בבית העלמין במושב גן חיים העצים מוריקים והנוף פסטורלי, כאילו מתעקשים ללא הצלחה לספק שלווה למקום שבו הידהדו זעקות שבר כשנקברו פה שניים, צעירים מדי ויפים מדי, מאי נעים ולוטן אביר ז"ל. סבה של מאי ז"ל, שלמה שרף, עומד מעל קברה הטרי בסיום השבעה. "אני לא מאמין שסבא קובר את הנכדה שלו", הוא ממרר בבכי. "בשבילי את חיה, הרוח שלך תמיד תהיה פה".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
לפני שבוע היא עוד ישבה לו על הברכיים אחרי ארוחת שישי. השעה הייתה 23:00. "שאלתי אותה, 'מאמא'לה, היום את לא יוצאת?' אמרה, 'לא, אני הולכת לישון'. ב־6:30 בבוקר שמעתי את האזעקה והייתי בטוח שהילדה לא שם. עד שבת ב־17:30 לא ידעתי כלום, ואז אבי, הבכור שלי ודוד של מאי, אמר לי 'אבא, אני רוצה לספר לך משהו: מאי הייתה במסיבה'".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"חשבנו שאולי יהיה חדש", מסביר הדוד אבי, שאיתו מאי קיימה את השיחה האחרונה ב־7:57, וסיפרה לו שיורים עליהם במיגונית בבארי שבה התחבאו. "לא רצינו להדאיג את אבא לחינם. אבל אז התחילו לרוץ סרטונים ושמועות, ולא רצינו שמישהו יתקשר אליו והוא ישמע את זה בדרך אחרת".
היא באמת לא התכוונה ללכת למסיבה ההיא ליד קיבוץ רעים, אפילו מכרה את הכרטיס שכבר היה לה, אלא שאז שני חברים ביקשו שתצטרף אליהם, אחד עם שלילת רישיון והשני נטול רכב, והיא הסכימה. "לקראת חצות אמא שלה, ענת, ראתה אותה מתלבשת בבית", מספר אביה של מאי, עופר נעים. "היא אמרה לה שיש מסיבה ליד מודיעין. זה מה שהיא ידעה, אלה מסיבות שהמיקום שלהן נקבע ברגע האחרון. כשמאי התקשרה בבוקר, ענת אמרה לה, 'מאי, למה את בוכה? גם פה יש אזעקות, לא רק במודיעין. הכול בסדר', ואז ענת הבינה".
מאי ולוטן ניסו לברוח צפונה, אז נחסמו בידי שוטרים שביקשו מהם להסתובב חזרה לכיוון בארי. "הבחור ברכב שלפניהם עוד הספיק לתת גז וניצל, ואותם השוטרים החזירו למלכודת מוות", אומר האב. "השער של בארי היה סגור, אמרו להם להתחבא במיגונית קרובה. כשהגיעו אליה ראו שהיא כבר הייתה מלאה באנשים, החבר השלישי שהיה איתם היה מספיק בפנים וניצל, אבל מאי ולוטן היו חשופים ונרצחו מחובקים".
החברים הטובים האלה לא נפרדו מאז שגדלו יחד במושב. תמיד שם האחד בשביל השני, תמיד צוחקים, תמיד הודפים שאלות מציקות מהמשפחות. "הייתי אומר לה, 'מאי, לוטן ילד טוב, תתחתני איתו'", מספר שרף. "והיא הייתה עונה, 'סבא, הוא כמו אח שלי, אני לא יכולה להתחתן עם אחי'".
מאותה שבת ארורה ועד לקבורתה ארבעה ימים לאחר מכן, משפחתה של מאי נעים ז"ל המתינה לשברי מידע בשעות שנראו כמו נצח. חלקם ניסו לשאוב אופטימיות, אבל סבא שלמה ידע שלא מחכה להם בשורה טובה. "לא הייתה לי תקווה", הוא אומר. "הייתי מאוד פסימי, אמרתי שאני לא מאמין שהיא בחיים כי ידעתי שהיא הייתה מוצאת דרך ליצור איתנו קשר. התפללתי שהיא תחיה ואפילו אם זה אומר שהיא שבויה, אבל אחרי ששמעתי על הזוועות שחמאס עשה לילדות... השלמתי עם זה, ידעתי שהיא כבר לא תחזור".
