נהג המרוצים הברזילאי איירטון סנה זכה שלוש פעמים בפורמולה 1, ובסך הכל סיים ראשון את ההקפות ב-41 מרוצים. גם מי שלא מתמצא בענף, או בספורט בכלל, מבין מיד את עוצמת הנתונים הללו, שמציבים אותו בטופ של הנהגים בהיסטוריה, אבל סטטיסטיקה לא עושה צדק עם סנה. היא לא מספרת על האומץ שלו על המסלול, על העובדה שהקדיש את חייו כדי להפוך לנהג הכי טוב שהוא יכול היה להיות. היא גם לא ממש מתארת את המורשת שלו, את ההשפעה שהותיר על הענף, את התחושה שסנה היה מוכן לעשות הכל - אבל הכל! - כדי לנצח, כולל לאפסן את אינסטינקט הפחד שמובנה בכל אחד מאיתנו בכספת בציריך ולזרוק את המפתח. סטטיסטיקה לא יכולה להסביר מדוע אנשים העריצו את סנה. הסטטיסטיקה האישית של סנה נהדרת, אבל היא מקטינה אותו. יש נהגים עם מספרים יותר מרשימים, אבל איש מהם לא נהג כמוהו. סטטיסטיקה גם לא מספרת איך הוא הגיע לדרגת קדוש בברזיל, רבע מדרגה מתחת לפלה, ואיך מת מות קדושים בגיל 34, כמו כוכב רוק שמת על הבמה באמצע סולו גיטרה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
1 במאי היה יום השנה ה-30 למותו של סנה, בשלבים המוקדמים של גראנד פרי סן-מרינו באימולה ב-1994. מקלארן, הקבוצה שבה סנה זכה במרבית הישגיו, חגגה את מותו וחייו במאי, באימולה ובמסלול במונקו, שם זכה סנה שש פעמים במרוץ. פסל שלו עומד באימולה ליד המקום שבו נהרג, עטוף בחולצות, דגלים, פרחים ונרות, 30 שנה אחרי.
סבסטיאן פטל, ארבע פעמים אלוף העולם, הוביל חבורת נהגים מהטופ העולמי עד לפסל, שם נשא דברים לזכר סנה. אחר כך פטל ערך כמה הקפות עם הפרארי שבה נהג סנה, ושאותה הגרמני רכש לעצמו. בנאום ליד הפסל הוא הזכיר שכשסנה זינק למרוץ האחרון של חייו, הוא הניח ברכבו דגל אוסטרי. סנה תיכנן לנצח, ואז להניף בסיום את הדגל לזכרו של הנהג האוסטרי רולנד רצנברגר, שנהרג יום לפני כן על אותו מסלול במהלך מקצה הדירוג.
30 שנה אחרי, וגם נטפליקס, החותמת הרשמית של אייקונים היסטוריים גלובליים בספורט, הפיקה ותעלה בסוף נובמבר סדרה בת שישה פרקים על חייו ומותו של הענק הברזילאי. נטפליקס לא שלפה את הסיפור מקצה הבוידעם, כאמור. סרטוני ביצועים של סנה עדיין מסתובבים וברבבות ברשתות החברתיות: התחרות הראשונה והמדהימה שלו, המרוצים חסרי הפחד בגשם, זה שאחריו אמר שהוא הרגיש "חוויה חוץ־גופית" - כל אלה עדיין מהווים השראה לדור אחרי דור של נהגים מקצוענים. הדו־קרב שלו מול אלן פרוסט הצרפתי שהגדיר את הענף כפי שהדו־קרב בין מוחמד עלי וג'ו פרייזר עשה זאת באיגרוף. אבל כמו הסטטיסטיקה, גם ההתייחסות לסנה רק כספורטאי או כנהג עושה לו עוול. בהספדים הרבים, ובסדרה החדשה, מתייחסים הרבה יותר לסנה האדם, בעל הערכים, המחויב לקהילה.
סנה סיים את חייו בתא הנהג של וויליאמס-רנו FW16, בפנייה שמאלה במסלול בסן־מרינו, זו המכונה "טאמבורלו" - פנייה כה חדה עד שגם סנה המנוסה לא הצליח לשאת ולתת איתה כדי לצאת ממנה בשלום. הוא נהדף מהמסלול לקיר בטון במהירות 300 קמ"ש ונהרג מיד. הוא מת בשיא כוחו. את המספרים העצומים שלו סנה השיג בעשר שנים בלבד על המסלול ומול יריב אדיר כמו פרוסט. הוא הרוויח את עמדת ההובלה (פול פוזישן) בתחילת המרוץ 65 פעם, כולל באימולה, ומעולם לא סבל מתופעות ידועות אצל נהגי מרוצים כמו ידיים מזיעות או ראייה מטושטשת (אסטיגמציה). להפך, עיניו החומות היו תמיד פקוחות לרווחה. הוא ידע למה הוא נועד והוא ידע מה עליו לעשות כדי להשיג את הייעוד הזה. מי שהיה איתו במוסך ברגע הידיעה על מותו של רצנברגר, שהיה בשנתו הראשונה בסבב והפך להרוג הראשון בתחרויות מזה תריסר שנים, העיד שסנה סירב לנהוג יותר באותו היום. "הוא אמנם נהג במרוץ עצמו", אמר אחד מחברי הקבוצה שלו שנים לאחר המוות הטרגי, "אבל יכולת לראות בעיניים שלו שהתאונה הקטלנית של רצנברגר הייתה בשבילו כמו תצוגה מקדימה למה שממתין לו".
