לפעמים אדם עומד מול מקום שהזמן והחיים לא ריחמו עליו – חצר נטושה שבה ניצב בעבר בית ילדותו, מגרש כדורגל שהפך לחניון – ורואה לא את מה שיש שם עכשיו, אלא את מה שהיה שם פעם. הוא מצמצם את עיניו כדי למקד את מבטו, והן מגיחות למענו מן האוב, הדמויות, שברי זיכרונות שלבשו צורת אדם משיקולי נוחות. ככה המוח שוכח וככה הנפש זוכרת. אבל לעיתים, ינסה אדם ככל שינסה, לא יצליח לחזור אל מה שאבד. לפעמים, מסע בזמן שכזה הוא פשוט בלתי אפשרי. לעיתים המוות הוא כל כך נורא, שהחיים לא מצליחים להתגנב בעדו אפילו בדמיון.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
וכך, ביום שלישי שעבר, כששועלי כפר עזה פגשו את הפועל מפלסים למשחק הכדורגל הראשון של השתיים מאז השבת השחורה, לא היה שום כוח שיציב את נטע אפשטיין בשער של הראשונה ולא כזה שימקם את אופיר ליבשטיין וטל אילון בנקודת החילוף, שם נהג הראשון לנשק את ראשו של השני כסגולה לכיבוש שער. נשיקה כבר לא תהיה, וגם שער לא. ועומר חרמש, שניהל יחסי אהבה־שנאה עם הקבוצה מאז שינתה את שמה מ"הפועל" ל"שועלים", לא יישב בטריבונה של מגרש "שפירא" בנתניה שאירח את כפר עזה ומפלסים, ולא משנה כמה ינסה מישהו למקם אותו שם בראשו שלו.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
הזינוק האחרון בחייו של אפשטיין, שוערה הצעיר של כפר עזה, היה על הרימון שזרקו המחבלים לממ"ד. בכך הציל את חיי חברתו. מספרים על אילון, בן 46 בנופלו, שאף פעם לא ויתר במאבקים על המגרש מול חבר'ה צעירים ממנו ב־20 שנה ויותר. הוא בטוח לא ויתר ב־7.10, אז, כמפקד כיתת הכוננות של הקיבוץ, נלחם בגבורה גם לאחר שנפצע בסמוך לנשקייה, קרב שבו נפל גם ליבשטיין, יו"ר מועצת שער הנגב.
5 צפייה בגלריה
נשיקה למזל כבר לא תהיה. ראש המועצה האזורית שער הנגב שנרצח, אופיר ליבשטיין ז''ל
(צילום: שאול גולן)
מוזר, כי שחקני כדורגל לא מתים. הם לכל היותר מותחים שריר. הכדורים לא יכולים לפגוע בהם – אלו הם שבועטים בכדור. כשאומרים רצועה מתכוונים לזו הצולבת בברך, ולא לעזה. "טרגדיה", במושגים של כדורגלנים, היא הפסד, וגם עליו אפשר לגמול במשחק הבא. זו הבטחת הנצח הקוסמת שעומדת בליבו של המשחק. אבל כמו כל דבר, גם הכדורגל הוא בר־חלוף. תמיד, אבל תמיד, מגיע המשחק האחרון בהחלט. עבור אפשטיין ואילון, שניים משלושת אנשי הקבוצה שנרצחו ב־7.10 (שניים נוספים, התאומים גלי וזיו ברמן, נחטפו לרצועה) המשחק האחרון היה בחודש יוני, 1:2 על הפועל ברור חיל בגמר טורניר שער הנגב. אפשטיין נבחר לשוער המצטיין של האליפות.