"תמיד חלמתי שכל המשפחה תגור יחד במושב, שמחה ובלי משכנתאות. רגע לפני שאשתי עצמה עיניים, היא ביקשה שאבטיח לה שאשמור על הילדים והנכדים ואתן להם הכול. ונתתי, וניסיתי לשמור. ועכשיו הייתי נותן הכול כדי שהנכדה שלי תחזור"
"מי אישר להם לעשות מסיבה 500 מטר מהגבול?" שרף מרעים בתסכול. "מי שאשם זה לא מי שקיים את המסיבה, אלא אלה שאישרו אותה. בטח 'מרחו' מישהו כמו שמורחים בכל מקום. הכול פה חפיף. כל יום יש פצמ"רים ואזעקות, ונותנים ל־3,000 ילדים לחגוג שם? הובילו אותם כמו כבשים לשחיטה".
מאז שאיבדה את היקרה לה, משפחת שרף־נעים לא זכתה לשיחת טלפון אחת מהמדינה. "אף אחד לא דיבר איתנו, לא משרדי ממשלה ולא צה"ל", אומר שרף. "הם אפילו לא יודעים שמאי קבורה, גם את הגופה הבאנו עצמאית. שום מערכת לא עבדה. זו הממשלה שלנו, אתם מבינים? הנבלות האלה היו עסוקים רק ברפורמה המשפטית, היום הם מתחבאים כמו עכברים. אני לא יכול להסביר כמה אני כועס. לפני שלושה חודשים היא חזרה מטיול ארוך בדרום אמריקה, כייסו אותה בקולומביה ובכל יום התפללתי שתחזור בשלום. ובסוף, פה רוצחים לי אותה".
שבט שרף מתגורר במתחם וילות על פני שישה דונם במושב גן חיים. באחת מתגורר זקן השבט והשף המשפחתי, סבא שלמה, בשתיים האחרות ילדיו ענת ואורי ומשפחותיהם. הבן הבכור, אבי, גר כ־200 מטר משם, גם כן במושב. "החלום שלי היה שכל הילדים ו־11 הנכדים יהיו סביבי", הוא מספר בחיוך ספוג דמעות. "לפני שאשתי לאה נפטרה, רגע לפני שעצמה עיניים, היא ביקשה ממני שאבטיח לה שאשמור עליהם ואתן להם הכול. ונתתי, וניסיתי לשמור.
"קניתי את המשק בשנת 83', מהכסף הראשון שקיבלתי כמאמן מכבי חיפה. מכל קבוצה שאימנתי ביקשתי מענק חתימה של 50 אלף דולר, אחר כך אם תרצו – תפטרו אותי. לשטח הזה אין מחיר, יש פה גם 18 דונם חקלאי. גם ב־50 מיליון שקל לא אמכור אותו. רציתי שכל המשפחה שלי תהיה מסודרת ותגור יחד, שמחה, מאושרת ובלי משכנתאות. לא רציתי לטוס לניו־יורק או לנסוע לחיפה כדי לראות את הילדים שלי, אני רוצה לראות אותם בכל יום. באוגוסט נסענו יחד לתאילנד, אשתי אמרה לי לתת להם הכול ואני סבא שנותן. ועכשיו, אני נשבע בהן צדק, שהייתי נותן את כל מה שיש לי כדי שהנכדה שלי תחזור".
מאי נעים ז"ל, בת 24, שירתה במודיעין של יחידת דובדבן. "היא הייתה נשארת בבסיס שבועות ארוכים, וכשהייתי שואל מה היא עושה שם, הייתה אומרת, 'סבא, אתה רוצה שישימו אותי בכלא?'" מספר שרף. עכשיו חלק מהדברים שעשתה בשירות הצבאי מתחילים להתגלות.
כאלף מנחמים הגיעו מדי יום לבית משפחת נעים־שרף, אבל הודעה אחת שכתב מפקדה של מאי ז"ל ריגשה את אמה ענת יותר מכל. היא גוללת ומקפידה להקריא כל מילה בגאווה. "רציתי לספר לך את מה שאת כבר יודעת", כתב המפקד, "אחרי ראיון קצר וכשראיתי את הברק בעיניים שלה, הבנתי שאני חייב את מאי בצוות שלי ואין אופציה אחרת. היא חתומה על תמיכה במאות מבצעים שעל רובם לא ניתן להרחיב ולספר, ובעבודתה סייעה למנוע מאות פיגועים במדינת ישראל. מאי הייתה הלב של המחלקה, כמו דבק חיברה את כולם ודחפה לנו זריקת אנרגיה גם באמצע הלילה. כי מאי אף פעם לא דועכת, תמיד הייתה מלאה בשמחת חיים ובעשייה". "מאי היא כמו אמא שלה", אומר שרף ומניח יד תומכת על בתו הדומעת. "גם ביופי וגם באופי. לראות אותה באדמה זה לא מסתדר, לא נתפס לי בראש".
