לכל גיבור-על יש את סיפור המקור שלו, הנרטיב שמסביר כיצד השיג את כוחותיו או מה הוביל לכך שהקדיש את חייו לפיתוח המומחיות ההרואית שלו. כך גם לטמיר חן. כמו גיבורי-העל המוכָּרים, גם הוא מסתובב בעולם בתחפושת של אדם ומְתַחזק סיפור כיסוי יומיומי שלא רומז דבר על כוחותיו. כאשר סופרמן לא עוטה גלימה הוא לא יותר מאשר העיתונאי קלארק קנט, וגם חן הוא, לרוב, רק מנהל סושיאל מדיה בפנסיון לכלבים.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
אלא שכאן, בניגודיות הדרמטית הזאת בין הסטנדרטי ליוצא הדופן אשר מניעה את העלילה של כל גיבור-על, מסתיימים קווי הדמיון. להבדיל מבאטמן, שלא יכול להסתובב ברחובות גות'האם בלי שיפריעו לו, התנועה בשדרות רגר בבאר-שבע לא נעצרת כאשר חן יוצא מהרכב. הוא אלמוני לפי כל הגדרה מקובלת, אך על מה שחסר לו בפופולריות הוא מפצה בריאליזם. ההבדל בין חן לגיבורי-העל המצוירים הוא שגבורתו מושגת בחיים עצמם, ולא קורמת עוד וגידים בין דפיה של חוברת קומיקס או על המסך הגדול. רק לאחרונה חזר מ-40 ימים בעזה. הוא נגביסט חוד, הראשון בכוח לדרוך היכן שדרך, אבל על מה שחן עושה עם נשק כבד – בהזדמנות אחרת. אם את המלחמה עם חמאס אפשר היה להכריע בהורדת ידיים, חן כבר היה דואג לכך.
חן הוא מטובי מורידי הידיים בישראל, ומתברר שהעניין ניתן לקביעה רשמית. בשבוע שעבר התקיימה בפתח-תקווה אליפות הארץ אשר אורגנה על ידי עמותת "היד החזקה", הגוף שמרכז את התחום בישראל. עבור חן, הורדת ידיים היא הרבה מעבר לתחרות כוח, מאבק מצ'ואיסטי או כל קטלוג שטחי אחר שקופץ לראש כשחושבים על שני גברים שמתייסרים בניסיון להצמיד למשטח זה את ידו של זה. עבורו, היא קודם כל ילדוּת. יש ילדים שאבא שלהם רופא, יש ילדים שאבא שלהם חייט ויש ילדים שאבא שלהם נהג. אבא של חן הוריד ידיים. לא כמקצוע, כתרבות. בשכונה הבאר-שבעית שבה גדל, זה היה הבילוי המועדף בבוקרי שבתות. "הוא וחברים שלו, כולם גרוזינים, עושים ביניהם התערבויות על בגאז' של רכב", אומר חן, "זה משהו שחרות לי בראש, תחושת מורשת". לא בטוח שזה היה עובר את האולפנים של מארוול, אבל כך, על כל פנים, מתחיל הסיפור של חן עם הורדת ידיים.
הפרק העדכני ביותר בסיפור של חן לא נכתב בשבוע שעבר. חן, חלק מנבחרת ישראל שסיימה במקום ה-24 באליפות העולם בטורקיה ב-2022, העדיף שלא להתחרות הפעם. לפתח-תקווה הוא הגיע כמלווה של דוד שירנסקי, חברו הקרוב מבאר-שבע ומבכירי הענף בישראל. הירח מקיף את כדור הארץ, כדור הארץ מקיף את השמש, והשמש, אם יש לה כוח, מקיפה את הזרוע של שירנסקי. הפעם יסתפק חן בלשמש כמעסה הצמוד של חברו. כששריריו יתכווצו אחרי מאבק קשה, חן ינער את הזרוע כמו שמטלטלים חבל באימוני קרוספיט. למרות העקצוץ הבלתי נשלט להתחרות, לטבוע בתחושה המשכרת של הכרעת אדם אחר בזכות שילוב של כוח מולד וטכניקה נרכשת, חן מגלה בגרות. הפעם יסתפק בלחיצת ידיים ולא בהורדתן. לתחושתו, מיעוט האימונים בשל השהייה הארוכה בעזה הפך את גופו מועד לפציעות.