השמות "שועלי כפר עזה" ו"הפועל מפלסים" עלולים להטעות. גם אלו שחולקים איתם את הטורניר לא בדיוק נשמעים כמו משהו שנלקח מהז'רגון של ליגת העל. דוק של הומור ולא קילוגרם של רצינות מאפיין אותם. יש את "נסטור אור הנר", "בית"ר יכיני", "הפילים רוחמה", "הפועל אדיסון ניר עם", "F.C נחל עוז", "הפועל גבים", "מ.כ ארז", "הפועל דורות". הכול חסר את הפאתוס שנלווה למותגים כמו "מכבי תל־אביב" ו"מכבי חיפה". המשחקים מתקיימים ב"שום דה סטדיום" בקיבוץ דורות, שנאמר בעדינות שאף אחד לא ימצא את המכנה המשותף בינו לבין אצטדיון בלומפילד. השחקנים אולי טובים בחלקם, אבל זה לבטח לא הדבר שהם עושים הכי טוב בחיים. הם רפתנים וחקלאים, עובדי בתי אריזה, בנים ממשיכים וכאלו שהמשיכו הלאה. הם עזבו את הבית לעיר הגדולה, אבל מקפידים לחזור אחת לשנה כדי ללבוש את החולצה הנכונה.
במארג החיים של עוטף עזה ממלאת האליפות תפקיד חשוב. היא דרך להדגיש את המשותף, לבסס הגדרה אזורית של עשרה קיבוצים ומושב אחד, אבל גם לאפשר את הייחוד. עירוניים, שלומדים שמאחורי המונח הרחב "עוטף עזה" נמצאים יישובים שונים רק בזכות שורת התרעות צבע אדום על המסך, יתקשו להאמין אם יאמרו להם שבין כפר עזה למפלסים שוררת יריבות שהיא רק "קצת פחות מהפועל נגד מכבי", במילותיו של גון צורי. הוא בן 38, מייסד הטורניר וכיום המאמן של מפלסים, קיבוץ שהחל מ־8.10 הועתק כמעט בשלמותו למלון דן אכדיה בהרצליה. מי שלא בן המקום לא יחשוב שמאחורי הקביעה "הדרבי של כביש 232" (הדרך הראשית של המועצה) יש מעבר לקריצה. "זו יריבות מועצתית שבתוכה יש תחרות פנימית, כמו גאוות יחידה של גדודים בגולני", ממשיל צורי, "כלפי חוץ כולנו שער הנגב אבל אלו אינטריגות שקיימות". מאז פונו תושבי מפלסים להרצליה ותושבי כפר עזה לשפיים, הפך המשחק ביניהן לדרבי של כביש החוף.
הכול, או לפחות הפאזה המאורגנת יותר של "אליפות שער הנגב" שהתקיימה בעבר במתכונת פחות רשמית, התחיל ב־2014. בראשה של מזי אילון מקיבוץ כפר עזה הבזיק רעיון. הימים ימי המונדיאל בברזיל, ורעיון הייצוג באמצעות כדורגל הפך אקטואלי. אם צ'ילה וקמרון יכולות לאגד 11 שחקנים, למה שארז וניר עם לא יעשו אותו דבר? "מזי זרקה לאוויר את האפשרות ואני ישר נדלקתי על זה", מספר צורי, "פניתי לדפנה סיבוני שושן, מנהלת מחלקת הספורט במועצה, ויחד יצאנו לדרך. אספנו את כל נציגי הקיבוצים וסיפרנו להם על הרעיון. היו שהציעו שנעשה את הכול ביום מרוכז אחד במשחקים של שבעה על שבעה, אבל אנחנו התעקשנו שזה יהיה 11 על 11, הכי קרוב שאפשר למקור, ובנינו תוכנית שהפכה את התחרות מיום נקודתי לחגיגה שנמתחת על שבע שבתות".
אם התכוון לכך או לא, הפורמט הארוך שהגה צורי שירת את המועצה גם במובנים שאינם ספורטיביים. הוא איפשר את השיבה ההמונית הביתה של צעירים רבים שעזבו את העוטף למרכז, אבל לא רצו לפספס את האפשרות לשחק כדורגל בשם גאווה מקומית שלא נעלמת גם כשעוברים למקום אחר. טורניר הכדורגל הפך לאירוע ה־Homecoming של שער הנגב, פרק זמן בשנה שבו הקיבוץ הוא לא רק מקום שעוזבים אלא גם כזה שחוזרים אליו. "אחת המטרות של הטורניר היא קהילתית", אומרת סיבוני שושן, תושבת ניר עם, "אמהות היו פוגשות אותי ושואלות מתי את עושה טורניר, שהבנים יחזרו הביתה מתל־אביב. זו הייתה מטרה, להחזיר אותם. מטרה נוספת הייתה חיבור בתוך הקיבוץ, יצירת תחושת קהילה וגאוות יחידה".
