הליגות המקצועניות בספורט האמריקאי הן אי לא נורמלי של נורמליות. חבורה של 124 בעלי קבוצות שהרוויחו את הונם בשוק החופשי, תחת חוקים קפיטליסטיים, התאחדו תחת מטריית הספורט והחליטו להפוך לקרל מרקסים: תקרת שכר ועונש על חריגה, הסכמים קולקטיביים, הקבוצה עם המאזן הגרוע ביותר תבחר ראשונה בדראפט, שוויוניות וצדק.
מן הסתם, אף אחד מהבעלים הללו אינו סוציאליסט בארון. בספורט האמריקאי הבינו שהדרך הטובה ביותר למקסם את הרווחים היא לייצר כמה שיותר תחרותיות ולתת לכל עיר בפריפריה הזדמנות שווה כמו לקבוצה מניו יורק או קליפורניה. השוויוניות והתחרותיות עושות את העסק מעניין, וכשהעסק מעניין אפשר למכור מותגים שקשורים לקבוצות ולליגה ולחתום על חוזי שידור פורצי דרך.
4 צפייה בגלריה
האליפות פגעה בה? יוקיץ' ודנבר חוגגים בסיום העונה שעברה
(צילום: Ron Chenoy-USA TODAY Sports)
אף ליגה כרגע לא מתקרבת לשוויון של ה-NBA. בפוטבול, קנזס סיטי החליפה את השושלת של ניו אינגלנד (ארבע הופעות בסופרבול בשש השנים האחרונות, עם שלוש זכיות); בבייסבול, יוסטון אסטרוס ולוס אנג'לס דודג'רס הופיעו יותר מפעם אחת בוורלד סירייס באותה תקופה; בהוקי, טמפה ביי ו-וגאס הופיעו יותר מפעם אחת בסטנלי קאפ. ב-NBA, תוכתר השנה האלופה השישית בשש שנים, כשבחמש האחרונות האלופה המכהנת לא הצליחה לעבור אפילו את הסיבוב השני בפלייאוף.
איך זה קרה אחרי שנים של שושלות של הסלטיקס, לייקרס, דטרויט, שיקגו ושנים שבהן סדרת הגמר הייתה בבעלות פרטית של קליבלנד וגולדן סטייט? איך שתי קבוצות, שאחת מהן לא הגיעה בכלל לפלייאוף בשנה שעברה, ואחת מהן סיימה עם מאזן של 50 אחוזי הצלחה רק ב-2021, מתחרות ביניהן על האליפות?
התשובות הן מזל, הנהלות ששולטות בחוקי השכר מצד אחד ובעלות עין לבחירת שחקנים טובה בשלבים מאוחרים בדראפט או לטריידים, הסכמי ותקרת השכר, פציעות, עייפות והקושי לייצר אתגר מחודש אחרי אליפות.
אליפות וקוץ בה
אליפות בימים אלו היא מפלצת שאוכלת את עצמה. קבוצה מצליחה צריכה לשלם שכר גבוה לשחקניה, מה שמאפשר לה פחות ופחות גמישות בהעמקת הסגל ומחשבה על העתיד. ברוס בראון וג'ף גרין היו שחקני הספסל הבולטים של דנבר בשנה שעברה. ההצלחה של הקבוצה הבליטה את היכולת שלהם וגרמה לכך שהם יכלו לבקש משכורות גבוהות יותר בשוק החופשי, משכורות שדנבר לא יכלה להשוות. אחת הסיבות המרכזיות להפסד של דנבר למינסוטה בחצי גמר המערב הייתה חוסר התפוקה מהספסל. השחקנים של דנבר פשוט נפלו מהרגליים בסוף הסדרה.
לא רק שקבוצות משווקים קטנים, אינדיאנה לדוגמא, יכולות להתחרות ולנצח שווקים כמו ניו יורק, אלא שהחוקים החדשים הפכו את הסיכויים להצלחה לדבר מיידי. הגמרים בין לברון ג'יימס וקיירי ארווינג לבין קווין דוראנט וסטף קרי היו אולי נראטיב מוצלח ומסקרן, אבל מתישהו הם מיצו את עצמם, ואין דבר גרוע יותר לספורט מאשר שגרה. חוקי השכר בליגה מאפשרים היום לקבוצות להגיע לשלבים היותר גבוהים בפלייאוף במהירות רבה יותר, קחו את הת'אנדר השנה לדוגמא.
4 צפייה בגלריה
הגמרים בין לברון לקרי היו אולי נראטיב מוצלח ומסקרן, אבל מתישהו הם מיצו את עצמם
(צילום: רויטרס)
שוויוניות כזו בליגה הייתה לאחרונה בשנים 1975-80, ב"ליגת הקוקאין", כשמשחקי הגמר לא היו משודרים אפילו בשידור ישיר, ועוד לפני שדייויד שטרן, לארי בירד, מג'יק ג'ונסון, מייקל ג'ורדן והדרים טים באולימפיאדת ברצלונה הפכו את ה-NBA למותג בינלאומי פנומנלי.