לא רק הידיים של חן – ימני שמתחרה גם בשמאל, כמקובל בענף – נותרו בעזה במובן מסוים. כך גם שאר הגוף, ובעיקר הראש. "אני עוד לא חזרתי לעבוד", אמר כשבועיים לאחר שיצא משם, "אני עוד לא מאופס. בהתחלה, אתה מרגיש חייזר. אני נמנע מלהגיע למקומות עם הרבה אנשים, מקומות עם מוזיקה, הדיסוננס הוא חד מדי. לפני רגע הייתי בסוף העולם, באפוקליפסה, ועכשיו לחזור לחיים הרגילים שלך? המלחמה ממשיכה, אבל אני פשוט לא שם, כי החטיבה שלי יצאה החוצה, היא הגשימה את המשימה שלה. אבל יש דברים שאני מרשה לעצמי, ויש דברים שלא".
לאליפות הארצית הרשה לעצמו להגיע. "החיים חייבים להימשך ואני בטוח שכל מי שנפל היה רוצה שלא נשכח אותו, אבל גם שלא נשכח את עצמנו, שננהל שגרה, שלא נהיה חיים-מתים. מי שברצועה, התפקיד שלו מאוד ברור – הוא יודע שצריך להילחם. מי שבחוץ צריך קודם כל לשמור על שגרה".
השגרה של חן היא קודם כל השגרה של אדי שטורם מלמד, 53, מנכ"ל "היד החזקה". הוא להורדת ידיים זה מה שבנימין זאב הרצל לתנועה הציונית: הצגה של איש אחד, מכונת עשה-זאת-בעצמך, שבלעדיה לאיגודים זעירים שכאלה אין זכות קיום. הוא מרכז את טופסי הרישום, מקריא את החוקים, כורז את שמות המתמודדים ומהלל את המנצחים. אם זה מה שהיה דרוש לשמירה על הגחלת, מלמד היה מקיים תחרות בין היד הימנית לשמאלית שלו.
כדורגל לא צריך כומר – זו כנסייה עם מספיק מאמינים. הורדת ידיים, כמו כל קליקה קטנה, זקוקה למישהו שידאג שהאור לא יכבה. במשך שנים זה היה מיקי שרוני, שהקים את איגוד הורדת הידיים הישראלי ב-1987. ההתאגדות המקורית החזיקה מעמד 17 שנה, לפני שהמציאות כופפה את ידה והיא התפרקה. סוף שנות ה-80 ותחילת ה־90 היו תור הזהב של הרוקנרול הישראלי וגם של הורדת הידיים. תחרויות גדולות התקיימו בסינרמה ו"מעבר לשיא" בכיכובו של סילבסטר סטאלון, שיצא באותה עת לאקרנים, הרים את הסצנה לגבהים חדשים. כל בחור צעיר עם מספיק טסטוסטרון, שעות חדר כושר, אגו וגישה לקולנוע רצה להראות לכולם מאיפה משתינה יד ימין. "היו אז כשישה אלופי עולם ישראלים, אבל אף אחד לא ידע עליהם", מפליג מלמד בזיכרונות.
מלמד עצמו השתתף באליפות ישראל הראשונה, שאליה נרשם כנער בן 17 עם חיבה לאמנויות לחימה. הכישרון הגולמי הספיק כדי שיסיים במקום השלישי. הספורט העניק לו אורח חיים של ספן. "יצאנו לחו"ל, התחרינו במצרים, הודו, איפה שלא תרצה", הוא מספר, "אבל לימים יצאתי מהתחום בגלל אי-סדרים באיגוד". מלמד התמקד בעבודתו כמאמן בווינגייט, אבל איך אומרים? בדיוק כשחשב שהוא בחוץ, משכו אותו הידיים חזרה פנימה. ב־2010 הוא החל בהנשמת הגוף נטול הנשמה של הענף בישראל. בתחילה זה היה לא פשוט. אנשים השתמשו בידיים כמעט לכל דבר – לבשל, לכתוב, לנהוג – רק לא להוריד ידיים אחרות. "התחלנו עם ארבעה אנשים פעילים. פירסמתי בפייסבוק ואנשים באו. ואז הגיעו 70, 80, והיום, אחרי 14 שנה, אנחנו מדברים על אלפי אנשים שמתאמנים בהורדת ידיים, מאות מתחרים בכל תחרות".
כיום אמנם אין אלופי עולם ישראלים, אך מלמד בטוח שמצבו של הענף מעולם לא היה טוב יותר. מדריכים מוסמכים לומדים את התחום בווינגייט, גברים ונשים מפיקים בזכותו תחושת מסוגלות וערך עצמי, וכולם – מהשפיץ של הפירמידה ועד לבסיסה – חברים במסדר סודי שמשלב כוח ומוח כמו מעט תחומים אחרים. בניגוד לכדורגל או כדורסל, הנישתיות המובנית של הענף מעניקה למתחרים בו תחושת ייחודיות ושותפות שמקביליהם בענפים הגדולים לא יבינו; שילוב של עממיות שאפשרית רק בתחרות שלא נושאת עימה תהילה או שכר גבוה, והתמקצעות שישנה בכל תחום שמתגמל על השקעה.