5 צפייה בגלריה
''יש גאוות יחידה כמו של גדודים בגולני''. מימין: גון סוסנה, דפנה סיבוני שושן, קארין רחמים צדוק, גון צורי
(צילום: עוז מועלם)
מינהלת שהוקמה במיוחד קבעה לאליפות חוקים נוקשים שיעשו סדר במה שעלול היה להתברדק בקלות. בקשות הצטרפות של קיבוצים כמו ניצנים ונתיב העשרה, השייכים למועצה אזורית חוף אשקלון, נתקלו בסירוב מנומס מאותה הסיבה שקבוצות קפריסאיות לא נוטלות חלק בליגת העל של ישראל. העניין הבוער ביותר על הפרק היה הסדרת הזכאות להשתתף בטורניר. הגבלת השתתפות לתושבי המועצה בלבד תהווה גזר דין מוות לתקוות הספורטיביות של קיבוצים קטנים, שיתקשו לחצוב 20 שחקנים מתוך מצאי של 400 תושבים בלי להסתייע בעובדים התאילנדים מהחממות, ואלו פחות בעניין של כדורגל. בנוסף, היא תתכחש לכך שבישראל המודרנית "קיבוצניקיות" היא מטבעה פלואידית, יותר מצב תודעתי וייחוס משפחתי מאשר מיקום פיזי, ואדם נותר בן המקום גם כאשר החיים נושאים אותו רחוק. כך נקבע "חוק השבות" של טורניר שער הנגב אם תרצו, ולפיו כל מי שהוריו עדיין גרים בקיבוץ רשאי לייצג אותו, ובמקרים של הקיבוצים הקטנים, גם סבא או סבתא זה די והותר. אם אתה סטודנט שמשכיר דירה במקום כחלק מלימודיך במכללת ספיר, אתה רשאי גם כן לשחק. לא ירחק היום וקיבוצים יעניקו מלגות ספורטיביות ומגורים לכדורגלנים מצטיינים בדומה לנעשה באוניברסיטאות בארצות־הברית.
גון סוסנה הוא יליד מפלסים שעבר לשחק במדי כפר עזה, במונחי העוטף זה שם בכיס הקטן את המעבר של ערן זהבי מהפועל למכבי. בצוק איתן איבד את עינו, בשבת השחורה הוא ניהל את הכוחות בכפר עזה. כששמע יריות, יצא לסלון וראה מישהו עם סכין. הוא הצמיד לו אקדח לרקה עד שהבין שמדובר בבן קיבוץ, ויחד הצטרפו ללחימה
כמו כל שכבה במרקם החיים של העוטף, גם בזו של אליפות הכדורגל נגע המצב הביטחוני ממש מהרגע הראשון. הכדורגל חושל בצבע אדום כבר משריקת הפתיחה. בין חצי הגמר לגמר של המהדורה הראשונה החל מבצע צוק איתן. שחקנים רצו לממ"ד באחד המשחקים ושמעו היטב את הנפילה באזור התעשייה של שדרות, חמש דקות משם. הגמר נדחה אך התקיים לבסוף, ובו ניצחה כפר עזה את ארז. זה מוטיב חוזר בתחרות – כפר עזה, עם שלוש זכיות באמתחתה, היא הקבוצה המצליחה ביותר. יש מי ששונא אותם, יש מי שמקנא בהם, אבל כמו הגדולים ביותר, אף אחד לא אוהב אותם. בחצי הגמר של הטורניר האחרון, לפני שהשמיים נפלו, גברו על מפלסים בחצי הגמר.
