האזינו לריאיון עם ניקול זליקמן
"זוגיות בשבילי זה הדבר הכי מפחיד בעולם. יש איזה עניין שאני לא יודעת מי איתי מאינטרס, ומי כי הוא באמת רוצה להיות איתי. כנראה היה הייפ סביב השם שלי, אז מישהו פתח את האינסטגרם שלי ורצה להכיר אותי, לא יודעת אם בגלל האיכויות האנושיות שלי או כי אני מתעמלת, בגלל הטייטל. אני עובדת על זה עם עצמי כדי להוריד את המחסומים האלה. אנחנו נמצאות בעולם שאסור להראות בו רגש. אסור לבכות, חייבות להיות חזקות. אנחנו מדחיקות כל כך הרבה רגשות שאחר כך לפתוח אותם זה כמו תיבת פנדורה. לא אמרתי את זה בשום מקום, זה הכי פתוח שלי, הכי חשוף שלי. זה יותר מפחיד אותי מלעלות עכשיו אפילו כשאני לא בפיגורה על משטח תחרות".
למונולוג הזה, שנחשף במלואו בתוכנית הספורט החדשה "ריפליי" ב-ynet radio, שמשודרת בכל יום רביעי ב-12:00, אחראית אחת הספורטאיות הגדולות של ישראל, המתעמלת האמנותית ניקול זליקמן, שסיימה במקום השביעי במשחקים האולימפיים בטוקיו וזכתה במדליית הכסף באליפות העולם (צוות) ובאליפות אירופה (תרגיל החישוק). בשיחה גלויה היא מגלה עד כמה קשה לשלב את הספורט עם מערכת יחסים.
כמתעמלת לא יכולת לנהל זוגיות?
"תוך כדי קריירה? לא היה לי כלום. פחדתי בכלל לדבר עם גברים. באמת".
הרגשת כלואה בענף הקשוח הזה?
"כן. בגלל שהיו שוקלים אותי פעמים רבות אז הספקות שלי לגבי עצמי גברו. יכולתי להסתכל במראה ולומר 'יואו, יש לי לרדת מפה ומפה ומפה ומפה ואני לא נראית טוב', וכל הזמן הייתי שואלת את המשפחה: 'אני שמנה, אני צריכה לרדת?' צילמתי תמונות באותה תקופה, והיום אני מסתכלת ואני אומרת אלוהים ישמור, שק עצמות. הייתי בטוחה שאני נראית על הפנים מבחינת זה שאני שמנה. הדימוי העצמי יורד, את כל כך רוצה לרצות את המאמנת, שהיא תהיה גאה בך ותאהב אותך, אז את עושה הכל כדי לרדת למשקל הזה ואז את מגיעה למצב שאת מלקה את עצמך.
"אם הייתה פעם אחת שהגזמתי באוכל, כבר היה לי איזשהו בלגן בראש. היו פעמים שהייתי מוותרת על ללכת עם חברות לאכול באיזו מסעדה, אומרת שיש לי איזה משהו, והיו פעמים שאמרתי בסדר, אני אלך, אני אוכל ואז אצא לריצה של עשרה קילומטר".
כשהפרעות האכילה התחילו
כאמור, זליקמן התמודדה עם קשיים רציניים בנושא התזונה, ופיתחה בשל כך הפרעות אכילה – נושא שמתעמלות, גם לשעבר, לא נוטות להרחיב עליו. "הייתי מגיעה לארוחות בערב שבת לעשר דקות ועוזבת כדי לא לאכול, ואז שמה אוזניות ומסתובבת בווינגייט עם מוזיקה להעביר את הזמן", היא מספרת. "גם לא סיפרתי את זה לאף אחד עד עכשיו, אבל הייתי מנסה להקיא כדי להיות במשקל הנכון. למזלי לא הצלחתי להקיא והיום אני אומרת על זה תודה. באותה תקופה, כשהייתי בלופ הזה, אמרתי 'עד כמה את דפוקה שגם את זה את לא מצליחה לעשות'. בדיעבד הסיפור הזה יצר לי הפרעות אכילה, הייתי אובססיבית לכל דבר ועוד קשה לי להשתחרר מזה".
קיבלת עזרה?
"באותה תקופה לא נעזרנו בטיפול פסיכולוגי, כי המאמנות האמינו שאנחנו צריכות לדעת להתמודד עם מה שאנחנו עוברות לבד, שבסופו של דבר זה יבנה אותנו. אתם רואים אותנו נורא דקיקות ועם איפור וגולגול והכל נראה מדויק, אבל אף אחד לא מבין שבשביל להגיע לדקיקות הזאת היו שוקלים אותי באימון ברמת ה־100 גרם לפה, 100 גרם לשם".
מבחן כפית הקוטג'
זליקמן לא נחה לרגע אחרי הפרישה. אחרי שהתחילה את השלב האקדמי שלה עם לימודי תואר בחינוך גופני, היא החליטה לשנות כיוון וכרגע היא סטודנטית לפרסום ותקשורת בקריית־אונו ועושה סטאז' בהתמחות בדוברות הכנסת. בנוסף היא מעבירה הרצאות מול חיילים בנושא משברים.
המשבר הגדול שלך החל בתקופת הקורונה.
"במשך חודש וחצי נכנסתי ללופ עוד יותר נורא בתחום התזונה. אם עד אז הייתי אוכלת בחדר האוכל בווינגייט ויודעת את המנות שלי, אז בבית הייתי שוקלת הכל, ברמת כפית הקוטג'. אם אני צריכה את ה־100 גרם והיה לי אפילו 105, הייתי מתחרפנת ומורידה את החמש. ספרתי הכל, גם את המיליליטרים של החלב בקפה שלי.
"הייתי מתאמנת כל היום בזום, ועדיין בסוף האימון הייתי רצה. נראה לי שנשקלתי איזה שבע פעמים ביום באותה תקופה כי כל כך פחדתי. נכנסתי לתצורת גוף ממש טובה לפני שהקורונה התחילה. כבר הורדתי את המשקל מהטירונות, והיה לי ממש קשה להוריד אותו כי זה היה איזה שישה קילו. הצלחתי להגיע למשקל טוב של תחרויות ופחדתי, באמת פחדתי, לאבד אותו ולהעלות את זה כי ידעתי כמה קשה היה לי להוריד אותו. ואז הכנסתי את עצמי לכל הסרט הזה".