אדי מלמד מספר בעיניים בורקות על יצור אגדי שמקורו בגיאורגיה, ספק אדם-ספק מפלצת, ששוקל 190 קילוגרם ואיש מעולם לא ניצח. כל לחיצת ידיים אקראית בטביליסי יכולה להיות גם תחילתה של אליפות עולם
"זה הספורט הכי עתיק בעולם", אומר מלמד, ובצדק. משחר בריאתו מפַעֵם באדם הדחף להוכיח את עליונותו על האחר, וקשה לחשוב על דרך ישירה יותר מלכופף את ידו של האחר. הטבע הבלתי אמצעי של הענף – כל מה שצריך הוא שתי ידיים ומשטח ישר – הוא כרטיס הביקור המושלם שלו, אבל גם עקב אכילס. שנים של התניות ביססו את הכוח והמוח כשני כוחות סותרים. יש חזק, ויש חכם. הפשטות של הורדת הידיים והמובהקות הפיזית שלה – זרוע משורגת שרירים, כתפיים רחבות וורידים שמאיימים להתפקע ברקה – מטילות על הענף כולו דימוי ראשוני לא מתוחכם. ואכן, דרוש כוח, והרבה, כדי להצליח בתחום הזה. אין מי שיביט במצחו נוטף הזיעה של דוד שירנסקי, בעודו מתאמץ לרתק את ידו הימנית של נודרי קוחשוילי, ויסיק מכך שהדבר הראשון שדרוש כדי להתחרות בהם הוא לשפר את הפסיכומטרי. זה ספורט של אנשים חזקים, אבל לא של אנשים שהם רק חזקים. מתחת לשכבה החיצונית של בני אדם עם זרועות בטקסטורה של אבן, ישנן נוספות, נסתרות, של טכניקה ואסטרטגיה, סיבולת פיזית ועמידות מנטלית. "לוקח שנים ללמוד ולהתמחות, כמה שזה נשמע שטותי – 40 סנטימטר לכאן או לכאן – זה פשוט עולם שלם", מסביר מלמד. "צריך המון ניסיון, וברוב המקרים הטכניקה גוברת על הכוח".
הרושם המטעה הזה מוביל לכך שמרבית ההתחלות של מורידי הידיים בישראל הן זהות. אחת לכמה זמן נפתחת הדלת, ובעדה נכנס בחור בגודל של מקרר שישן בחדר הכושר או ניצח כמה חברים בתחרות מאולתרת, ובטוח שהוא הדבר הכי חזק שקרה לאנושות מאז המציאו את יד ימין. חן בעצמו היה כזה. ב-2018 הגיע אל האליפות הראשונה שלו כאלוף השכונות הלא-רשמי של באר-שבע. בימי שישי, כשאנשים אחרים משחקים כדורגל, חן והחבר'ה שלו היו מורידים ידיים. הוא הוריד הכי הרבה. גם ברימון, היחידה שבה שירת, חן היה מספר אחת. "כל אחד מרגיש אבו-עלי, עד שהוא פוגש אנשים מבחוץ", הוא מספר.
רצה הגורל, והמתחרה הראשון שפגש חן באליפות היה אדם אבגאנה, בשעתו אלוף ישראל המכהן, שקיפל אותו בתוך שנייה וחצי. החוויה המכניעה הזאת היא הדבר הכי טוב שקרה לחן. זו הייתה הזמנה פתוחה ללימוד, ואכן, מי שזה מעניין אותו צולל למים העמוקים של המקצוע ולעולם לא פוגש את הקרקעית. יותר מזרוע חזקה, מה שצריך כדי להצליח בתחום זה קודם כל אגו קטן, ולאחר מכן טכניקה שנרכשת בהרבה זיעה. "צריך לדעת איפה אני חזק, איפה היריב חלש, זה ממש שחמט על השולחן", מסביר חן. "זה שנולדתי גבוה לא יהפוך אותי לשחקן כדורסל טוב. אם יש לי יתרון גנטי זה נחמד, אבל אם לא התאמנתי, לא אהיה טוב בזה. אתה יכול להיות חזק פיזית אבל אתה לא בהכרח תהיה טוב בהורדת ידיים. הבן אדם הכי חזק בחדר כושר", הוא פוסק, "יושבַּת לשבוע אחרי תחרות אחת של הורדת ידיים".