תתפלאו, אבל לא חייבים לדעת מה ההבדל בין נחל עוז לניר עם כדי לדעת את זה. מאז 2014 גדל הטורניר והפך מאירוע נישתי ופריפריאלי לשיקי וטרנדי, ביטוי כמעט ייחודי במחוזותינו לכדורגל עממי וסוד גלוי בקרב חובבי הבוטיק של המשחק. ליגת שער הנגב היא הגרסה הישראלית לפוטבול תיכונים בטקסס, שם נשמתן של עיירות קטנות מגיעה לביטוי המזוקק ביותר על מגרש הפוטבול תחת אורות ליל שישי. במקרה של שער הנגב, מדובר בצהרי שבת במגרש של קיבוץ דורות בצל ריח גללי הפרות. בשבילי הקיבוץ מעריצים את כובש השער באותו האופן שבו ילדים מתל־אביב תולים עיניים כלות בגיבורי כדורגל מליגת העל. ילדים קטנים אוספים קלפים עם תמונות השחקנים משל היו כוכבים בליגת העל. אמרי אפללו, שניצח את ברור חיל בגמר האחרון, לא יכול היה ללכת בצרכנייה של כפר עזה בלי שיעצרו אותו ויתעקשו לשלם עבורו על הכיף כף או לגשת במקומו למבחן. הוא תלמיד כיתה י"ב.
"זה האירוע הכי גדול של המועצה, זה שיא השנה", אומר גון סוסנה, יליד קיבוץ מפלסים שעשה את המעשה הבלתי ייעשה ועבר לשחק במדי כפר עזה, חציית כביש – או שמא חציית שדה - ששמה בכיס הקטן את מעברו של ערן זהבי מהפועל למכבי תל־אביב, "אם שמת גול בשבת אתה הסלב, כולם מכירים אותך". סוסנה, נשוי ואב לילד, היה בעברו מ"מ בגולני ואיבד את עינו בצוק איתן. בשבת השחורה הוא ניהל את הכוחות הצבאיים בתוך כפר עזה. כששמע יריות, יצא לסלון וראה מישהו עם סכין מחוץ לבית. הוא הצמיד לו אקדח לרקה עד שהבין שמדובר בבן קיבוץ, ויחד הצטרפו ללחימה.
"בני הנוער התחילו בתור ילדים שמעודדים את האבות שלהם, ועם השנים הפכו להיות שחקנים בעצמם", מספרת קארין רחמים צדוק, 34, בעברה שחקנית נבחרת ישראל בכדורגל ובשנתיים האחרונות מאמנת ושחקנית לעת מצוא בנחל עוז, "ברגע שאתה מגיע לגיל 15 ו־16 ויכול לשחק בטורניר, אתה הולך בבית הספר כמו איזה מלך". בשבת השחורה היא הייתה בקיבוץ עם זוגתה וילדם בן העשרה החודשים. הם שהו בממ"ד במשך 18 שעות. כדור ניפץ את חלון חדר השירותים. הוריה, אחיה ושלושת ילדיו – כולם ניצלו.
5 צפייה בגלריה
''אנשים חזרו מטיולים בחו"ל כדי לשחק בטורניר השנתי''. שחקני כפר עזה ומפלסים
(צילום: דנה קופל)
דף פייסבוק ייעודי ופודקאסט מיוחד נושאים את בשורת הטורניר מעבר לשדות העוטף. בתוך גבולות המועצה, הם מבטאים את החשיבות ההולכת וגוברת של התחרות. תשע שנים לאחר השקתו, וכמו כל יוזמה שמתחילה בקטן ואין לה ברירה אלא לגדול או להיעלם, גם האליפות נכנסה עם השנים לסחרור שהוביל אותה לחצות לעיתים את הקו הדק שמפריד בין חשוב לחשוב מדי. אם בתחילת הדרך היה די בשופטים מתנדבים מהיישובים ובהמשך בשופטים מקצועיים למשחקים המכריעים, אז כיום כל משחק מנוהל על ידי איש עם משרוקית שזה המקצוע שלו, בתקווה שיצליח לשלוט בגובה הלהבות. לאחרונה הועלתה דרישה להוסיף גם שני קוונים. אם החיים לא היו מתערבים ומכניסים מעט פרופורציה, היו מבקשים גם ניידת VAR לבחינה חוזרת של אירועים מעוררי מחלוקת. מעל לאלף איש הגיעו לצפות בגמר האחרון, אחד מכל עשרה תושבים במועצה. "אנשים מפסיקים טיולים בחו"ל כדי להיות בטורניר", מתגאה סיבוני שושן.
