מכבי ת"א נמצאת בבעיה. היא אמנם פתחה פער של חמש נקודות בצמרת, הבטיחה את אירוח המשחק הראשון מול מכבי חיפה בפלייאוף העליון ורחוקה גומלין לפרוטוקול מרבע גמר הקונפרנס ליג, אבל אם יקרה לה עוד משהו טוב אחד, רק אחד, היא כבר תסתכן בלהיכנס לטריטוריה של "טוב מכדי להיות אמיתי", ואז היא עלולה לגלות שהכל לא היה אלא חלום.
היא חייבת איזו חוויה מתסכלת קטנה של חוסר הצלחה שתכניס קצת ריאליזם לכל הפנטזיה הזאת ותאשר שהיא לא חולמת – פקק קטן בדרך לאצטדיון, שחקן שישכח את הדרכון ויעכב את הטיסה למשחק מול אולימפיאקוס בסרביה, ממטרות שייפתחו בזמן הלא נכון במתחם האימונים ויחייבו את אופיר דודזאדה להחליף בגדים. איזה זבח קטן לטובת הקארמה שייצר תחושת הדדיות מסוימת. החיים האמיתיים הרי לא יכולים להיות עד כדי כך טובים.
זה כבר שם, באזורים האלה של אוטופיה, שנדמה שכל האבנים נופלות במקום הנכון, ובכל נושא – בליגה, באירופה, במשברים האישיים שאיימו עליה והיא הצליחה לצלוח ולצמוח מהם. אפילו בשדה המשפטי, עת השיב לה בית הדין את הנקודה שהורדה לה בשעתו. איפה מכבי ת"א האבודה והמתוסכלת של ה-1:1 מול בני סכנין, השוקעת בחול הטובעני של עצמה, ואיפה היא היום – שישה ניצחונות רצופים בשלושה מפעלים, 18 שערי זכות, וסוויפ מסתמן על החלק הקשה ביותר בלוח השנה שלה: נתניה בחוץ, באר-שבע בבית, מכבי פ"ת בבית, בית"ר ירושלים בחוץ. נותרה רק הפועל חיפה ביום ראשון הקרוב, משוכה אחרונה לפני פגרת הנבחרת.
הסיפור לא נגמר ומי כמו מכבי ת"א יודעת שמה שעולה יכול גם לרדת ובאותה תאוצה, אך עם הניצחון על בית"ר וההשלכות הטבלאיות שלו היא יכולה לסמן "וי" על המשימה הכי קשה שהייתה לה העונה – לחזור להיות היא עצמה. אומרים על נפילה כמו שקרתה למכבי ת"א שהיא טבעית, ואכן אי־אפשר לנצח לעד גם אם מנצחים 12 משחקים ברציפות, אבל ההתאוששות אינה מובטחת. כל מה שעולה חייב לרדת, אבל לא כל מה שיורד חייב לעלות, ואפילו גבוה יותר.
כעת, משנחלצה, אפשר להבחין איזו תועלת הפיקה מהמשבר – היא הרוויחה שחקנים חדשים בעמדות חדשות, ומול בית"ר אפילו ייפתה את הנקודה הכי פחות אסתטית בסיפור שלה – זו שמהשחקן ה-12 ואילך. בלי אנריק סאבוריט, בלי ערן זהבי, בלי אושר דוידה, אבל עם דן ביטון שהעניק לה מה שבלעדיו אי־אפשר בשלב העמוס ביותר של העונה: מעט עזרה מהספסל. אין דרך רעה לנצח משחק קשה בטדי, אבל יש דרך טובה במיוחד – כזאת שלא רק אוספת את הנקודות, אלא גם מאפשרת לחלק מהשחקנים לנשום.
ההבדל בין יצחקי לאבוקסיס
ההשוואה בין בית"ר ירושלים של ברק יצחקי להפועל ת"א של יוסי אבוקסיס מפתה, מתבצעת מאליה ממש. לא רק בגלל נקודות ההשקה המובנות מאליהן, אלא בגלל השורה התחתונה הזהה – שתי הקבוצות החליפו מאמנים, אך מצבן הטבלאי רק הורע, ושתיהן טרם כבשו מאז החילוף. כאן, לשמחתה של בית"ר ולצערה של הפועל, מתחיל ומסתיים הדמיון. למרות שלהפועל יש שלוש נקודות יותר, ובסופו של דבר הישארות בליגה נקבעת לפי מספר הנקודות, מצבה של בית"ר טוב בהרבה.
