בשבוע שעבר הגיע גרג פופוביץ' למסיבת עיתונאים אחרי משחק של סן־אנטוניו ספרס, ונשאל לדעתו על הבחירות הקרבות לנשיאות ארה"ב. העיתונאים ידעו שיקבלו תשובה ישירה – פופוביץ' מעולם לא הסתיר את דעותיו הפוליטיות והחברתיות, וגם אף פעם לא ניסה להיות מעודן - אבל הם לא ציפו לתשובה באורך 13 דקות.
"דונלד טראמפ אדם פתטי", פתח פופ ישר בהילוך רביעי ומאותו רגע רק הגביר, "הוא בכיין, הוא אדם פגום, הוא איש קטן שחייב להקטין את כולם סביבו רק כדי להרגיש חזק. אנחנו מלמדים את הילדים שלנו להיות ההפך מכל מה שהוא, אז איך כל כך הרבה אנשים התמכרו אליו? אני לא מצליח להבין את זה. טראמפ הוא אמן הונאה, אני חייב לתת לו קרדיט שהוא הרמאי הכי טוב אי פעם. הוא גורם לי לרצות להקיא".
פופוביץ' בן 75, והוא לא חשש להביע דעות ברורות גם כשהיה צעיר בהרבה, אבל הוא אחד מקבוצה קטנה של יוצאים מהכלל בעולם הספורט האמריקאי. הבעת דעה פוליטית אף פעם לא הייתה פחות כדאית לסלבריטאים מאשר היום - ההשפעה האמיתית של דעתם על מצביעים שולית עד אפסית, והסיכון לאבד קהל וכסף ממשי ומוכח. ובכל זאת, ממועמדים לאוסקר, דרך מועמדים לאמי ועד המועמדים לגראמי, רוב סלבריטאי אמריקה היו מעורבים בחודשים האחרונים באחת ממערכות הבחירות החשובות בעידן המודרני. ספורטאים, באופן בוטה ממש, היו מעורבים הרבה פחות.
זה לא לגמרי מפתיע. מוחמד עלי, קארים עבדול ג'באר, בילי ג'ין קינג, ארתור אש, ביל ראסל וביל וולטון הם אגדות שהיו באמת, חיות פוליטיות מזדהות עם מיעוטים, אבל לא במקרה הם מיתוס: בתמונה הגדולה הם דוגמאות מאוד נדירות של ספורטאי־על אמריקאים, שממש סיכנו את הקריירה עבור מטרה יותר גדולה מהם. הרי מרבית אוהדי הספורט האמריקאים היום בכלל עוד לא נולדו כשביל וולטון, אז עדיין רק בדרך להיות שחקן המכללות הגדול בהיסטוריה במדי UCLA, נעצר ב־1972 במהלך הפגנה נגד המשך מלחמת וייטנאם. תמונות שלו מרים ידיים בשלווה לפני המעצר הפכו לחלק מזהותו.
מאוחר יותר, בסוף השנה השנייה שלו בפורטלנד טרייל בלייזרס, השתתף וולטון במסיבת עיתונאים שבה הגן על שני חברים שחורים שהסתבכו עם ה־FBI. הבלייזרס הזדעזעו ופירסמו הודעה מתנצלת, אבל וולטון השיג הרבה כבוד בליגה שרוב שחקניה שחורים. עד יום מותו המשיך וולטון לומר כי "מצער אותי כשאנשים אומרים שספורט הוא לא פלטפורמה לפוליטיקה. אין פלטפורמה מתאימה יותר, קיבלנו מגאפון גדול וכוח עצום לא רק כדי לזרוק לסל".
כבר עשרות שנים שאין ביל וולטון בספורט האמריקאי, וזו גם הייתה אחת הסיבות לכך שהמחאה השקטה והמאוד מינורית של שחקן הפוטבול, קולין קאפרניק, נגד אלימות שוטרים כלפי שחורים, הביאה לתגובה האלימה של חיסול הקריירה שלו. רוב אוהדי הספורט האמריקאים לא מכירים בכלל מציאות שבה הכוכבים הגדולים חורגים מהוראות ה"תשתקו ותכדררו", וכשזה קורה במאה ה-21 הם כועסים מאוד. זה כמובן כעס סובייקטיבי שמשתנה לפי זהות הספורטאי והדעה שהוא משמיע, אבל כך או אחרת, רוב כוכבי ההווה החליטו שגם לפני בחירות כל כך קריטיות - שיכריעו את העתיד הנראה לעין של הניסוי האמריקאי הגדול - הם נשארים על הספסל, יורדים לחדר ההלבשה וכו' וכו'.
