מתעמלים צעירים בכרמיאל מתרגשים מזכייתו של דולגופיאט
(צילום: שמיר אלבז)
הזכייה ההיסטורית של ארטיום דולגופיאט במדליית הזהב בתרגיל הקרקע בהתעמלות מכשירים, אחד משלושת הענפים המרכזיים במשחקים האולימפיים, שמה חותמת רשמית על הזינוק המרשים של ההתעמלות הישראלית, שהפכה לא רק לענף מוביל בספורט שלנו, אלא גם עקפה בסיבוב ענפים שנחשבו בכירים יותר במדינה.
טוקיו 2020 ב-ynet - למתחם המיוחד
לא פחות מ-15 מדליות באליפויות עולם ואירופה קטפו המתעמלים הישראלים בשני תתי-הענפים (מכשירים ואמנותית) מאז אולימפיאדת ריו. רק לשם השוואה: באותה תקופה, הג'ודו שזוכה לכל כך הרבה יחסי ציבור זכה בתשע מדליות, ולענף השייט הישראלי היו שבע. מעבר לזכיות בתחרויות המטרה, מדובר בעוד עשרות מדליות מהסבב הבינלאומי, בעיקר בהתעמלות האמנותית.
5 צפייה בגלריה
ההישג שלו שם חותמת להצלחה של התעמלות המכשירים. ארטיום דולגופיאט לצד מאמניו
(צילום: EPA)
אבל בזמן שענף שלם עשה קפיצה ענקית בשני העשורים האחרונים, שני חלקיו נעו במסלולים מעט שונים. ההתעמלות האמנותית - לא מעט בזכות האופי הדומיננטי של מאמנת הנבחרת אירה ויגדורצ'יק וההצלחה המסחררת של לינוי אשרם - נהנתה ממירב תשומת הלב והחיבוק התקשורתי והציבורי; התעמלות המכשירים, למרות עשור שלם של הישגים ומדליות בתחרויות הגדולות, לא קיבלה עד כה הכרה ותמיכה ברמה דומה לאורך השנים, ועל הרקע הזה ההצלחה שלה מרשימה לא פחות.
צריך לזכור: התעמלות המכשירים היא ענף ענק בעולם כבר עשרות שנים, עוד מימי נדיה קומאנץ', ועוסקים בו בכל רחבי הגלובוס. בישראל היוצרות התהפכו: ההתעמלות האמנותית, שנחשבת בעולם לאחות הקטנה, מאפילה כאן על התעמלות המכשירים. אולי עכשיו יגיע שינוי גם מהבחינה הזאת.
מגופמן עד דולגופיאט
התעמלות המכשירים הייתה כמעט זניחה בישראל עד פריצת הדרך של פבל גופמן – הראשון שהפך להישגי, עם עלייה לגמר הקרב-רב באולימפיאדת אתונה 2004. לא עבר זמן רב עד שאלכס שטילוב שבר את תקרת הזכוכית האמיתית, עם מדליות באליפויות אירופה ובאליפויות עולם וגמר אולימפי בבייג'ינג 2008 ובלונדון 2012. הישגים כאלה לא היו מוכרים בעולם התעמלות המכשירים הישראלי עד אז. ועם האוכל בא התיאבון.
דולגופיאט, שהצטרף לנבחרת בגיל 12 אחרי שעלה לישראל עם משפחתו מאוקראינה, כבר סחף את הענף לגבהים חדשים. הצלע השלישית היא אנדריי מדבדב, פעמיים סגן אלוף אירופה בשולחן הקפיצות, ששבר את הרגל לקראת המשחקים האולימפיים ולא הגיע לטוקיו.
כן, שלושת המתעמלים הבכירים הם יוצאי מדינות ברית המועצות לשעבר, אבל ההצלחה שלהם במדי כחול-לבן ממלאת לאט-לאט את אולמות ההתעמלות בארץ בעוד ועוד ילדים, שרואים את ההצלחות שהולכות ומצטברות ורוצים להיות כמוהם. "אני רואה עכשיו הרבה מתעמלים שנולדו בישראל ויש להם עתיד", אמר מאמנו של דולגופיאט בנבחרת, סרגיי וייסבורג.
"המטרה שלנו היא להגיע למשחקים בעוד שבע שנים בלוס-אנג'לס עם נבחרת שלמה, וזה אפשרי", אומר שטילוב. "אלמלא הפציעה של מדבדב, כבר היינו עושים את זה עכשיו. יש פה מאמן כמו וייסבורג, שהוא מלא במידע וידע, שישדרג כל אחד שהגיע אליו. מ-2009 התעמלות המכשירים חוזרת מכל תחרות גדולה עם מדליה, בשקט ובצניעות".
