עם כל הכבוד לקרב הגלדיאטוריות בין פיית' קיפיגון הקנייתית וסיפאן חסן ההולנדית, שבו הבינה חסן כי בכל זאת יש גבול ליכולת האדם, גם אם קוראים לך סיפאן חסן, גיבורת היום בטוקיו הייתה המלכה האם אליסון פליקס. הכי מבוגרת ובוגרת, וגם אם לקמרין בת השנתיים. ואחרי מאבק חברתי אמיץ בחברת נייקי שהעסיקה אותה עד הריונה, באקורד שלפני סיום הקריירה העצומה, אוטוטו בת 36, היא הייתה הספורטאית שריגשה את האוהדים.
זו הייתה, לכאורה, "רק" מדליית ארד, אבל איזו מדליית ארד. כזו שהציבה אותה בפעם העשירית על הפודיום האולימפי מאז החלה את דרכה בבייג'ינג 2008, שווה לשיאן האמריקאי האגדי קרל לואיס. המבוגרת האחראית, שהיא שגרירת האתלטיקה לעולם, רצה בצורה בוגרת ונכונה טקטית מול צעירות ממנה בעשור. היא מכירה ביתרונותיה וחסרונותיה על מסלול באיכות שלא ידעה קודם. הזהב אולי הלך לשוני מילר-אויבו המדהימה מאיי בהאמה, אבל הזהב של הרגש הולך לפליקס.
אי אפשר לספר את סיפורה של פליקס בלי סיפור הלידה של בתה קמרין, שהייתה הנדבך להמשך, הסיכון והסיכוי. קודם כל סיפור: בהופעתה בארץ באליפות ישראל היא רצה שליחות כשהייתה בהריון, עליו ככל הנראה לא ידעה בעת חתימת החוזה. זו הסיבה שקיבלה הנחה לרוץ בשליחות ולא במרוץ האישי. אחר כך באו סיבוכי הלידה כשבשבוע ה-32 קיבלה רעלת הריון וסבלה מטראומה קשה. היא לא עשתה מכך טרגדיות, ואפילו חזרה להתחרות אחרי שנה.
מאחר שהיא גם פעילה חברתית, פליקס יצאה מול חברת הענק הכל יכולה נייקי בטענה שהיא מקפחת בשכר ספורטאיות בהריון או לאחר לידה. היא אפילו ניתקה קשר ועברה לחברה קטנה יותר, אתלטה, וגם בגיל 35 לא העניקה לעצמה לשום הנחות.
נכון שבתחרות היום (שישי) היא קיבלה כר נרחב לפעולה בשל היעדרותן של שלוש מועמדות בעלות פוטנציאל לפודיום – אלופת העולם מבחריין סלווה עיד נאסר מורחקת לשנתיים בכלל החמצה "מקרית" של שלוש בדיקות פתע למציאת חומרים אסורים שתי הנמיביות בנות ה-18 בעלות הטסטוסטרון הגבוה מהמותר לפי ההתאחדות הבינלאומית, כריסטין אמבומה וביאטריס מסלינגי, שעיקר כוחן ב-400 מטר. שתיהן הורשו להשתתף רק ב-200 מטר, שם זכן בהצלחה גדולה. החלטה שיש אודותיה חילוקי דעות.
אבל מה זה משנה לפליקס, שהפכה לאתלטית המעוטרת ביותר. היא רצה בקונטרול המתאים ליכולותיה העכשוויות. מול מילר-אויבו מהבהאמס (איזה ריכוז של אתלטים יש שם) ואם זו הייתה יריבות כמו בין ריי בנג'מין לקרסטן וארהולם ב-400 מ' משוכות, גם ריצה היסטורית מתחת ל-48 שניות הייתה אפשרית.
את חצי המרחק עברה ב-24.0 שניות ואז הפסיקה לייצר אקסטרות, שנותרו בלתי מנוצלות במאגר שלה. גם הדומיניקית מריליידי פאולינו, הצעירה ממנה ב-12 שנה, הייתה מעל ליכולתיה בקביעת שיא לאומי למדינתה, 49.20 שניות. או-אז הגיעה למטרה האתלטית הכי נערצת, פרסומת טבעית לאתלטיקה, והוכיחה בפעם המי יודע כמה שאין גיל קבוע לפרישה וסיימה עם הארד, 49.46 שניות, שנראה כמו זהב.
אליסון פליקס היא כל מה שחובב אתלטיקה רוצה בריצות. מצוינת ב-100 מטר עם שיא אישי 10.89 ש', מעולה ב-200 מ', 21.69 ש', כוכבת ב-400 מ', 49.26 ש'. במשך התקופה בת 12 השנים האולימפיות מחצית מהמדליות שלה היו בשליחות ב-200 וב-400 מ'. המסקנה: בכל תקופת הזוהר הזו היא הלב, הבסיס והטכניקה של נשות ארה"ב. כל-כך שונה מגברי המעצמה הגדולה בעולם שמפשלים כמעט באופן סדרתי בריצות השליחים. פשוט אין להם כאליסון פליקס המנהיגה והמפוקסת.
בהנחה שעוד מעט נפרד מהקריירה המזהירה שלה, צריך כבר להזכיר את 13 (!!!) מדליות הזהב באליפויות העולם. היא הייתה הכל: רצה לשלושה מרחקים, שווה ביכולת בכל מרחק, היא הייתה סמל לספורטאית שוויזואלית פשוט תענוג לעקוב אחר ביצועיה. היא הייתה ווינרית. והיא הייתה הספורטאית האולטימטיבית להתפאר בה.