מחויבות ורצינות הן תכונות שנוטות לעיתים להתגלות כרעילות אם לא נזהרים שלא לחצות את הגבול. "בשנים האחרונות, למען הניצחון והתואר הנכסף, קצת שכחו שאנחנו משפחה", מספר צורי, "ראיתי ילדים שהיו בני שש כשהטורניר התחיל נכנסים ברגליים של הורים לילדים, מקללים את השופט". סוסנה, שהחליף את צורי בניהול האליפות והפך למעשה לגון השני בשושלת הקומישינרים המלכותית של טורניר שער הנגב, מכה על חטא. "אני החלטתי שזה חייב להיות כמו ליגת העל, עם תקנון וחוקים שאי־אפשר יהיה לזוז מהם ימינה או שמאלה. אני הובלתי את הטורניר למקום יותר מדי מקצועי, שהוא אולי לא נכון היום. אולי זה הזמן לחזור אחורה".
אבל לפני שטורניר שער הנגב יצטרך לחזור לאחור, יהיה עליו לנוע קדימה בדרך לא סלולה. איש עדיין לא כתב את המדריך לחידוש משחקי כדורגל בעקבות אסונות בסדר גודל שכזה. האם כדורגל הוא גשר לשפיות, או לא יותר מהבל הבלים עם בגדי ספורט? איך יודעים? פשוט מנסים. כיצד תראה האליפות לכשתשוב? קשה לדעת כשם שאי־אפשר לחזות כיצד ומתי ישובו החיים לשדות השרופים של העוטף. גם המשחק, סביר להניח, ישתנה בדרך להגדרה מחודשת, חגיגה שתשלב בתוכה את החיים והמוות, מפעל מיוחד של שכחה והנצחה שהרצון להניח לעבר והחובה לזכור אותו שלובים בו יחדיו. האם אפשר לשחק כדורגל כאשר שחקנים חטופים בעזה? ומה יישאר מ־F.C נחל עוז ללא אילן פיורנטינו ז"ל, הרבש"ץ הגיבור שדאג תמיד שלקיבוץ הקטן תהיה קבוצה שתייצג אותו ולא משנה כמה היא טובה, גם במחיר של תבוסת 11:0 מול יכיני? "הדבר היחיד שיכול לחבר אותנו מחדש זה הכדורגל", אומר צורי, "זו תהיה אנדרטה". "חלק גדולי מתושבי שער הנגב לא יחזרו לעולם", מבכה סיבוני שושן לא רק את המתים, אלא גם את החיים שייתכן והאירועים ירחיקו אותם מביתם, "אבל הטורניר יישאר. זה הדבר היחיד שעושה לי טוב היום בכל המחשבות והחרא הזה. הנה, כפר עזה, הקיבוץ הכי מרוסק היום במועצה, משחקים כדורגל".
אין הרבה דברים שהם על תקן "ובחרת בחיים" יותר מאשר לשחק כדורגל, יקום מקביל שבו הדבר הכי גרוע שיכול לעולל כדור הוא שייכנס לרשת. הוא מציע 90 דקות של הפוגה מחיים שלעיתים אי־אפשר לשאת אותם. כפר עזה קיבלו מההתאחדות לכדורגל את הרשות לשחק בבית הנבחרות, הסמוך למלון שפיים שבו הם מתאכסנים, והם מנצלים את הזכות כדי לשחק פעמיים בשבוע. לעיתים נגד קבוצות ותיקים, לרוב בינם לבין עצמם. במקרה של מפלסים, שלא התברכו במגרש כדורגל תקני בחצר האחורי של ביתם החדש, הדבר היה קצת יותר בעייתי. אבל כמו שני הפכים שכוחות חזקים מהם מושכים האחד כלפי השני, גם הם, יריבים־אוהבים, נפגשו בשבוע שעבר למה שכונה "משחק אימון למען החטופים". לכנות זאת "משחק ידידות" לא היה בא בחשבון, כי מתחת לשותפות הגורל הנצחית, במונחים ספורטיביים אין כאן ידידות גדולה. הכי הרבה שהסכימו היה לכתוב "נגד אבל ביחד" בין הסמלים של שתי הקבוצות. עבור רובם, המשחק הציע את האפשרות להיפגש לראשונה מאז האסון. באמצעותו, ומתוקף מסוגלותם הפיזית והרגשית לחזור ולשחק כדורגל, קיבלו אישור לכך שהם בחיים.
