זהו פלייאוף מעבר. לברון ג'יימס של השנתיים האחרונות לא היה שווה יותר מהדחה בסיבוב הראשון. קווין דוראנט היה זקוק למשחק אקסטרה כדי להגיע לפלייאוף. כוכב כמו קוואי לנארד שחצי ליגה רדפה אחריו לפני שנתיים, לא שווה גם הוא פלייאוף. ברור גם שזאת שירת הברבור של סטף קרי, שהברכיים שלו לא יסחבו עוד הרבה.
לוקה דונצ'יץ' וניקולה יוקיץ' הם השחקנים האיכותיים ביותר בליגה כעת, ועם האליפות של יאניס אנדטוקומבו ומילווקי בעונה שעברה הם קיבעו את ההשתלטות של הכוכבים האירופאיים על הליגה (לג'ה מוראנט יש כמה השגות בנושא). רעיון הסופר-טים התפרק לרסיסים בלוס אנג'לס ופורק בברוקלין. יאניס במילווקי הוא כוכב בודד. פיניקס ומיאמי, המדורגות ראשונות בליגה, הן רעיון קיבוצי של שוויונות ספורטיבית. המאמנים והרעיונות שלהם חזרו להיות דומיננטיים. זוהי עונת מעבר. ופלייאוף מעבר. והוא יהיה נפלא כמו עונת מעבר אקלימית: הכל יכול לקרות.
מזרח
מיאמי (1) - אטלנטה (8). טריי יאנג הוא כוכב עצום. הוא לקח על הגב שלו את אטלנטה עד גמר המזרח בשנה שעברה, הוא עזר לאטלנטה לנצח 19 מ-28 המשחקים האחרונים בעונה, והוא ניצח השבוע שני משחקים של לחיות או למות.
אבל עם ג'ון קולינס וקלינט קאפלה לא ממש בריאים, זה יהיה יאנג נגד המדורגת ראשונה במזרח, קבוצה נטולת כוכבים שהכוח שלה הוא בחוסר האגו של כל אחד ממרכיבי הקבוצה. מיאמי היא אולי קבוצת ההגנה הכי טובה בליגה. היה לה שבוע לנוח ולהתכונן. קייל לאורי ישתמש בכל תכסיס בספר כדי למרר את חייו של יאנג.
אטלנטה ניצחה רק פעם אחת את מיאמי העונה וזה היה במפגן התקפי שלא יכול לחזור על עצמו יותר מפעם אחת בסדרה. באחד הניצחונות של מיאמי באטלנטה, הקהל המקומי התחיל לעודד: "לטס גו היט". טריי יאנג הוא כוכב ענק, אבל במציאות החדשה של הליגה זה לא מספיק מול הקבוצתיות של מיאמי.
בוסטון (2) - ברוקלין (7). קשה להיזכר מתי נפגשו שתי מועמדות לאליפות כבר בסיבוב הראשון. ברוקלין ובוסטון גם מסמלות את הגמישות בליגה הזו: בשנה שעברה הן התמודדו ראש בראש באותו שלב, רק שהדירוגים היו הפוכים. וזה יכול להתפתח לאחת מהיריבויות המכוערות ביותר בליגה. שני השחקנים הראשיים של בוסטון, ג'ייסון טייטום וג'יילן בראון, הגיעו מבחירות דראפט שהיו שייכות לברוקלין, קיירי ארווינג ניתץ את חלום האליפות של דני איינג' ובראד סטיבנס בבוסטון והוא לא מסתיר עד כמה הוא שונא את המועדון הזה מאז. וכל יריבות בין ניו יורק לבוסטון ממילא מגיעה עם דם חם.
חילופי המאמנים בבוסטון היו הדבר הכי טוב שקרה למועדון. הם עזרו לפענח את הקבוצה, כמו כלי נגינה שהיה זקוק לכיוון. טייטום הוא כוכב ענק, שחזר לעצמו השנה, אבל הקבוצה הזו היא של בראון ותלך לאיפה שהוא ינהיג אותה בהגנה השנה. ובראון יצטרך להנהיג אותה כבר מהשנייה הראשונה של המשחק הראשון נגד הנטס.
ומה אצל ברוקלין? ג'יימס הארדן לקח מארווינג ודוראנט אפשרויות ואת הכדור. כעת, שניהם משתפים יותר את האחרים. בן סימונס שהגיע מפילדלפיה הוא גם חסר אגו וגם תוספת משמעותית מהחור בהגנה שהיה הארדן. סדרה לפנתאון, שאסור לפספס פה אפילו שניה.