כשטראמפ התחיל לאיים
למרות שזה משפט שכבר הפך לקלאסיקה, מייקל ג'ורדן לא בדיוק אמר ש"גם רפובליקנים קונים נעליים" כהסבר לסירובו לתמוך במועמד דמוקרטי מצפון־קרוליינה - אבל זו כן הייתה הגישה הכללית שלו והיא מכתיבה עד היום קוד התנהלות לספורטאים כוכבים. הרבה לפני ג'ורדן הייתה הגרסה של בייב רות', שהיה חבר טוב מאוד גם של הנשיא ה־28, הדמוקרט וודרו ווילסון, וגם של הנשיא ה־29, הרפובליקני וורן הרדינג, אם כי האגדה אומרת שבתמיכה של רות' בהרדינג היה מעורב גם קצת כסף. בסופו של דבר בייב רות' נשאר מזוהה עם בייב רות', בדיוק כמו ג'ורדן או דרק ג'יטר, אגדת בייסבול אחרת, ורוב ספורטאי ההווה מעדיפים את המסלול הזה.
עוד לפני שקלעה נקודה אחת ב-WNBA, ידעה קייטלין קלארק כי להגעה שלה לליגה יהיו תופעות לוואי וריקושטים שלא יהיו תלויים בה ואת חלקם הגדול היא לא רצתה. למשל הפוליטיזציה המהירה והכמעט אלימה של כל דבר שקשור בה. כי ככה זה היום, לא באמת משנה הנושא, תופסים את הפינה שבה עומד השבט ולפי זה מתייחסים לכל דבר, מהנושאים החשובים ביותר ועד סתם משחק כדורסל. קלארק התנהלה בתוך כל זה באופן באמת מרשים. היא הבינה שהרבה אנשים משתמשים בה לאג'נדות שלהם, דחתה את הניסיונות לייצר סביבה מלחמות גזע בתוך ה־WNBA, וכל כך נזהרה בלשונה, שהראיונות איתה היו בדיוק ההפך מלראות אותה משחקת: משמימים ומיותרים.
מצד שני, קלארק ידעה שהיא משחקת בליגה שבה פוליטיקה ונקיטת עמדה חברתית הן ממש מצרכי יסוד. בוודאי כשהמרוץ לנשיאות הפעם הוא בין שני אנשים הפוכים לגמרי, שמייצגים שתי אמריקות שונות, והפער המגדרי בין התומכים והתומכות שלהם יותר גדול מבכל מערכת בחירות בהיסטוריה.
בספטמבר טבלה קלארק אצבע קטנה בקלחת הרותחת כשעשתה "לייק" לפוסט התמיכה של טיילור סוויפט בקמלה האריס. הכווייה שרפה במשך כמה ימים בדמות מטר קללות שספגה קלארק ממי שעד לפני רגע נשבעו שהם האוהדים הכי גדולים שלה. היא מיהרה להסביר שה"לייק" היה פשוט לעידוד אנשים להצביע, ולא הצטרפות לתמיכה של סוויפט בהאריס. כשמאוחר יותר נשאלה ישירות במי היא תומכת, התחמקה מתשובה ואמרה שוב שהיא רוצה שאנשים ילכו להצביע.
פטריק מהומס, הקוורטרבק של קנזס סיטי צ'יפס, אמר בדיוק אותו דבר. מהומס נאלץ להתמודד בחודשים האחרונים עם כעס של אוהדים שדרשו שיתנער מדעותיה של אשתו, בריטני, תומכת טראמפ, ומצד שני עם כעס של אוהדים אחרים על כך שהוא לא מגן על אשתו. אז הוא העדיף, ואפשר להבין את זה, להישאר לגמרי בחוץ והסתפק ב"אני מקווה שכולם ילכו להצביע".
"זה יותר טוב מאשר לא לומר כלום, אבל זה עדיין לא שם את קלארק או מהומס בחזית הדיון", הסביר דייויד ניבן, פרופסור למדעי המדינה באוניברסיטת סינסינטי שמלמד קורס על ספורט ופוליטיקה, "אם מסתכלים על זה לפי מדד הפעילות הפוליטית של לברון ג'יימס, זה נראה כמו נסיגה קטנה לאחור, אבל אם משווים את זה למייקל ג'ורדן או דרק ג'יטר, זה עדיין יותר אקטיביזם פוליטי".
כסף ושמירה על המותג הם כמובן שיקול מרכזי במיוחד לספורטאים, בוודאי היום. המציאות היא שלא מעט אנשים בארה"ב קצת יצאו מדעתם בעשור האחרון, ויש מחיר אמיתי להתבטאויות פוליטיות. "זה בהחלט סיכון", אמר ניבן, שבין היתר חקר איך נראו החוזים של שחקני NFL שהצטרפו לכריעת הברך של קאפרניק, וגילה שהם היו נמוכים יותר מאלה של שחקנים ברמתם שלא הפגינו, "יש מחיר ממשי להחלטה להביע את דעתך או לפעול לפי האמונות שלך".
