במוצאי שבת נמסר כי שמונה חיילי צה"ל נהרגו מפיצוץ. קצת אחרי הגיע הרגע של דקת הדומייה לכבודם, במשחק הגמר בין הפועל תל אביב למכבי תל אביב. מבקש הכרוז, עם תפילה בתוך קולו, לכבד את דקת הדומייה לזכרם, שאכן כובדה. לרגע נשמתי לרווחה. לא עברו כמה רגעים, והמשחק נעצר בגלל אש ועשן בכל ההיכל. בזמן שבו קורה אסון כל כך גדול במלחמה, המשחק נראה כמו עוד זירה. זה עצוב, זה כואב, וזה הזמן לעצור. עכשיו. לעצור.
ולנשום.
עכשיו.
פחד אלוהים. הרגשתי שהפעם, זה הרבה מעבר לקומץ אוהדים מופרעים, משטרה, הנהלה. זה טירוף עם כל המצב הזה. אנשים לא יכולים להחזיק בתוכם את כל מה שקורה פה בשמונת החודשים האחרונים, שהם כנראה בכלל הצטברות של אלפי שנים.
הקריין והפרשן בתחילת המשחק דיברו על כמה המשחק הזה חשוב וקריטי. לא חשוב ולא קריטי. זה עוד חוויה, עוד הנאה, עוד משחק. קצת פרופורציות. אבל בטח ובטח שגם הם לא אשמים. זה סלט אחד גדול.
עצוב שביום שבו החדשות מבשרות על פיצוץ שהוביל להרג של שמונה חיילים צעירים, יקירים ואהובים שהולכים לחזית כדי שאנחנו נוכל לחיות פה, בהווה ובמחר, וגם לעשות ולראות ספורט - אנחנו מקבלים משהו שהוא לא ספורט. זה מגרש שבו תסכול, עצב, כאוס וכעס נפגשים. מהות ומשמעות המשחק לא בכיוון כרגע, ואת הכיוון הזה אפשר לשנות. עכשיו!
עכשיו לעצור.
עכשיו לנשום.
אין צורך בלמצוא אשמים וגם אין צורך להלהיט את זה ביום שאחרי, בדרך שמדליקה עוד זיקוקים, הספיק מה שהיה במגרש, וגם לא עוד כותרות באתרי הספורט כדי ליצור טראפיק, תגובות וגלגול כסף מפרסומות. זמן לעצור. עכשיו. גם עורכי אתרי הספורט. יש לכם כוח אדיר בגישה ללבבות ולהבות האנשים.
ואולי זה הזמן לעצור ולחשוב גם, האם בכלל יש טעם למשחק ביום שני. מה הטעם? מה זו צלחת אליפות בימים כאלו? מה עם צלחת אנושיות?
באופן אישי, הייתי אוהד זועם, כועס, בלתי נסבל - הייתי רואה כזה משחק ומקלל, מתעצבן, מאחל לקבוצה היריבה ולאוהדיה סבל. לא ספורט ולא נעליים. הכול הפך סטטיסטיקה במקום אסתטיקה, קנאה וטינה במקום שירה טהורה. במשחקים כאלה אתה שונא את היריבה ושוכח שאתה אוהד קבוצה. בואו נודה בזה. זה רק מראה כמה ירדנו מהדרך ומהפסים. אני ירדתי.
אך הנשימה החזירה אותי לפסים, לדרך לחיים של שלווה, שמחה ופשטות. היא הצילה את חיי. מלילות של חרדה לימים של שפיות, חמלה ואנושיות. אני אומר לכם באחריות, וגם אם אוזן אחת או לב אחד ייקחו את זה, זו התחלה. כנסו פנימה, לתוך הגוף, הנפש והנשמה שלכם. מבקש מכם מעומק נשמתי. יש שם אוצר. והוא נקרא שקט. שמחה. שלום. שלום פנימי. זה מסע שלעיתים קשה וכואב מאוד, אבל משם אתם תקרינו אור, ייצא מכם ויתפשט החוצה, למשפחה שלכם, לחברים שלכם, לקבוצות האוהדים שלכם וזה יכול להתפשט עוד יותר.
זה מתחיל בפנים, אחד אחד, ואחד אחרי השני, ויקח כמה זמן שייקח, אבל זו לקיחת אחריות אמיתית, בלי לחכות לשינויים מבחוץ. בואו נעצור את זה עכשיו. מוזמנים לקחת שאיפה עמוקה ואז נשיפה ארוכה עד שנגמר האוויר. השאיפה הבאה כבר תבוא מעצמה. נשימה אליפות.
גם אתם רוצים להיות פרשנים? התחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד:
*כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא.
*אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה.
*נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
* אם בכוונתכם לכתוב על משחק או אירוע מסוים שעומד להתקיים, אנא שלחו את הטקסט מספר ימים לפני כן.