הצלחה גדולה בכסף קטן
ההצלחה של התעמלות המכשירים הישראלית משמעותית עוד יותר כשבוחנים את התשתיות הירודות שבהן היא נאלצת לפעול ואת התקציבים הנמוכים שהיא מקבלת. דולגופיאט, שעד לאחרונה עוד נסע לאימונים באוטובוסים מראשל"צ, מרוויח 8,000 שקל ברוטו בחודש והתקשה למצוא ספונסרים. המאמן שלו סרגיי וייסבורג מקבל פחות ממחצית מהשכר של המאמן הלאומי בג'ודו אורן סמדג'ה: 20 אלף שקל לעומת 43 אלף.
מנתונים שהגיעו לידי ynet עולה כי בזמן שהתקציב שמקבל איגוד הג'ודו מהמדינה, כולל ההכנות האולימפיות והאירועים הבינלאומיים, עמד בשנה שעברה על כ-20 מיליון שקל, ההקצבה השנתית לאיגוד ההתעמלות הייתה נמוכה ב-25 אחוז (15 מיליון) שקל, אף שהוא מחולק לשני תתי-ענפים – שכל אחד מהם משמעותי בפני עצמו. השחייה קיבלה תשעה מיליון שקל, והטאקוונדו קיבל רק שלושה מיליון.
מתוך הסכומים האלה, התעמלות המכשירים קיבלה 2.4 מיליון שקל עבור ההכנות האולימפיות. זהו סכום שולי לעומת הכספים שמעצמות התעמלות בעולם משקיעות בספורטאים שלה. מהבחינה הזאת, אנשי המקצוע מוציאים מים מהסלע – תוצאות מרשימות למרות תמיכה נמוכה. כך, למשל, המעטפת שמקבלים המתעמלים קצרה מאוד: אם אלופים אולימפיים אחרים זוכים לכוורת מקצועית רחבה, לדולגופיאט יש רק פיוזתרפיסט אחד, מאמן ועוזר מאמן. אין מאמן כושר וגם לא פונקציות בסיסיות אחרות שנהוגות בענף הזה.
גם רמת המתקנים והציוד בהתעמלות המכשירים נמוכה מאוד. בישראל לא ניתן לקיים תחרות בינלאומית בענף הזה בגלל היעדר ציוד, ועד לפני שנה דולגופיאט ושטילוב נאלצו להתאמן בהדר-יוסף יחד עם ילדי חוגים מענפים שונים.
רק לאחרונה, מעט לפני פרוץ מגפת הקורונה, החליט משרד הספורט להקים בתוך שלושה חודשים, בעלות של עשרה מיליון שקל, שני מתקנים ייעודיים במכון וינגייט: אחד להתעמלות המכשירים, שני להתעמלות האמנותית. זה כבר היה שדרוג משמעותי עבור הספורטאים הבכירים שלנו, אך עדיין אלו המתקנים היחידים בישראל ברמה גבוהה באמת בענף שרשומים בו יותר מ-5,000 ספורטאים. יתר המתקנים הפזורים בארץ – בכרמיאל, רמת השרון, קריית-אונו, הדר-יוסף (ועוד שניים ברמה נמוכה בחולון ובגדרה) – לא עומדים בסטנדרטים האלו.
"לאור ההצלחה בטוקיו, אני מתכוונת לשנות כמה דברים בהתעמלות מכשירים", אומרת יו"ר האיגוד כנרת צדף. "יש לנו ילדים מוכשרים, ויש את השלד שחלקו ימשיך לפריז, כמו ארטיום ומדבדב. אני משוכנעת שנוכל להמשיך את ההצלחה ולמנף אותה דרך המקום הזה, אבל חייבים לשפר דברים. אין מספיק אולמות, אני לא יכולה לארגן תחרות מכשירים מאחר שאין לנו ציוד מספק".
ונעבור לחלק האמנותי
ההתעמלות האמנותית, לעומת זאת, נהנית מתנאים טובים יותר, תקציבים גבוהים יותר (4.2 מיליון שקל להכנות לאולימפיאדה – 1.8 למתעמלות האישיות. 2.4 לנבחרת הקבוצתית), והישגיות גבוהה עוד יותר, שהחלה עם נטע ריבקין ונמשכה עם לינוי אשרם. בשנים האחרונות, גם בזכות ההישגים הנפלאים, היא הפכה למגנט עבור ילדות שרוצות להיכנס לספורט תחרותי, והענף נמצאת בפריחה אדירה.
בעיית הציוד והמתקנים של התעמלות המכשירים פחות דרמטית כאן: תחרויות התעמלות אמנותית בקנה מידה עולמי כבר נערכות בישראל, כולל תחרות גראנד פרי שהתקיימה בתל-אביב ממש לפני האולימפיאדה בעלות של שלושה מיליון שקל, ובשנה הבאה ישראל תארח את אליפות אירופה.
אחרי ההישג של דולגופיאט, כעת יגיע תורה של ההתעמלות האמנותית בטוקיו. לינוי אשרם תגיע לתחרות בסוף השבוע כמועמד רצינית למדליה, וגם ניקול זליקמן יכולה לעלות לגמר. הנבחרת הקבוצתית שתיכנס למעגל התחרויות נחשבת לאחת הבכירות באירופה, וגם אם לא תצליח לעלות על הפודיום היא צפויה לסיים במקום גבוה.
