לקראת סוף הראיון, כשהיא מרגישה הקלה שהספיקה לספר את מה שישב לה על הלב בשעה הפנויה והנדירה שהייתה לה ביום, הקול של אלהאם מחאמיד־רוזין משתנה.
"יש לי את העניין שלי עם הספורט, לו אני חייבת המון", אומרת שחקנית נבחרת ישראל בכדורשער ומסדרת את המשקפיים המיוחדים השומרים עליה מהתאורה שבחדר בשל האכרומטופסיה, ליקוי ראייה גנטי שממנו היא סובלת. היא לא עיוורת, לא נעזרת במקל או כלב נחייה, אבל אינה רואה למרחק של אדם ממוצע. לדבריה, מה שעין רגילה רואה מ־60 מטרים היא רואה רק ממטר וחצי, ובנוסף היא לא מסוגלת להבחין בצבעים.
רגע לפני גיל 34, המציאות הכלכלית־ספורטיבית מציבה את אלהאם בסיטואציה קשה במיוחד שאולי תאלץ אותה לוותר על הכדורשער ולרדת מהמגרש שבו היא מצאה את עצמה ופרחה עם ולמרות הנכות. היא אוהבת את הענף ואף מרגישה אחריות וצורך להפיץ ולהעביר אותו הלאה. ההתאהבות קרתה בגיל 15, כשאלהאם שמעה את הבנים במועדון העיוורים שאליו השתייכה, באום אל־פחם, מדברים על משחק שלא הכירה. אחרי פנייה למאמן כדי להצטרף גם כן, הוקמה קבוצת בנות מקבילה, והשאר היסטוריה שעדיין נכתבת, כזו שעליה מחאמיד־רוזין אומרת בנחרצות שהיא רוצה להיות חלק מהשמות שנחרתים בה ולא יודעת אם תוכל.
הסיבה לכך לא אמורה להיות קשה מדי לניחוש – ספורטאי ישראלי בענף שאינו כדורגל או כדורסל תלוי לא פעם בחסדים של המגזר העסקי שיאמץ אותו לפרק זמן מסוים כדי להתקיים בכבוד. מחאמיד־רוזין, אמא לשניים המתגוררת בחדרה, הגיעה בשנה האולימפית למצב שבו היא לא יכולה לעבוד במקצוע שאותו למדה, פסיכודרמה, ובכך נכנסה למינוס, ואותו היא לא מסתירה יחד עם הקשיים הנלווים למגבלה, כמו אי־היכולת לנהוג.
"אני לוקחת מונית. אם אני נוסעת ברכבת, אני מוציאה 80 שקלים כי עדיין צריך מונית לרכבת ובחזרה. גם לאסוף את הילדים אחרי. זה המון הוצאות. אם לא הספקתי לבשל, אני גם צריכה לקנות אוכל מבחוץ"
"בשביל לשמור על המקום שלי בנבחרת, אני נאלצת להוציא כל כך הרבה כספים", היא משתפת בגילוי לב. "אני מרגישה סיפוק, מייצגת את המדינה שלי. בשבילי זה גאווה לבוא ולהגיד גם בתור ערבייה ישראלית שאני פה, ואני מייצגת וייצגתי את המדינה במשך 16 שנה בהרבה כבוד. הגעתי פעמיים למשחקים האולימפיים, עכשיו בפריז תהיה הפעם השלישית. אבל יכול להיות שהמציאות תגיד לי לפרוש".
המאמן נזף בי
איך את מגיעה לאימונים בבית הלוחם בת"א?
"יש שלוש יחידות של אימונים והשעות שלהן מאוד מאתגרות. אני מנסה לתמרן בין הבית, הילדים והאימונים. אם אני צריכה להגיע לאימון בת"א ברבע לשמונה ואני שמה את הילדים בגן בשבע, אין שום סיכוי שאני יכולה להספיק. אני לוקחת מונית. אם אני נוסעת ברכבת, אני מוציאה 80 שקלים כי עדיין צריך מונית לרכבת ובחזרה. גם לאסוף את הילדים אחרי. זה המון הוצאות. אם לא הספקתי לבשל, אני גם צריכה לקנות אוכל מבחוץ".
מנסים להתגמש איתך?