דקה לתוך המשחק, ענר חודרה כבש את השער הראשון לזכות מפלסים. כשמחבל נכנס לביתו ב–7.10, ענר ניסה לתקשר איתו באמצעות גוגל טרנסלייט והרוויח זמן. הוא הכין לו טוסט עד שהגיעו הכוחות שאזקו אותו. רחל מאופקים, מינוס הפרסום
במכוניות פרטיות ובהסעות מאורגנות הם נשפכו אל היציע הקטן שמול המגרש הסינתטי עליו עדיין התאמנו ילדי מחלקת הנוער של מכבי נתניה. אליהם התלוו אחים צעירים ואחיות בכורות, אבות ואמהות שהוציאו חולצות מיוחדות עם הכיתוב "הבן שלי שועל" והתמקמו במה שהן כינו באופן לא רשמי "יציע האמהות של כפר עזה". לגופם של שחקני כפר עזה מדי רטרו במהדורה מיוחדת, ולאלו של שחקני מפלסים חולצות עם פסי אנכיים בכחול ולבן, טוויסט עיצובי במקום המדים התכולים־לבנים הראויים לקיבוץ שהוקם על ידי עולים מארגנטינה. "כולנו יודעים מי הקבוצה הכי טובה במועצה", אמר צורי לשחקניו בנאום המוטיבציה שקדם למשחק. "כן, כפר עזה", צחק אחד השחקנים. "אתה לא מתלבש היום", צחק גם צורי. להבדיל מהרצינות התהומית שמתלווה למשחקים הרשמיים בין הקבוצות, הפעם התוצאה תשנה, אבל פחות. בכוונתם של צורי ומקבילו בכפר עזה, ינאי קציר, למתוח את גבולות הרוטציה ולאפשר לכולם לשחק, גם למי שלדבריו של צורי לא היה רואה דקה ב"מסגרת רשמית". סוסנה, שפרש ממשחק פעיל מאז הפך לקומישינר, חזר לשחק ותופקד במרכז ההגנה של כפר עזה לצידו של אלמוג וינר, אחיו של יהב ז"ל שנהרג בהגנה על אשתו שילי ובתו שייה. הוא בלם נהדר. עצם המושג "הגנת כפר עזה" מקבל פתאום משמעות מצמררת בהקשר של כדורגל.
לצידו של צורי, ששימש גם כמאמן של מפלסים אבל גם כסמכות השיפוטית, עמד רותם בניטה, בחור צעיר שמשפחתו עברה לקיבוץ מאשדוד לפני שמונה שנים. "הוא לא מבין כדורגל", התלוצץ בזמן שצורי ליפף את שרוך המשרוקית על אצבעו, מסימני ההיכר של אנשים שדווקא כן מבינים בכדורגל. אין מאמן בעולם שלא עושה את התנועה הזאת באופן מוכני, בין אם הוא קובע את ההרכב של מנצ'סטר סיטי או של הפילים רוחמה. צורי חילק הוראות לשחקנים שהתפרסו על המגרש במערך של 2-4-4 הרפתקני, אך לא מספיק כדי שיימצא בו מקום גם לבניטה. צורי הוא מגדולי שחקני מפלסים בכל הזמנים, ואם יום אחד יקימו בקיבוץ היכל תהילה, מובטח לו כי לוחית עם שמו תיתלה על הקיר. בניטה לא מתרשם. הוא חושב שהוא צריך לשחק יותר ומשוכנע שכל החמצה של שחקן אחר הייתה הופכת לשער, אם רק הרגל המסיימת הייתה שלו. ממגדל השידור הסמוך הועבר המשחק בלייב בפייסבוק לעשרות אוהדים שצמאים למעט כדורגל נגבי טוב, אפילו אם הוא משוחק בשרון והוא לא ממש טוב. לא כמו שהוא יכול להיות, על כל פנים. לכפר עזה יש כוכבים שכבר לא ישובו, וגם מפלסים ידעה ימים טובים יותר, לפחות מבחינת פניות רגשית. שלט ניאון גדול ואירוני, "דורות – מרכזי רפואי לשיקום וגריאטריה", הזכיר נשכחות מהמגרש הביתי.