על קירות המבואה של "תיאטרון הבית גולדה מאיר" בפתח-תקווה, האולם שאירח את האליפות, תלויות כרזות שמקדמות את ההצגות הקרובות במקום. "שלגייה", מופע משירי עוזי חיטמן ז"ל, גיבור הילדים קוגומלו. בערב יום שלישי שעבר לא היו שם לא שלגייה ולא שבעה גמדים. על הבמה הועלתה הצגה מסוג אחר. שלושה שולחנות הורדות ידיים תקניים הוצבו במקום ועל המושבים התמקמו מאות המתחרים באליפות, מלווים בבני משפחה. בשעה 17:45 עוד השתמשו בידיים כדי למלא את טופסי הרישום והצהרות הבריאות הנדרשים. יש ביניהם חברי נבחרת ישראל בכל הגילים והמשקלים. אגדות כמו רומן מדבדסקי, קובה ברבדזה, עידו בן דוד וקמי קרמני, שאת האחיזות שהם שכחו הצעירים הרבים במקום עוד לא למדו.
קרמני, למשל, בן 58 עם תחביבים של בן 20. כשהוא לא נוהג במונית הוא מטפס בפארק חבלים, קופץ מגבהים ומוריד ידיים של צעירים שיכולים להיות הנכדים שלו. הוא עלה מאיראן בגיל 22, מותיר מאחור את טביעות נעליו בפסגות ההרים שעליהן טיפס. "אמא שלי ז"ל הייתה שואלת, 'תגיד, אתה קוף? מטפס על עצים?'" הוא מספר. הוא אחד מהמתחרים בקטגוריית המאסטרס ויש לו חלום שאותו מעולם לא הגשים – להיות אלוף ישראל לגילי 40 ומעלה. לא נאמר שלקרמני יש חרדת ביצוע, אבל בתחרויות בינלאומיות הוא מצליח יותר מבאלו הנערכות בישראל. יש לו לכך הסבר הגיוני: הוא רואה את דגל המדינה ודבר ראשון הוא בוכה, דבר שני הוא מקבל כוחות מיוחדים. באליפויות ישראל הוא לא מייצג את ישראל, בחו"ל – כן.
רובם המוחלט של המתחרים באליפות הם ישראלים, אבל יש גם שני גיאורגים ביבוא אישי: נודרי קוחשוילי, שאם שירנסקי הוא רוקי אז הוא אדריאן; וזאזה לומידזה, שהתחרו בשתי קטגוריות שונות, הכבדות ביותר. גיאורגיה להורדת ידיים היא מה שברזיל לכדורגל. אדי מלמד מספר בעיניים בורקות על יצור אגדי שמקורו בגיאורגיה, ספק אדם-ספק מפלצת, ששוקל 190 קילוגרם ואיש מעולם לא ניצח. כל לחיצת ידיים אקראית בטביליסי יכולה להיות גם תחילתה של אליפות עולם. על האמה הימנית של לומידזה מקועקעים גבולותיה של גיאורגיה. היא כל כך רחבה, האמה שלו, שאפשר היה להוסיף עליה גם את המפה של רוסיה.
היריב הגדול של לומידזה הוא מג'ד זינאתי, דרוזי מאבו-סנאן. בתחרות הזאת ישתתפו יהודים, דרוזים, צ'רקסים, מוסלמים, נוצרים – פאן־ישראליות שמסוגלות לייצר רק חמש אצבעות. השליטה המופלגת בהן מעניקה למשתתפים מכנה משותף שמתעלה על כל דבר אחר שהמציאות המסוכסכת יכולה להציע. במקרה של לומידזה וזינאתי, אי-אפשר לומר שמדובר בדוד וגוליית – דוד, במקרה הזה, גדול מגוליית – אבל לומידזה בהחלט ניצב בקצה הסקאלה האנושית. המאבק ביניהם היה משיאיו של הערב. כמו שני קווים לא מקבילים שסופם להיפגש, כך גם במקרה שלהם: התחרות כולה הייתה לא יותר מתפאורה שתפקידה להעניק הקשר רחב למפגש הבלתי נמנע בין שניהם. אל"ף הוריד את ידו של בי"ת, גימ"ל הכניע את דל"ת, והכל לחינם. לקול פסקול של זעקות ואנחות, שהזכיר יותר מכל גרסה גברית לחדר לידה, ייעודם של כל המתחרים היה לשמש מדרגות אנושיות שעליהן יטפסו לומידזה וזינאתי לקרב המכריע.