"אי־אפשר לשנות את לוח הזמנים כי אני בתוך נבחרת. יש מאמנים שעובדים בעבודה אחרת, יש עוד נשים, חלקן שומרות שבת ורוצות לסיים למשל מוקדם ביום שישי, יש גם בנות שלומדות. אני צריכה להיות גמישה. אם אני לא מגיעה יורדת לי גם המלגה. אני פחות טובה, פחות יכולה להועיל למשחק. יכולים גם להגיד לי שמוציאים אותי".
נשמע שהשלמת עם המצב הבעייתי.
"זה לא פשוט להיות אמא לשניים כשאני עושה משהו שאני אוהבת ולעשות אותו ב־100 אחוז, עד הסוף. היו רגעים במהלך השנה שאמרתי: רגע, מה משתלם לי להגיע לאימון אם ביזבזתי 600 שקלים ואני מרוויחה 200? היו כמה פעמים שלא נסעתי, לא היה לי חשק. שילמתי על זה ביוקר, גם ירדה המשכורת וגם המאמן נזף בי".
מה המאמן אומר כשאת משתפת אותו בקשיים שלך?
"שזאת מסגרת העבודה שלנו. ניסיתי להוריד בשעות של האימון כי זה מוריד מהלחץ שלי, אבל זה גם מוריד לי מהכסף שאני מקבלת. פניתי כמה פעמים להתאחדות לספורט נכים. לפני המשחקים הפראלימפיים בטוקיו קיבלתי חסות וזה מאוד עזר לי. יכולתי לקחת מוניות, לקחת את הילדים (הגדול בן ארבע והקטנה בת שנה) לתחרויות. אני עדיין מניקה את הילדה שלי, לא רציתי להפסיק כי אני עובדת".
מיכאל שלי
את נשואה למיכאל, שחקן כדורשער בעצמו. אתם בטח מדברים על העניין.
"כי הוא בתחום ויודע כמה זה חשוב לי. הוא מנסה לעזור לי להמשיך. מיכאל עיוור, אין מצב שהוא לוקח את הילדים באוטובוס. הוא בוודאות חייב מוניות".
איך במשפחה מגיבים?
"מבחינת אמא שלי, כבר מזמן הייתי צריכה לסיים את הקריירה. אני לא רואה את עצמי עוזבת את הענף גם אחרי פריז 2024".
המציאות של היום, סביב מלחמת חרבות ברזל, גורמת לאמא היחידה בנבחרת להבין שאולי לא תוכל לקבל את הסיוע הכלכלי שלו היא זקוקה, אבל אלהאם לא מוכנה לוותר. "גם בהתאחדות לספורט נכים אמרו לי שכל גוף שעכשיו תורם נותן את הכסף לדרום או לצפון. יש בי איזו תקווה שזה בכל זאת יקרה, גם אם זה יהיה בתמורה למשהו שאעשה במקביל. אתרום לקהילה בחזרה".
"מיכאל ואני מחוברים לכל העולמות, לא לאיזו דת את שייכת. זו המדינה שלנו לכל דבר. אני נולדתי פה, לא מכירה מדינה אחרת. מבחינתנו זה מובן מאליו וככה אני מגדלת את הילדים שלנו"
בשלב מסוים עברה בראשה המחשבה שאולי משום שהיא מוסלמית, יש לה קושי לגייס עזרה וספונסרים, אבל היא הדפה אותה. אלהאם משתפת שבדומה לישראלים רבים, גם במצבה הדחוק, היא תרמה מוצרים בסופר והציעה את ביתה לאירוח מפונים. "הרגשתי אותו פחד שהשכנה שלי מרגישה ובכיתי כששכן שלי הלך למילואים. כשאת באוטובוס, לאף מחבל לא איכפת אם את ערבייה או יהודייה".
מיכאל התאסלם בשבילך כדי שתוכלו להתחתן, זה גם סיפור בפני עצמו.
"מיכאל ואני מחוברים לכל העולמות, לא לאיזו דת את שייכת. זו המדינה שלנו לכל דבר. אני נולדתי פה, לא מכירה מדינה אחרת. מבחינתנו זה מובן מאליו וככה אני מגדלת את הילדים שלנו".
פורסם לראשונה: 01:30, 11.01.24
