המשחק הראשון בין מינסוטה לדאלאס (105:108 למאבריקס בסיום) היה ניגוד גמור למשחק הראשון בין בוסטון לאינדיאנה. בעוד שהפייסרס חיפשו (ומצאו) כל דרך להפסיד ניצחון שהוגש להם על מגש באיבודי כדור, בחוסר משמעת, באי ביצוע עבירה, באי קריאה לפסק זמן הכרחי, הרי שדאלאס חיפשה, ומצאה, כל דרך כדי לנצח את המשחק הזה.
אני חושב שמדובר ברעיון יסודי בפלייאוף: בגרות. דונצ'יץ' היה כבר במעמדים הללו, גם קיירי ארווינג. בשביל טייריס הליברטון ושאר הצעירים של אינדיאנה מדובר בהופעת בכורה. הם צריכים לשלם שכר לימוד.
ארווינג עצמו הוא הפתעת הפלייאוף. אתה יושב לפני כל משחק של דאלאס עם אבטיח, פיצוחים ושתייה קלה או בירה ואתה מחכה. מחכה כמו במשחק של באפלו בילס בפלייאוף: מתי זה יתפוצץ? איך הם ימצאו דרך (ואיזו) כדי לרסק עצמם? מתי קיירי יפעיל את מנגנון ההשמדה העצמית על חשבון הקבוצה שלו? שעון החול של פלייאוף 2024 כבר מחשב את קיצו לאחור, וזה פשוט לא קורה.
צריך לזכור את הקונטקסט פה. ארווינג מגיע אחרי שלוש סיטואציות אידיאליות שהתרסקו, רובן באשמתו. הוא נחשב לנזק מקצועי על המגרש, ותדמיתי מחוצה לו. ה-NBA זה לא מועדון מנהלים שמחבב תיאוריות קשר. זה לא טוב למוצר. לא פלא שדווקא מארק קיובן, הילד הרע של קבוצת הבעלים, החליט להמר עליו. זה נגמר בכך שדאלאס מצאה את עצמה מחוץ לפלייאוף בשנה שעברה.
אבל השנה אתה רואה בגרות בכל מקום שאתה רואה את ארווינג. הריאיונות אחרי משחקים, האדיבות כלפי שחקנים שטובים הרבה פחות ממנו, שיתוף הפעולה והפנמת ההיררכיה בינו לבין דונצ'יץ', קבלת ההחלטות, העובדה שהוא לא מכריח את עצמו על המשחק, ההחלטה לפנות בוקר (בין רביעי לחמישי) לקחת את האחריות על עצמו בחצי הראשון (24 מתוך 30 נקודות הושגו במחצית הראשונה) כדי שחבריו יוכלו להיכנס למשחק ולמעמד יותר בקלות, קבלת האתגר שהוצב לו על ידי אנתוני אדוארדס. עד עכשיו, קיירי ארווינג הוא הסיפור הטוב של פלייאוף 2024.
אתגר אחר
מינסוטה הביאה את המנהל המקצועי שלה מדנבר וגם את צוות האימון, והיא כיוונה את כל המהלכים שלה כדי לבנות קבוצה שתיתן תשובה ותנצח את דנבר. היא בזבזה את כל האנרגיה והמטען האמוציונלי שלה ברכבת ההרים שהיתה הסדרה בת שבעת המשחקים שבסופם היא הדיחה את דנבר.
3 צפייה בגלריה
נדרשת גם התאמה מנטלית. אדוארדס
(צילום: Stephen Maturen / GETTY IMAGES NORTH AMERICA / AFP)
עכשיו, אחרי שהמשימה הושלמה, מינסוטה צריכה להתאים את עצמה לדו קרב נגד קבוצה שהיא שונה בתכלית מהקבוצה שמינסוטה התכוננה אליה כבר שנתיים. קיירי הוא לא קולדוול פופ ודונצ'יץ' הוא לא פורטר ג'וניור, ולדאלאס אין שום דבר שקרוב לניקולה יוקיץ' בעמדת הסנטר (למרות שהסנטרים שלה היו שוב נהדרים הלילה עם שמונה מארבע עשרה מהשדה ועשרים ריבאונדים, מהם שמונה בהתקפה).
ההתאמות המקצועיות יעשו. מינסוטה לא תסתפק ותזרוק 49 מתוך 98 הזריקות שלה מהשלוש (אדוארדס: 12 מ-16). ההתאמות הפסיכולוגיות יהיו קשות יותר. היא כביכול עשתה את שלה. הקבוצה נראתה אתמול עייפה, כמעט כבויה, בלי אנרגיה. היא הפסידה בקטגוריות שהן פחות מקצועיות ויותר ענין של רצון ולחימה. מינסוטה הוכיחה לאורך כל העונה ובסדרה נגד דנבר שכשהיא עם הגב לקיר, בדרך כלל, הקיר מתמוטט. זו סיטואציה אחרת: דאלאס קלעה רע מהשלוש, והצליחה לגנוב את יתרון הביתיות. ויש הרבה סימני שאלה בקשר ליכולת של ההגנה של מינסוטה לעצור את לוקה וקיירי. היא תצטרך פשוט להגיע למשחק השני עם טקטיקה ובעיקר עם אנרגיות אחרות.
צורם באוזן
ESPN אחראית לשידורי המשחקים בגמר החוף המזרחי, מה שמפגיש אותנו שוב עם שלישיית השדרים מייק ברין, דוריס ברק וג'יי.ג'יי רדיק. צוות שידור מאולץ ולא זורם שמחוויר לעומת הציוות של ברין עם מרק ג'קסון וג'ף ון גנדי מהשנים האחרונות. מילא, שינויים בשידור ובצוותים הם דבר הכרחי, וגם גיוון מגדרי הוא צו השעה.
אבל כשברין, בן 63, מתייחס שוב ושוב אל אל הורפורד, בן 37, כ-OLD MAN, מדובר בצרימה מציקה באופן מיוחד לאוזן.
הרגע המביך שהשאיר את לוקה דונצ'יץ' בהלם
(באדיבות ONE)
