ' כבר מלפני יותר מ-50 שנה.
הכדורסל ב-NBA שעמם אותו. הוא מיצה את עצמו. הוא התחיל להתעניין בהינדואיזם ומקרוביוטיקה. בריאיון ל"ספורטס אילוסטרייטד" ב-1978 הוא טען שהוא רוצה להיות בלתי נראה כדי להרוג את כל ראשי הבנקים בעולם, לחלק את ההון בצורה שווה, ולהפוך את העולם למקום טוב יותר. הוא צם, המיר את דתו לנצרות, הפך לצמחוני, ולנוצרי אוונגליסט. פט ריילי אמר עליו ש"כל גארד בליגה מוכן לשלוח לימוזינה לשדה התעופה ולהביא את מראביץ' כדי לחגוג על ההגנה הרכה שלו", ומראביץ' לא שמר על שתיקה. "אני מסתכל על דפי הסטטיסטיקה ואני רואה שהשחקן מולי קלע 12-14 נקודות, ולי יש 30-40 נקודות, אז מי פה לא משחק הגנה?", טען.
כמו מוזיקאי, שלא יכול להשתחרר מהאהבה שלו למוזיקה, מראביץ' חזר שוב ושוב למגרש הכדורסל, לשחק עם חברים. ב-1988, בגיל 40 בלבד ושנה לאחר שהוכנס בטקס להיכל התהילה של הכדורסל, הוא שיחק שוב באולם של כנסייה בפסדינה, קליפורניה, וכמו כוכב רוק שמתמוטט על הבמה, הוא התמוטט ומת על המגרש כתוצאה ממום לב מולד. לדברי חבריו לקבוצה, מילותיו האחרונות היו "אני מרגיש נהדר". קייטלין קלארק אולי עברה את מראביץ' בטבלת הנקודות, אבל השם שלו חקוק על הר ראשמור של הכדורסל, ולא יימחק לעולם.
פורסם לראשונה: 10:45, 08.03.24