אחרי שהשתחררה מהצבא, מאי שכרה דירה באילת עם חברה ועבדה במסעדה על החוף. סבא שלמה לא ידע מנוח לגעגועים, והיה מגיח בהפתעה לביקורים בני פחות מ־24 שעות. "רק לנשום אותה ולחזור", הוא אומר. "הייתי מזמין אותה ואת החברה לצהריים, ערב ובוקר למחרת במסעדות. זה היה כזה כיף. כל הזמן עם הצחוקים והשמחה שלה. הייתה מופתעת לראות אותי, לא הייתי מספר לה שאני בא, ובכל פעם כשרואה אותי ישר צועקת 'סבא! סבא!' ורצה אליי. החיבוק שלה זה כאילו הלב שלה נכנס ללב שלי".
עד לפני שלושה חודשים הייתה בטיול בדרום אמריקה, שם כמעט נהרגה במהלך רפטינג כשגל גבוה העיף אותה למים הקפואים. ברגע של מצוקה בלעה מים, ושקעה לכמה שניות בזרם הגועש. "היה לה חבר מדובדבן שמת במקסיקו כמה חודשים קודם לכן", מספר האב עופר. "מאי סיפרה שברגע ההוא, מתחת למים, היא ראתה את החבר בדמיון שלה, הוא אמר לה שהיא חייבת לצאת מזה, וזה נתן לה את הכוח".
5 צפייה בגלריה
''החיבוק שלה זה כאילו הלב שלה נכנס לשלי''. שלמה שרף ונכדתו מאי
(צילום: מתוך עמוד האינסטגרם של שלמה שרף)
ביום שישי אחד, לפני שלושה חודשים, היא הפתיעה את כולם. המשפחה נערכה לארוחת שישי, יודעת שמאי בדרום אמריקה, ואחרי שסבא שלמה עמל כהרגלו במטבח ("אני מכין את המרק התימני הכי טוב בארץ") המשפחה התיישבה לארוחה, ואז מאי הגיעה בלי התראה מוקדמת וקפצה על כולם. כולם שמחו, ורק אדם אחד מסביב לשולחן הרגיש חשש מנקר בו.
"הייתה לי תחושה שכשהיא תחזור מחו"ל, יקרה משהו", אומר אביה, עופר. "התחלתי להניח תפילין כי התחושה הייתה רעה. הייתי אומר לה, 'מאי, תמשיכי את הטיול, זה מסע של פעם בחיים', והיא הייתה אומרת שכולם רוצים שהיא תחזור ו'רק אבא שלי לא רוצה'. וכשהיא חזרה, נעתי בין שמחה על שובה לבין חשש ממה שהלב שלי אמר לי שעלול לקרות. היא הייתה אור".
בשלב הזה, הוא מודה, קשה לו לחשוב על רגעיה האחרונים של בתו. עדויות מהשטח לא מעניינות אותו, גם לא מנחמים שאומרים לו שאולי היא לא סבלה. "מה זה לא סבלה?" הוא אומר. "היא דיברה איתנו מ־6:30 וכמעט עד 8:00, כשהיא סובלת מחרדות. אני לא יודע איך בדיוק היא נהרגה, אבל מספיק לי לדעת שהבת שלי עברה שעה וחצי של פחד משתק".
משפחת שרף שזורה בכדורגל הישראלי בעשרות השנים האחרונות, בעיקר בזכות אב המשפחה שאימן בעבר בין השאר את נבחרת ישראל, מכבי חיפה ומכבי תל־אביב. חתנו עופר, אביה של מאי, הוא אחיו של מאמן הפועל ראשון־לציון, יובל נעים. בתחילת השבוע שעבר נעים ניסה לסייע באיתורה של מאי דרך חברים.
"חבר של יובל אמר לו שהגופה של מאי לא נמצאת", מספר שרף, "ואולי זה אומר שהיא מתחבאת איפשהו, עד שהודיעו לו שמגיעות שלוש גופות נוספות מבארי. הוא אמר שזה הסיכוי האחרון למצוא את מאי. ואז קיבלנו את השיחה המיוחלת, שגופתה נמצאה בחדר טוהרה של חברה קדישא בראשון־לציון. המועצה האזורית שלחה אמבולנס והביאו אותה. הכול עצמאית. גם פה המערכת לא עבדה".
