לפחות מבחינת הדירוג היבש, סטפנוס ציציפאס עלה למשחק הגמר אתמול כפייבוריט. ואם זה לא היה מספיק חצוף, הוא עלה עם איזה סוג של תוכנית משחק, שזה כבר ממש חטא קרדינלי במשחק במעמד כזה נגד נואבק ג'וקוביץ', ועוד באוסטרליה. הסרבי חיסל את אותה תוכנית, והוציא מהמשחק את היוונים הרבים שבאו לעודד אותו. הוא עשה את זה בעזרת הנשק העיקרי שלו בטורניר הזה: להיות רשע בן רשעים.
ציציפאס בנה על ההגשות והפורהאנד שלו. הלוגיקה הייתה שג'וקוביץ' ישחק לבקהאנד החלש של ציציפאס. אבל לוגיקה היא וירוס עבור נובאק, והוא האנטי וירוס. הוא שחרר מכה אחרי מכה לפורהאנד של ציציפאס, כשכל כדור לווה במסר: אם אתה לא מסתדר אתי כשאני נותן לך לפורהאנד, מה תעשה כשאני אתחיל לתת לך רק לבקהאנד? ציציפאס עבר תהליך קשה של דמורליזציה במערכה הראשונה. אך שתי המערכות הבאות דווקא הצביעו על האופי שלו. הוא לא התרסק.
רבע הגמר, חצי הגמר והגמר היו תצוגות תכלית אכזריות של ג'וקוביץ', בדרך לתואר עשירי באוסטרליה והשוואת שיאו של רפאל נדאל עם 22 זכיות בטורנירי גראנד סלאם. זו הייתה אינקוויזציה סרבית. הוא פירק את היריבים שלו במערכה הראשונה ושייט בשתי המערכות הבאות. הפרשנים המשיכו להגיד: "ג'וקוביץ' לא ממש משחק טוב, הוא קצת צולע. רואים שהוא פצוע". כשהם גמרו ללחוש את זה, ג'וקוביץ' כבר ניצח שתי מערכות והוביל 2:5 בשלישית. כל שביל של תקווה עבור היריב נחסם מיד. שברת? אני אשבור חזרה. לקחת לי שני סרבים בשובר שוויון? אני אקח בחזרה. איזה ייאוש ספורטיבי אימתני: גם לדעת שאסור לך לטעות בשום נקודה, שאתה צריך לשים את הכדור במקום המושלם, ואז אתה צריך גם להתחיל לשבור את הסרב של הסרבי. זה כאילו שציציפאס התאמן שנה למרתון, וכשהגיע לתחילת התחרות גילה שמדובר בטריאתלון.
האויב היחיד של ג'וקוביץ' בטורניר היה כמובן ג'וקוביץ' עצמו. הוא המציא ריבים, דמיין ויכוחים, התמקם בעמדת של קורבן ונכנס למחלוקות. הוא הגיע חדור מטרה לצאת מאוסטרליה – ממנה גורש בבושת פנים לפני שנה – כמנצח הגדול. התמה של אני נגד כל העולם הייתה חייבת יחידת הגברה. לא פלא שבסוף ג'וקוביץ', האלוף הכי אנושי בהיסטוריה, התפרק על המשטח.
ג'וקוביץ' לא שיחק טניס מפעים בטורניר הזה. הוא שיחק טניס פונקציונלי. עשה מה שצריך. נתן ליריבים לשפוך לאגר מנטלי מולו. ועדיין, כמות הכדורים שהוא מכניס על הקווים, וכמות הכדורים שהוא מנצח לאחר שנגעו ברשת ועברו לצד של היריב, היא מדהימה. זה לא מזל. זה חלק מהמשחק שלו. ג'וקוביץ' רואה את המגרש אחרת. היכולת שלו להחזיר כמעט כל כדור לעומק המגרש של היריב מונעת כמעט לחלוטין כל סוג של התקפה נגדו.
הכאבים בשריר, ההשפלה בשנה שעברה (נובאק רמס את היריב האוסטרלי נגדו שיחק), מיעוט המשחקים, הסערה סביב אביו והאוהדים הרוסיים - ג'וקוביץ' נראה כמי שהגיע לחופשה במלבורן, עם כמה שעות של טניס בין הבילויים. הוא הפסיד מערכה אחת בשבעה משחקים. אין לתאר את הגדולה שלו.
האנושי ביותר, המרגש ביותר. נובאק ג'וקוביץ' יצעד בעוד כמה חודשים למגרש הפרטי של רפאל נדאל, ויפריד ביניהם לעד. מוכיח, שוב, שהדרך היחידה לנצח את ג'וקוביץ', חוץ מג'וקוביץ' עצמו, היא לדאוג שהוא לא ישחק בכלל בטורניר. ב-22:40 (שעון אוסטרליה) הסתיים הטורניר, נולה דיבר בפנטומימה עם הפמליה, טען שזה היה הטורניר הקשה ביותר עבורו, ואז התפרק ובכה בלי מעצורים. הגדול מכולם.
פורסם לראשונה: 08:59, 30.01.23
