ישראל מצויה באחד מרגעי הטראומה המשפילים והמרוממים שלה. התקפת הטרור הרצחנית על העוטף וצפונה ממנו חשפו חולשות מרגיזות, ומאידך גילו רגעי גבורה עילאיים של אנשים פשוטים. שמחת התורה האחרונה היתה לגהינום ועל הטראומה הזאת כבר אי אפשר לדלג לסדר היום.
ובגזרת הספורט, בתוך כל הגהינום הזה מרגיזה ומשונה שתיקת הכדורגלנים. פה ושם ישנם ציוצים אבל אלו רק חושפים את עוצמת השתיקה המרתיחה של מובילי הדעה הכי מרכזיים בציבוריות הישראלית: הספורטאים הנערצים בכלל והכדורגלנים הסלבים בפרט.
אבל הגיעה העת להפר את שתיקת הספורטאים ומכאן צריך לקרוא לכדורגלנים בעיקר: יאללה, צאו מהארוןו!! יש לכם כוח ועוצמה לומר את מה שיש לכם בלב, אבל אתם שותקים. מדוע לכל הרוחות? האם זה בגלל שרוב הכדורגלנים ימניים והם חוששים שהצהרת תמיכה בצה"ל ואו בממשלה, כל ממשלה! תגרום להם לנזק כספי? תדמיתי? פרנסתי?
די לכם! צאו מהארון! היו כולכם ניר ביטון! הוא לא שותק לאוהדי סלטיק שחוגגים את הטבח ביהודים ונותן להם בראש. לטעמי, לא מספיק חזק אבל לפחות מגלה סוג של זקיפות קומה. אז מדוע כשטובחים בעמכם אתם שותקים?
והפנייה היא גם לכדורגלנים מהמגזר: מדוע לא שומעים מכם מילת גינוי אחת על טבח ברוטלי? לא לשיר את ההמנון של המדינה שלכם הוא אולי נסבל, ולא להתגייס לצבא הוא אולי סביר, אבל לא לעשות שירות לאומי התנדבותי בקהילות הוא נוראי ועוד יותר נוראי הוא לשתוק כשטובחים באזרחים חפים מפשע.
רבות הקלישאות בכדורגל, אבל אחת הטפשיות, הלא מציאותיות והלא חכמות ביותר היא הקלישאה: אסור לערב ספורט ופוליטיקה!! לשמחתנו, הגישה הפסולה הזאת מקבלת מדי פעם בומבה לפרצוף, גם בישראל ובוודאי בעולם, אלא שהמנטרה הלא ריאלית הזאת חייבת להיעלם מעולם המושגים הספורטיבי אחת ולתמיד, בוודאי במדינה כל כך פוליטית וטעונה כמו מדינת ישראל!
עובדתית העולם כל הזמן מערב ספורט ופוליטיקה. וכי מהי האולימפיאדה אם לא פוליטיקה? ומהו המונדיאל אם לא האמאמא של הפוליטיקה? ומה זה משחקי אליפות אירופה? משחקי עמי אסיה? אליפות אפריקה? הלא כל אלו מחזקים את הזהות הלאומית של מדינות הלאום וגורמים לאוירה מגה פוליטית בספורט. ומדוע בכלל מתחרים ספורטאים תחת דגלים לאומיים? מה הקשר בין הבקעת שערים לבין המנון לאומי? קחו למשל את מה שקורה עכשיו בין רוסיה לאוקראינה. ההתאחדויות הבינלאומיות אוסרות על שיתוף רוסיה בטורנירים ובתחרויות בינלאומיות בגלל התוקפנות שלה מול אוקראינה. לטעמי בצדק מוחלט, אבל מה זה אם לא ערבוב גס של ספורט ופוליטיקה? הן אשכרה מערבות ספורט עם מלחמות ובלגנים.
ומה קורה במשחקי מכבי תל אביב כדורגל וכדורסל? היציעים כולם פוליטיים כשמדובר במשחקי חוץ. ומה קורה עם לה פמיליה? מכוער אבל גם פוליטיקה. בבית ובחוץ. ומה עושה סעיד מולאי? מתחרה בג'ודו תחת דגל פליטים. עוד פוליטיקה. והתקשורת עצמה היא פוליטית. הפרשנים הם פוליטיים והלא כל אחד יודע מהן דעותיו של הקוף ומהי האג'נדה של עופר שלח ודוגמאות לא חסרות. אז מדוע להם מותר ולכדורגלנים עצמם אסור?
לפעמים נראה כאילו שהכדורגלנים הישראלים פוחדים להתגלות בימניותם מחשש שמישהו יוריד להם בשכר או יוריד אותם מהמגרש. העולם הגלובלי, ובכללם גם חלק נכבד ומרשים מהעולם הספורטיבי, עומד כרגע לצד מדינת ישראל המצויה באחד מהרגעים הכואבים שלה, אבל רק בישראל ישנה דממה מצד הספורטאים שלנו.
נכון, ישנן אגודות ספורט שעושות מבצעי תרומות לחיילי המילואים, אבל אנחנו מדברים על ניר ביטונים ולא על ארגונים חסרי פרצוף ריאלי.
לסיכום, צריך לקרוא מכאן לכל הערן זהבים למינהם לחזק את המוראל הלאומי, לקרוא לאחדות לאומית ולהניח את כל עוצמתם הסלבית לטובת העם והמדינה שלהם. אפשר להניח שהכדורגלנים הערבים לא יצטרפו לגינוי כי חרב ארגוני הסירוב הערבים ישראלים מונחת על צווארם, אבל אולי גם הם יקבלו אומץ ויזעקו: די לטרור החמאסניקי?
גם אתם רוצים להיות פרשנים? התחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד:
*כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא.
*אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה.
*נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
* אם בכוונתכם לכתוב על משחק או אירוע מסוים שעומד להתקיים, אנא שלחו את הטקסט מספר ימים לפני כן.