הפועל ת"א נראית ומשחקת כמו תאונה. חמישה משחקים מול ארבע קבוצות פלייאוף תחתון ובני ריינה אחת הניבו חמש בעיטות בלבד למסגרת. בית"ר, לעומת זאת, יצאה לטרנר ואירחה את הקבוצה בכושר הטוב בארץ. היא לא כבשה, אך לפרקים, ואפילו ארוכים, הייתה עדיפה על שתיהן ונפלה על סעיף רגל מסיימת. הבצורת של בית"ר היא עיוות סטטיסטי שטבעו להתיישר. הבצורת של הפועל, אף שהיא קיצונית, היא גם הגיונית להפליא בהתחשב באופן שבו היא משחקת.
בעוד אבוקסיס הסגפן רק החמיר את הבעיות של הפועל ת"א שהיו שם לפניו במקום לפתור אותן, יצחקי ברא בית"ר חדשה. המעט שאפשר לקוות ממאמן חדש הוא שיביא עימו שינוי, ואת זה יצחקי עשה. הקבוצה שלו נועזת בהרבה מזו של קודמו, לוחצת במקום להילחץ, ולא מפחדת לעלות בהרכב אופטימי גם מול קבוצות עדיפות. אמצע שכולל את עדי יונה, דור מיכה וסורו לבדו? אבוקסיס היה מפתח תגובה אלרגית. שער עדיין לא יצא מזה, אבל העונה גם לא הסתיימה.
עד לסיום נותרו לבית"ר שמונה משחקים, רובם מול קבוצות הפלייאוף התחתון, בדיוק הסוג נגדן הפועל ת"א של אבוקסיס כבר הוכיחה שאין לה מושג מה לעשות. לא יהיה פשוט להפעיל את דוקטרינת מכבי ת"א מול קבוצה כמו חדרה – אין שם מה ללחוץ – אבל התקווה ישנה, הוכחה סותרת עוד לא ניתנה. בית"ר של יצחקי בועטת למסגרת 3.6 פעמים למשחק. הפועל של אבוקסיס פעם אחת. יכול להיות שהיא לא תבקיע עוד לעולם. השער הבא יהיה ליקוי חמה. השער הבא של בית"ר – שמש בבוקר.
כשיוספי הציל את סבג
כשנאור סבג נפל על הדשא ותפס את הראש בידיים, הוא יכול היה לקוות רק לדבר אחד – שכשיקום ויאזור אומץ לפקוח עיניים, הוא יראה את הקוון מניף את הדגל. הרי אם לא יכול היה להיות גול, אז איך תהיה החמצה? נבדל יהיה הדרך היחידה להשכיח שרק לפני רגע רשם סבג החמצה שלעומתה אפילו רוי נאוי, שבשבוע שעבר בעט לקורה משני מטר, נדמה לסקורר. מוחמד קמארה נגח, ניב אליאסי הדף הישר לרגליו של סבג, שבעט למשקוף משלושה מטרים. אם זה היה סטנגה, סבג היה ערן זהבי. בגלל שזה כדורגל, הוא היה רוני רוזנטל. אחרי הקוון, סבג כעס הכי הרבה על קמארה. איך הוא עשה לו את זה? איך הוא היה מסוגל להחמיץ ככה? אתה הרי שחקן בליגת העל, תן גול.
אם לא נבדל שיוציא את העוקץ מההחמצה, המפלט האחרון של סבג היה שער של מישהו אחר, כזה שיבטיח שהפועל חיפה לא תשלם מחיר על ההחמצה שלו, וזו תהפוך מאירוע בעל השלכות ממשיות לצ'יזבט לא משמעותי. בדקה ה־75 הוחלף סבג על ידי בר לין וצפה באחרים נאבקים על כבודו. שלוש דקות לאחר מכן השתנו חייו, כשתומר יוספי כבש את שער הניצחון. סבג היה כל כך מאושר, שהוא רץ מהספסל לחבק אותו. גם פה הוא החמיץ. אומרים שהוא חיבק דווקא את ניב טבול.
פורסם לראשונה: 01:30, 12.03.24