מילווקי (3) - שיקגו (6). הבאקס נהנו השנה מירח הדבש של האליפות. הם העדיפו בעיקר שהשחקנים יגיעו בריאים ועם מנוחה לפלייאוף. הבולס, לעומת זאת, הובילו את המזרח עד אמצע פברואר, אבל פציעות מרובות חשפו את החולשות של הקבוצה הזו בריבאונד ובעומק הספסל. הם גרמו לה להפסיד יותר מ-70 אחוז מהמשחקים ולהדרדר למקום השישי במזרח. המאזן של מילווקי מול שיקגו השנה הוא 0:4 חלק, ואין שום סיבה אמיתית להאמין שמשהו ישתנה. כמעט לאף בקבוצה בליגה אין את מה שצריך כדי לקחת מיאניס אנדטוקומבו, בכושר מפלצתי, את מה שהוא חושב ששייך לו. לשיקגו בטוח אין את זה.
9 צפייה בגלריה
כמעט לאף בקבוצה בליגה אין את מה שצריך כדי לקחת ממנו את מה שהוא חושב ששייך לו. יאניס
(צילום: AP)
ההגנה על התואר של שחקן ההגנה-התקפה הכי טוב בליגה מתחילה. שיקגו לא הולכת להיות יותר מהערת אגב במסע הזה. יהיו פה הרבה רוחות רעות בסדרה (אחרי שעבירה גסה נגד מילווקי השביתה את אלכס קארוסו ועצרה את המומנטום של שיקגו), אבל זו תהיה הפתעה עצומה אם הסדרה הזו תגיע למשחק חמישי.
פילדלפיה (4) - טורונטו (5). הטרייד שהביא את הארדן שידר ייאוש. הארדן היה תוספת גרועה בברוקלין: המספרים אולי נראו מרשימים, אבל הוא היווה דוגמא רעה בכל מה שקשור לכושר גופני ומוכנות לעונה (דוראנט רב איתו לפני הטרייד על הנושא הזה). מה עוד שהסגנון של הארדן דורש שהצבע יהיה פתוח בשבילו, מה שלא יכול לקרות עבורו בפילי של ג'ואל אמביד. אמביד הוא השחקן הכי טוב בסדרה הזו, ובפער. הכדורים חייבים לעבור דרכו. והוא חייב לקבל אותם בצבע. בנוסף לזה, פילדלפיה מכרה את כל הצוות המסייע שלה בשביל לקבל את הארדן. אמביד יצטרך להיות סופר-גיבור כבר בסיבוב הראשון והוא יהיה חייב להישאר על המגרש. גרוע מכך: חברו של הקמרוני, מטיס ת'ייבול, לא יכול לשחק בטורונטו בשל פרוטוקול הקורונה. פילדלפיה לא יכולה להרשות לעצמה שום הפסד בבית, רק שהסדרה הזו יכולה ללכת לכל כיוון.
טורונטו, אגב, בנויה בדיוק להיפך. אין לה שום שחקן שבולט באופן ייחודי מעל לשאר השחקנים. זו קבוצה של בינוניות טובה מאוד, אבל אין בה ממש מצוינות. אין לה שחקן שהיא יכולה ללכת אליו בהתקפה כשהיא חייבת לסל, אבל יש לה תשעה-עשרה שחקנים שיכולים לגרום ליריב להצטער שהוא קיבל את הכדור מולם בהתקפה. והגנה קבוצתית נהדרת.
יכול להיות שהסדרה הזו תוכרע דווקא מהקווים. טורונטו היא הקבוצה השנייה הכי טובה בליגה (אחרי פיניקס) במשחקים שנכנסים לחמש הדקות האחרונות כשהמשחק צמוד. ניק נרס הוא אולי מנהל המשחק הכי טוב בליגה. דוק ריברס ממש לא.
מערב
פיניקס (1) - ניו אורלינס (8). ניו אורלינס עשתה את שלה. היא נכנסה לפלייאוף עם מאזן שלילי ובלי זאיון וויליאמסון ושרדה כדי לפגוש את פיניקס. פיניקס היא לא קבוצת כדורסל, היא פלא אלכימי. קבוצת נטולת אגו, שהכוכב הכי גדול שלה השיג מספרים מעולים עבור הקבוצה עם המאזן הכי טוב בליגה ועדיין נשאר מתחת לראדר של הדיון על זהות השחקן היעיל של העונה.
כריס פול היה המרכיב האחרון לפלא הזה. שנים הוא היה מקושר לטריידים שיביאו אותו לשחק עם הגדולים בסופר-טים. פול הגיע לפיניקס בשנה שעברה והלחים קבוצה בדמותו, כשהוא עוזר להחזיר את קונספט הקבוצתיות ואת הדגש על חזרתו של המאמן לאופנה. אם לכדורסל יש אלוהים, פיניקס תזכה באליפות השנה. היא ומיאמי שיחקו את הכדורסל הנכון בכל העונה וסיימו עם המאזנים הכי טובים בליגה. אלוהי הכדורסל עבד בעונה הרגילה. נשאר לראות איך הוא מתפקד בפלייאוף.