אחרי שהשיג את הפול פוזישן, המקום שמבטיח לך לזנק ראשון למרוץ למחרת, סנה נסע למקום שבו רצנברגר מת ועמד שם במשך דקות ארוכות. בלילה, הוא התקשר מהמלון לבת הזוג שלו, הדוגמנית בת ה־21 אדריאן גליסטו ששהתה בליסבון, ואמר לה שהוא לא רוצה להשתתף בתחרות.
"סנה" - טריילר
זו הייתה השנה הראשונה של סנה כנהג בקבוצת וויליאמס-רנו, אחרי שש שנים נפלאות עם מקלארן. בראיונות לפני העונה הוא טען כי, "חיכיתי שנים ארוכות להתחיל חיים חדשים". המומחים טענו שהחיבור בין סנה וקבוצתו החדשה יכול להניב נהג שיזכה בכל מרוץ בסבב. בוויליאמס-רנו נתנו לו 20 מיליון דולר כדי שיעשה זאת. אבל משהו לא התחבר. סנה לא השיג נקודות בשני המרוצים הראשונים עם המכונית החדשה, תחרויות ביפן ובברזיל שבהן זכה הכוכב העולה, מיכאל שומאכר הגרמני, שנהג עבור בנטון-פורד ושזכה בסוף העונה בתואר הראשון שלו בפורמולה 1. בברזיל, מדינה שהתייחסה אל סנה כמו אל, שרשת הטלוויזיה הגדולה ביותר שלה ייעדה צוות רק כדי ללוות את סנה ממרוץ למרוץ, שעסקיו בה חלשו על שבע קומות בבניין מרכזי בסאו-פאולו - התחילו הלחשושים לגבי היכולות שלו. לא רק שסנה נהג באימולה נגד האינסטינקט שלו, אלא שהוא נהג שם גם כדי להשתיק את הלחשושים האלו, ואת שומאכר. מדינה שלמה עצרה את נשימתה כשניסיונות ההחייאה בסנה, מדמם ושוכב לצד המכונית שלו, העלו חרס לאחר שהתנגש בקיר המוות.
סנה, יפה כמו מלאך ועם כריזמה בגודל של יבשת, היה אולי הנהג האחרון שגיבש לעצמו תדמית ואישיות מחוץ להיותו עובד חברה, פירמה שיווקית, שתפקידו היה לנהוג במכוניות שלה בשיא המהירות
מאז שנהרג, היו עוד אלופים ונהגים מדהימים בפורמולה 1, אבל אף אחד לא התקרב ליכולות של סנה להכניס נשמה ולב למפלצת מרוצים במשקל חצי טון. הברזילאי יצר סימביוזה בינו לבין המכונית, הם היו פרד אסטר וג'ינג'ר רוג'רס של עולם המרוצים. הוא בטח לחלוטין ברכב שלו שיוציא אותו מטעות בנהיגה, בעוד הרכב בטח בסנה שימשיך ללחוץ על הגז ולצאת במהירות מעיקולים גם כשהיו בעיות מכניות.
כשסנה הצטרף למקלארן ב-1988, אלן פרוסט היה כבר הכוכב של הקבוצה. זה היה זיווג חלומי וזוועתי עבור הקבוצה. כל מי שמשתתף בספורט רוצה בקבוצה שלו את הטובים ביותר, ואף אחד לא היה טוב מהם. אבל עבור מקלארן זה היה כאב ראש תמידי של אגו, קנאה וחשד של כל נהג שהקבוצה מעניקה יחס מועדף לשני. פרוסט וסנה קבעו הסכם ג'נטלמני לפיו לא יסכנו אחד את השני בעיקולים בתחילת מרוצים, ועמדו בו בתחרויות הראשונות כחברי קבוצה, אבל אז סנה לא התאפק - וכמובן שזה קרה באימולה. היחסים עלו על שרטון, ופרוסט סירב לדבר איתו שנים רבות לאחר מכן.