היעלמותן של קבוצות-העל
הכדורסל הגלובלי הפך את הדראפט לרולטה. מתוך מי שנבחר במקום הראשון בדראפט ב-40 השנה האחרונות, רק ארבעה שחקנים הובילו את הקבוצות שלהם לאליפות (האקים אולאג'ואן, לברון ג'יימס, שאקיל אוניל וטים דאנקן). היו שחקנים אחרים שנלקחו ראשונים בדראפט וזכו אבל בתפקידים יותר שוליים, בדרגה כזו או אחרת (דווייט הווארד, דייויד רובינסון, קיירי ואנתוני דייויס). העובדה שבעשורים האחרונים קבוצות החתימו שחקנים צעירים אחרי שנת קולג' אחת הפכה את הרולטה הזו לרולטה רוסית (אנתוני בנט, מרקל פולץ ובן סימונס הן רק כמה מהדוגמאות).
הנהלות שמתמחות בלאתר שחקן על, ואז יודעות לבנות את הסגל הנכון סביבו (לא הכי טוב, הכי נכון, שיעזור לו להבליט את היכולות שלו ויאפשר לו להבליט את היכולות של חבריו לקבוצה) הן הגורם המנצח בליגה כיום. מילווקי גנבה את יאניס אנדטוקומבו במקום ה-15 בדראפט ובנתה סביבו קבוצה שזכתה באליפות, טורונטו ראתה חלון הזדמנויות ושמה יד על קוואי לנארד, גולדן סטייט הצליחו להתחדש מסביב לקרי (ששני רכזים נבחרו לפניו בדראפט, על ידי אותה קבוצה!), דנבר ביצעה את גניבת כל הזמנים בדראפט עם ניקולה יוקיץ' ובנתה סביבו אלופה. למעשה, אם סופרים את שש האלופות האחרונות, לברון והלייקרס הם היוצאים מהכלל, כמובן.
אפילו לוקה דונצ'יץ' יכול להיכנס לרשימה הזו. הסלובני אמנם נבחר במקום השלישי בדראפט 2018, אבל הוא - כישרון של פעם בדור - נבחר אחרי שני סנטרים אמריקאים - דיאנדרה אייטון ומרווין באגלי ג'וניור. אטלנטה בחרה את דונצ'יץ' ומיד העבירה אותו לדאלאס, שבחרה במקום החמישי את טרה יאנג.
חלק מקץ השושלות היא העובדה שקונספט קבוצת-העל פרח מעולם הכדורסל. אנחנו חיים בעידן שבו לכוכב אחד (עם כינור שני בהיררכיה ברורה) יש השפעה דרסטית על סיכויי האליפות בקבוצה שבה הוא משחק. לחבורה שהזכרתי בפסקאות הקודמות יהיה אפשר בקלות להוסיף את ניו יורק של ג'יילן ברנסון או אוקלהומה סיטי של שיי גילג'ס-אלכסנדר.
שום דבר לא ניתן לחיזוי
סטטיסטיקות שנחשבו פעם לחיוניות, כמו דירוג גבוה בפלייאוף, יתרון ביתיות או המאזן הכי טוב בליגה כבר לא אומר כלום (אם כי בוסטון השנה יכולה לשים לכך סוף). אם היה אפשר לתת כותרת קולעת לפלייאוף השנה היא תהיה: שום דבר לא ניתן לחיזוי.
אוקלהומה סיטי, מינסוטה ודנבר נלחמו כל העונה על המיקום הכי טוב במערב, ודאלאס באה והוכיחה להן (תוך שהיא מנצחת שתיים מהן) שמאזן ודירוג בעונה הרגילה לא אומר משהו ממשי בליגה הנוכחית. אתה צריך רק סופרסטאר אחד מהטופ של הליגה, להביא לידו סייד קיק שמקומו ברור לו, לבחור טוב בדראפט ולמלא את החסר בהעברות, אפילו באמצע העונה. דאלאס היא הדבר הכי קרוב לטרנד השוויוניות של הליגה.
מולה עומדת בגמר ה-NBA בוסטון, מועדון שמגיע לשלבים הגבוהים של הפלייאוף באופן קבוע, עם סגל קבוע לשנתיים הבאות, מלא בבחירות דראפט גבוהות, עם המאזן הכי טוב בליגה, עם טאטוא נמרץ של שלוש יריבות בפלייאוף. אם השוויוניות היא הדבר הכי חם בליגה בשש השנים האחרונות - בוסטון רוצה להיות החיסון של התופעה הזו. היא רוצה להיות השושלת הבאה.
דונצ'יץ' מגיב לטראש טוק: "דיברתי בסלובנית"
(ONE)