"נתניהו עוד מעז לומר 'אנחנו ננצח'? כל המדינה באבל, אין משפחה שלא מכירה מישהו שהלך. עשרה חודשים הוא התעסק בהחלפת בית המשפט העליון. אין משרד אחד מתפקד. צריך להעיף את הממשלה הזו אחד–אחד"
שרף, בוגר מלחמת יום הכיפורים, ששירת בחטיבה 520 של אריאל שרון כבוחן תחמושת, זועם על המחדלים בשבועיים האחרונים, שנראים לו גדולים עשרות מונים מאלה של 73'. "זה יותר גרוע מכיפור. אנשים במשך שעות התקשרו לעיתונאים לבקש שיחלצו אותם, אני לא יכול להבין את זה", הוא אומר. "איפה היה מפקד חיל האוויר? אתה רואה דחפורים שמפילים את הגדר, בסיס חצרים זה כמה דקות טיסה משם, למה אתה לא מוריד אותם?"
ועם זאת, את עיקר הביקורת שלו הוא מפנה לדרג הפוליטי. ובעיקר לאחד, ראש הממשלה. "איך הוא עדיין לא שם את המפתחות והולך?!" הוא זועם. "הוא עוד מעז לומר 'אנחנו ננצח'? איך הוא אומר את זה? אנחנו כבר הפסדנו, כל המדינה באבל, אין משפחה שלא מכירה מישהו שהלך. עשרה חודשים הוא התעסק בלהחליף את בית המשפט העליון. בכל המנוולים אשמים, צריך להעיף את כל הממשלה הזו, אחד־אחד, כולל כולם! יושבים להם דיכטר, שמיכטר, למה אתם לא מפילים את הממשלה?
"ראש ממשלה צריך להוות דוגמה, אבל זה שמבקש סיגרים ושמפניות מסוגל להוות דוגמה? כל אחד ממנה את החברים שלו. דודי אמסלם, 'השר לענייני אטום', הגזען הזה. הוא מדבר על צפונבונים עם רולקסים ומסתובב עם שעון קרטייה. וקרעי, שקרא לביידן פרעה, בלי ארצות־הברית אין פה לחם! מי אתה בכלל, חתיכת אפס?"
5 צפייה בגלריה
''לראות אותה באדמה זה לא נתפס''. שלמה שרף בעלייה לקבר נכדתו, מאי נעים ז"ל
(צילום: גבריאל בהרליה)
שרף אומר את הדברים מדם ליבו, הפעם יותר מתמיד, אבל הוא מעולם לא היה איש של מפלגה אחת. בעבר, הוא מספר, התרים יחד עם המאמן ושותפו בעבר יצחק שום, כספים למען הקמפיין של מנחם בגין. "רצינו להפיל את מפא"י, אני איש של המדינה, לא של אף מפלגה", הוא אומר.
"הם פירקו את העם הזה ואת המדינה הזאת, ועכשיו נתניהו פירק גם את הליכוד. כל האנשים הטובים כבר לא שם, ואיך יהיו, עם כזה אפס? בושה וחרפה של ראש ממשלה. השאיר סביבו כמה טמבלים, כמו ניר ברקת שתמך במשה לאון לראשות העיר ירושלים, מתוך חישובים שיום אחד התמיכה בחרדים תעזור לו להיות ראש ממשלה. זה יהיה ראש ממשלה זה? העבירו עשרות מיליונים לחרדים ולא דאגו לציוד ללוחמים, זה הגיוני? אודי אנג'ל הראה לי שאסף 36 מיליון שקל ביומיים כדי לקנות להם ציוד, איפה המדינה?!
"כל הבעיה הייתה נפתרת אם לפלסטינים הייתה מדינה משלהם, ככה חמאס לא היה קם מלכתחילה. אני צריך לדאוג להם? שילכו לאלף כפרות. אתה לא יכול לשלוט במיליוני פלסטינים. תן להם מדינה, קיבינימט. שלא נגיע למדינה דו–לאומית"
"אני לא אומר את זה היום רק מתוך הכאב האישי שלי. אלה דברים שאני אומר שנים. אין משרד אחד מתפקד. לפני הבחירות סמוטריץ' הזה אומר לביבי 'שקרן בן שקרן', והוא נותן לו להיות שר האוצר. איפה נשמע דבר כזה? אם שחקן היה בא אליי כמאמן, קורא לי 'סמרטוט' ואומר שאני לא מאמן? שילך קיבינמט. זה מנהיג? ואת בן גביר, שלא עשה יום אחד בצבא, מינה לשר לביטחון לאומי. ביבי מכר את המדינה שלנו בשביל כיסא".