זה קרה ב-1990, השנה הראשונה שבה זכה סנה בפורמולה 1. באותו מרוץ הוא התנגש מאחור במכונית של פרוסט והוציא את שניהם מהתחרות - מה שהבטיח לברזילאי את האליפות. "זה היה אקט מגעיל", אמר פרוסט בסיום. "בשבילו מרוץ מכוניות זה לא ספורט, זו מלחמה". סנה הודה בהמשך כי השתמש ברכב שלו כנשק נגד פרוסט.
התכונות שהפכו את סנה לנהג עצום - המוטיבציה, האגו, היהירות - עמדו בניגוד גמור לאמונתו האדוקה באלוהים ובכך שהכל כבר נקבע מראש. כשסנה מת, הוא זכה לכבוד של אל: מאות אלפים התאספו מול ביתו בסאו־פאולו כדי לבכות במשותף, הנשיא הכריז על שלושה ימי אבל והציע את המטוס הנשיאותי להבאת הגופה, מאות אלפים נעמדו במגרשי כדורגל בברזיל, מחאו כפיים ושרו לכבודו.
סנה, יפה כמו מלאך ועם כריזמה בגודל של יבשת, היה אולי הנהג האחרון שגיבש לעצמו אישיות מחוץ להיותו עובד חברה, פירמה שיווקית, שתפקידו היה לנהוג במכוניות שלה בשיא המהירות. היו לו מרוצים שבהם עקף בסיבוב אחד, בגשם שוטף, כמות של מכוניות שנהגים בהווה לא עוקפים בעונה שלמה. נהיגה הייתה התפילה שלו, תא הנהג - הכנסייה. כל דבר חוץ מלתת מעצמו את הכל, היה בגדר כפירה, למרות סימני האזהרה לפני מותו: נהג ברזילאי שנפצע בתאונה, מותו של הנהג האוסטרי, העובדה ששש ההקפות הראשונות של התחרות בוטלו. במקום זה הוא לחץ על הדוושה בכל הכוח, כי זה מה שהוא ידע, לסחוט את הכל מעצמו ומהציוד שהקיף אותו על המסלול (או מהצוות שלו). הוא מת בהקפה השביעית, הראשונה שנכללה בחישוב במרוץ באימולה.
סנה הוריש אחריו מורשת עצומה. נהגים שספגו ממנו השראה כמו שני ענקי הדור הנוכחי, מקס ורסטאפן ולואיס המילטון, שלא להזכיר את שומאכר נטול האמוציות שבכה כמו ילד כשהשווה את שיא הניצחונות של סנה בשנת 2000. המוות שלו הגביר את הצורך לשפר את אמצעי הבטיחות עבור נהגים, ומפעלי הצדקה שלו מימנו לימודים לאלפי נערים ברזילאים שהגיעו מרקע קשה. אין הרבה ספורטאים שהשאירו חותם ואת הביצועים שלהם בצורה כה מוחשית בזיכרון הקולקטיבי של אוהדי הענף, גם 30 שנה אחרי שמתו. פרוסט ושומאכר היו נהגי-על, אבל ללא ההילה של סנה, את מה שחיבר בינו לבין אוהדים מכל המעמדות. מותו המוקדם רק הוסיף להילה הזו.
מונקו 1984: השנה הראשונה של סנה בסבב הפורמולה 1, מרוץ חמישי. סנה נוהג על מכונית סוג ג' ומסיים במקום השני במסלול רטוב מגשם. למעשה, המרוץ ששם אותו על המפה היה כזה שבכלל לא ניצח בו. מונקו 1988: "בשלב מסוים נהגתי כבר בלי הכרה. זה היה הכל מתוך אינסטינקט". סוזוקה 1988: שוב בגשם שוטף, הוא מתגבר על פתיחה חלשה, מדביק את פרוסט וזוכה בתואר הראשון שלו. ברזיל 1991: סנה זוכה סוף־סוף בגראנד פרי בארצו. הוא נוסע את החלק האחרון עם תיבת הילוכים שתקועה על שישי, ומתעלף ברגע שעבר את קו הסיום כמנצח. אוסטרליה 1993: ניצחון הגראנד פרי האחרון שלו.
נעשה זום אאוט אחרון: ספורטאים דתיים רבים מתקשים להפיק במקצועות שלהם את מלוא הכישרון שלהם, למרות שנדרשות מהם אגרסיביות, תחרותיות, קנאה, חוסר צניעות, חמדנות, אמביציה (שלא לדבר על להתחרות בימי ראשון) - דברים שהדת מטיפה נגדם. לא היו הרבה מאמינים אדוקים ברמה של סנה בטופ העולמי בספורט. זה אולי ההישג הגדול ביותר של סנה: העובדה שהוא הצליח להפריד בין דת לנהיגה. עבור בן אדם שחי ב־300 קמ"ש בעבודה, הוא היה מודע לסיכון.