דקה לתוך המשחק נכבש השער הראשון. הגבהה מצד שמאל הגיעה לראשו של ענר חודרה, שניצל יציאה לא טובה של השוער כדי לנגוח לרשת ולהעלות את מפלסים ל־0:1. צורי לא התרגש. עבורו לא מדובר בסנסציה, אלא בביטוי מבורך של שגרה. בעולם שסטה לחלוטין מצירו, יתרון של מפלסים על כפר עזה הוא בעיניו רגע נדיר של היגיון. חודרה הוא תלמיד כיתה י"ב, אבל השער הזה, חשוב ומרגש ככל שיהיה, לא יהיה הסיפור הראשון שיספר לנכדיו. גם אם יחיה עד גיל 200, לא יהיה לו סיפור טוב יותר לספר מזה שקרה ב־7.10, כאשר מחבל נכנס לביתם וענר ניסה לתקשר איתו באמצעות גוגל טרנסלייט כדי להרוויח זמן. הוא אפילו ניסה לצלם אותו, כי ככה זה הדור שלו – מצלמים הכול, גם מחבלים בסלון. הסיפור שלו מזכיר את סיפורה של רחל מאופקים, מינוס הפרסום. הם הכינו למחבל טוסט, עד שהגיעו כוחות ביטחון ואזקו אותו.
חלק גדול מתושבי שער הנגב לא יחזרו לעולם", מבכה סיבוני שושן לא רק את המתים, אלא גם את החיים. "אבל הטורניר יישאר. זה הדבר היחיד שעושה לי טוב היום בכל החרא הזה. הנה, כפר עזה, הקיבוץ הכי מרוסק במועצה, משחקים כדורגל"
היתרון של מפלסים החזיק מעמד כחצי שעה, עד שכפר עזה השוותה מרגלי רון פרוינד. "זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שהוא בעט ולא ניסה להעביר את עצמו או שחקן אחר", העיד קציר. שערים נוספים של שוקי אטינגר, יפתח ניב, עמנואל פרנקל ורותם קורן – שמות שלא אומרים דבר למי שלא מהמועצה, אבל הם בגדר אגדות עם פקקים בשער הנגב – קבעו את התוצאה הסופית 2:4 לזכותה של כפר עזה. "התוצאה לא משנה, משנה שכולנו פה משחקים", סיכם צורי, "זה מרגש לשחק מולם, לראות שהם מבסוטים ומצליחים לחגוג. בכל שנותיי בטורניר, זה המשחק הכי כיפי שהיה לנו נגדם. נתַנו להם לנצח".
טורניר שער הנגב מתקיים מדי שנה בחודשי האביב ברוטינה כמעט מקודשת, מחזוריות ייחודית לאזור שלא שונה בהרבה מפריחת הכלניות בדרום אדום. אבל הזמנים מחייבים את שבירת השגרה, וכך ביום שישי תתקיים בכפר־סבא מהדורה מיוחדת של האליפות בהשתתפות כל הקבוצות, שיתחרו במשחקים של שמונה על שמונה, האירוע הכלל־אזורי הראשון מאז האסון. בעיתות שלום, מפרידים בין הקיבוצים מאות מטרים וכל תושביהם מכירים האחד את השני. עתה ישובו ויתקבצו במקום אחד, אחרי שפוזרו באופן לא טבעי בכל קצות הארץ. רחמים צדוק וחבריה ל־F.C נחל עוז ידרימו ממשמר העמק, שחקני מ.כ ארז יצטרכו להצפין ממצפה רמון. שחקני נסטור אור הנר נמצאים בירושלים ויכולים יהיו לאסוף בדרך את שחקני דורות, שמשוכנים לא הרחק משם, בקיבוץ רמת רחל. זו לא תהיה אליפות רשמית, וצורי עדיין מתלבט איך להתייחס לאירוע. אולי יתייחס אליו כגביע, שזה חשוב, אבל לא כמו אליפות, כשם שהכדורגל חשוב עכשיו, אבל לא כמו החיים. אי־אפשר לדעת מי ינצח, אבל בטוח שאף אחד לא יפסיד.
פורסם לראשונה: 00:00, 24.11.23