כש-2020 שחקני NBA מחו על רצח ג'ורג' פלויד בעוצמה שהספורט האמריקאי לא ראה מאז ימי מוחמד עלי וביל ראסל, דונלד טראמפ חשב שההפגנות נגד הרצח של פלויד הן הפגנות נגדו. "לאנשים נמאס מהפוליטיזציה של ה-NBA", צייץ טראמפ, והוסיף שורת איומים לא מרומזים על חיסול קריירות.
אולי היה לזה אפקט ואולי לא, אבל העובדה היא שרוב אנשי הספורט שכן התערבו בקמפיין הנוכחי הם כוכבי עבר ומאמנים, ולא ספורטאים פעילים. מג'יק ג'ונסון עובד קשה בשביל קמלה האריס והופיע איתה בעצרת במדינת הולדתו המתנדנדת, מישיגן; ברט פארב, הקוורטרבק האגדי־אך המסובך בפלילים של גרין ביי פאקרס, פתח עצרת של טראמפ בוויסקונסין; קארים עבדול ג'באר תומך בהאריס; אנטוניו בראון, לשעבר בפיטסבורג סטילרס, הופיע עם טראמפ בפנסילבניה; האריס קיבלה תמיכה גם מבילי ג'ין קינג, קנדיס פארקר, דוק ריברס, מייגן ראפינו, אמט סמית' וסטיב קר, שאף נאם בוועידה הדמוקרטית בקיץ.
היא בכלל הבטיחה לעצמה ניצחון בדמוגרפיה הספציפית של גולדן סטייט ווריורס, עם תמיכה פומבית גם של סטף קרי ודריימונד גרין. טראמפ ביקר במספר משחקי פוטבול מכללות במדינות כמו טקסס ואלבמה, ובשני הצדדים היו מעט מאוד הפתעות בכל הקשור לזהות הספורטאים התומכים.
לברון מכדרר ולא שותק
ספורטאי עילית נולדים עם יכולות פיזיות נדירות, אבל חוט שדרה מוסרי ואכפתיות קולקטיבית הם כבר משהו שצריך להשיג לבד. ולפעמים הגדולה הספורטיבית היא שעוזרת להביא אותם לשם. מהבחינה הזו, לברון ג'יימס תמיד יהיה גדול יותר ממייקל ג'ורדן, כי הוא זוכר מהיכן בא ומבין את האחריות שלו. זה נכון שהיום שום דבר לא יכול לפגוע בו, אבל לברון תמיד הביע את דעתו על נושאים שהוא יכול היה להחליט לשתוק לגביהם כדי להשיג לעצמו מקום יותר נוח בקונצנזוס.
ג'יימס לא רק מתבטא פוליטית וחברתית, הוא גם עושה את העבודה. ב־2020 הקים ארגון שנקרא More Than a Vote (יותר מהצבעה) שמטרתו הייתה להילחם בניסיונות דיכוי ההצבעה של מצביעים שחורים. לקראת הבחירות הקרובות, שבהן חופש ההפלות הוא נושא מרכזי, העביר את הארגון לידי שחקניות WNBA ואלה רשמו יותר מ-300 אלף מצביעים חדשים.
כל הפעילות ההיסטורית הזו של לברון רק הגבירה את התמיהה על כך שנדמה היה כי הוא החליט הפעם לשבת מחוץ למערכת הבחירות, אבל ביום חמישי בלילה הוא שבר שתיקה. בצירוף קליפ שקיבץ שורה ארוכה של התבטאויות גזעניות ומיזוגיניות מצד טראמפ, כתב לברון: "מה אנחנו בכלל חושבים לעצמנו פה? כשאני חושב על הילדים שלי והמשפחה שלי ואיך אני רוצה שהם יגדלו, הבחירה ברורה: תצביעו לקמלה האריס".
נכון לאתמול, הקליפ זכה ליותר מ־80 מיליון צפיות רק בטוויטר, ואחרי שפירסם אותו אמר ג'יימס לעיתונאים: "אתם מכירים אותי, לא היה שום סיכוי שאלך עם הצד השני". האם תהיה לכך איזו השפעה על גברים שחורים צעירים שחושבים לא להצביע? ספק גדול. אבל לפחות לברון ג'יימס יידע שלמרות שאומרים לו שוב ושוב שהוא צריך "לשתוק ולכדרר", זה אף פעם לא יקרה.
פורסם לראשונה: 07:10, 03.11.24