מה לדעתך צריך לעשות עם עזה?
"כל הקונספציה של ישראל, לאפשר כניסת עובדים מהרצועה, לא צלחה. בגין עשה טעות היסטורית, סאדאת שמח להיפטר מעזה ואנחנו משלמים על זה. אני אומר שכל הבעיה הייתה נפתרת אם לפלסטינים הייתה מדינה משלהם, ככה חמאס לא היה קם מלכתחילה. אתה לא יכול לשלוט במיליוני פלסטינים. תן להם מדינה, קיבינימט, תן להם חלק מהשומרון, ומי שרוצה לעבוד פה – רק עם דרכון. אין להיכנס. אנחנו משלמים בדם כי אף אחד לא רוצה אותם, לא מצרים ולא קטאר. אין ברירה, הם צריכים לקבל מדינה ואנחנו לא צריכים להגיע למצב של מדינה דו־לאומית".
ומי ישלוט ברצועה?
"זה לא מעניין אותי, זו המדינה שלהם, שידאגו לעצמם. אני צריך לטפל בהם? שילכו לאלף כפרות. ברגע שהם מדינה יהיה אפשר למחוק אותם ברגע, וגם העולם יגבה. אבל היום העולם אומר, אתה רוצה לשלוט בעם אחר? גם באפריקה זה כבר לא קורה. אם היו שולטים בך, לא היית מחבל? כמה בריטים הרגנו פה בשביל העצמאות עד שנתנו לנו להקים מדינה? הכול ניסינו, את זה לא ניסינו".
הסגנון של שרף הוא אחד ממאפייניו המובהקים. כמאמן, כפרשן וגם כאזרח שאיבד את נכדתו בטבח של 7 באוקטובר. בשעות שבהן המשפחה אבדה עצות, הוא ראה את בתו עושה הכול כדי לשמוע מידע על בתה, כשהמדינה לא טרחה – אז, ועדיין – להתעניין בשלומה.
"ביום ראשון שעבר הייתי בטירוף, לא ידעתי כבר למי לפנות", מספרת ענת. "אמרו לי שלאה גולדין, אמא של הדר, עוזרת למשפחות חטופים ונעדרים. היא הייתה מקסימה ואמרה שתעזור. מאי אזרחית אמריקאית, אז שלחנו צילום דרכון לשגרירות בארץ, ולמחרת התקשרו מוושינגטון להתעניין. מהארץ אף אחד לא התקשר".
מי שכן היו שם בשביל ההורים ענת ועופר והסבא שלמה, הם בני המשפחה, החברים, וגם אנשים שלא פגשו מעולם והגיעו לנחם כששמעו על הטרגדיה. חיילים מהשטח שלחו צילומי פגזים ועליהם הקדשה "לזכרה של מאי נעים ז"ל", ואחד מהם ביקש מעומר אדם להקדיש שיר לזכרה של מאי, והסרטון חימם את לב המשפחה.
ענת מציגה אלבומי תמונות וסרטונים של בתה, כאן מחייכת ושם מותחת את אחד החברים, וככל שהצחוק שבוקע מהמסך חזק יותר, כך ההתייפחות מצידו השני. ואז היא מגיעה לסרטון של הראל סקעת, הזמר שבתה כל כך אהבה. פעם אחת, ביום ההולדת של מאי, סקעת התקשר לאחל לה מזל טוב בזמן שהוא מחוץ לביתה. כשהוא נכנס לחצר היא עדיין החזיקה את הטלפון והמשיכה לדבר איתו דרכו, מרוב תדהמה. בשבוע שעבר סקעת הגיע גם לשיר בהלווייתה.
שלמה שרף מבטיח להיות חזק, למען המשפחה, למען עצמו, למען מאי. ואז ענת מגיעה לסרטון שבו שלומי שבת מקדיש שיר לזכרה של מאי. "יש לך עיניים שרואות את הכול מהכול, וחיוך מתוק שלא מסתיר", וסבא שלמה כבר לא יכול לעצור את הדמעות.