ממפיס (2) - מינסוטה (7). ממפיס צריכה להיות אופטימית לקראת הסדרה הזו מהסיבה הפשוטה שיש לה את ג'ה מוראנט. שחקן שאין דברים כאלו. ומי שמפספס שנייה שלו, ועוד בפלייאוף, לא ממש אוהב כדורסל.
מינסוטה, לעומת זאת, תנסה להישאר אופטימית: היא הצליחה לנצח את הקליפרס למרות שקרל אנטוני טאונס יצא בשש עבירות. אנתוני אדוארדס ודיאנג'לו ראסל היו אלה שהתעלו. זה לא דבר שמינסוטה ידעה על עצמה. והמשחקים בעונה הרגילה הוכיחו לה שיש לה את פטריק בברלי והגנה שאמורה להאט את מוראנט. אמורה.
גולדן סטייט (3) - דנבר (6). סדרת סימני השאלות. סטף קרי יחזור? וכמה חלוד יחזור? ומה תהיה התרומה, אם בכלל, של ג'מאל מארי ומייקל פורטר ג'וניור? והאם שוב נראה את גולדן סטייט המופלאה, עכשיו כשכל הכינורות הראשיים של אותה קבוצה משחקים שוב ביחד?
לגבי דמות אחת בסדרה הזו, אין שום שאלה: ניקולה יוקיץ' הוא ה-MVP של העונה שעברה והוא חייב להיות ה-MVP גם השנה. איתו על המגרש דנבר נמצאת בפלוס 8.4 נקודות, בלעדיו היא במינוס 7.9. אין שחקן יעיל כזה בכל הליגה עם לפחות 1,000 דקות משחק.
בשביל גולדן סטייט מדובר בכאב ראש כפול. הפציעה של ג'יימס וייסמן הפכה אותה לפגיעה. קווין לוני ודריימונד גרין יכולים לתת על יוקיץ' גוף, אבל הם קצרים בכמה סנטימטרים. גולדן סטייט תצטרך לשלוח לפחות עוד שחקן אחד כדי לשמור על הסרבי, ויוקיץ' - אחת המניות הכי בטוחות בליגה - ימצא את השחקנים החופשיים.
לגולדן סטייט יש יותר כישרון ויותר עומק מלדנבר, אבל אם יוקיץ' יימנע מבעיית עבירות ואם יהיה לו מספיק אוויר להישאר על המגרש כמה שיותר דקות, הרי שהסדרה הזו תלויה בעיקר ביכולות הקליעה של שחקני המשנה של הנאגטס.
אה כן, ובאיך שקרי יחזור.
יוטה (4) - דאלאס (5). יוטה סיימה את העונה בצורה נוראית, דאלאס ניצחה ב-20 מתוך 27 משחקיה האחרונים. יוטה היא קבוצה שמונהגת בידי רודי גובר, מכונת הגנה של איש אחת, דאלאס מונהגת על-ידי לוקה דונצ'יץ', מכונת התקפה של איש אחד. יוטה היא קבוצה על סף ייאוש: הפסד בסיבוב הראשון וצריך לפרק את חבילת מיצ'ל-גובר. דאלאס נמצאת על סף עידן לוקה.
הטרייידים שהביאו לדאלאס את ספנסר דינווידי ולקחו ממנה את קריסטפס פורזינגיס, הצילו לה את העונה. פורזינגיס הפריע לדונצ'יץ' ולא ממש קיבל את המעמדות ביניהם. דינווידי הפך לאלטרנטיבה כשדונצ'יץ' ירד לספסל, והכיח שהוא שחקן ראוי לקבל את הכדור בשניות האחרונות של משחק צמוד. יוטה שוב הוכיחה שהיא קבוצת עונה רגילה סולידית עד נהדרת. בשנתיים האחרונות זה הספיק רק עד בעיטה מוקדמת בפלייאוף.
דונצ'יץ' הוא סופרסטאר ייחודי, לארי בירדי. במשחקים נגד יוטה בעונה הרגילה, דונצ'יץ' במכוון עושה פיק-אנד-רול שהציב אותו להתמודד אחד על אחד עם גובר, שחקן ההגנה הכי טוב בליגה. דונצ'יץ' רצח את גובר בעונה הרגילה, זה כמה הוא טוב. אם דונצ'יץ' בריא, ליוטה אין סיכוי. אני חושב שתהיה פה סידרה הירואית שלו, סדרה שבה הוא יוביל את הקבוצה שלו, צולע בקושי, לסיבוב השני.