שיטת התחרות של הורדת הידיים קובעת שגם למפסיד יש עדיין אפשרות לזכות במקום הראשון דרך "בית המפסידים". המשמעות המעשית היא שכדי לגבור על לומידזה, מבכירי מורידי הידיים בעולם, זינאתי יצטרך לנצח אותו לא פעם, אלא פעמיים. המאבק הראשון ריכז תשומת לב מיוחדת. רבים מהצופים קמו ממושבם ונמשכו אל שולי הבמה להביט מקרוב בשולי האדרת של השניים, נחושים ללכוד את כל הדקויות הקטנות שהרכיבו את קרב הטיטאנים הזה בין ענק לחזק: מאופן כריכת האצבעות סביב פרק כף היד של היריב, ועד למאבק על האחיזה האידיאלית לכל אחד.
כמו דברים אחרים בחיים, גם בהורדת ידיים קורה לרוב שהמשחק המקדים נמשך יותר מהאקט עצמו. לפעמים חולפות שתי דקות עד אשר השופט מוציא את התחרות לדרך, ואם שני המתחרים לא הצליחו לייצר בצוותא אחיזה תקנית, נקשרות כפות ידיהם כמוצא אחרון. רוב המאבקים נמשכים שניות בודדות. לפעמים ממש שנייה בודדת. רבים ממתחריו של לומידזה לא נתקלו בחייהם בפרץ כוח שכזה, שכמו עובר לאורך כל גופו ומתפרץ בבת אחת מקצות אצבעותיו. מהזריזות שבה הוא מקפל את ידם של יריביו לשולחן מתגנב החשש שאם בשלב הבא יחכה לו מוט ברזל - יכופף גם אותו. אלא שמג'ד עשוי מחומר אחר, קשה כמו האבנים של בתי הכפר שלו. הוא מפליא להיאבק בלומידזה לזמן ארוך, עד שהוא מכניע אותו לבסוף ומצמיד את ידו למשטח, לשמחתו של מג'די, בן דודו של מג'ד ובעצמו אלוף ישראל ארבע שנים ברציפות.
הקרב הבא שלהם מסתיים בניצחון של לומידזה, שקבע מאבק שלישי ומכריע על המקום הראשון, שאליו הגיע מג'ד עם כאב קל בכתפו. זו הייתה קלאסיקה של הורדת ידיים. כוח נתקל בכוח במידה שווה, פיזיקה ספורטיבית. אם היו מחברים את נקודת המפגש בין כפות הידיים של השניים לגנרטור, אפשר היה להפיק מספיק אנרגיה כדי להאיר את כל פתח-תקווה. לפרקים נראה שמג'ד ינצח. הוא קירב את ידו של לומידזה לנקודה הרצויה במאמץ שהצריך את ההתגייסות של כל שריר ושריר בגופו. כף היד היא רק הביטוי הסופי למאמץ כולל, שקורא למילואים בצו 8 גם את הרגליים, האגן, הגב, המרפק. אפילו הלשון, שקצה השתרבבה החוצה בעווית בלתי נשלטת, תרמה את חלקה. על מצחו של מג'ד נקוו אגלי זיעה, והכובע, שהונח הפוך על ראשו, שינה צבע מרוב רטיבות.
אלא שהיד של לומידזה סירבה לשתף פעולה, כמו לא מודעת לכך שכל גפה של בן אנוש אמורה להיכנע לכוח שכזה אם יופעל עליה. החל משלב מסוים, ואף שידו של לומידזה הייתה קרובה יותר לגעת במשטח, נטה הקרב לכיוונו של האחרון. מג'ד עשה את המהלך שלו, והוא לא הספיק. את לומידזה זה הכניס לטראנס. הוא החל לצעוק בגיאורגית מילים שמג'ד לא יכול היה להבין, אבל בהחלט להרגיש. אולי אמר "אתה לא תוריד אותי", אולי אמר "זה נגמר". כך או אחרת, בן-רגע זה גם נגמר: לומידזה, הגיאורגי, זכה במקום הראשון באליפות ישראל.
מג'די, בן הדוד של מג'ד, לקח את ההפסד ללב. הוא בן 28, שוקל 76 קילוגרם, אבל התחרה הפעם במשקל של עד 90 קילוגרם, בשביל האתגר. כף היד שלו כל כך גדולה, שצריך אפליקציית ניווט כדי לא ללכת לאיבוד בין הקמיצה לאגודל. מי שהלך לאיבוד לבסוף הוא דווקא מג'די עצמו, שלאחר ויכוח עם שופט החליט לנטוש את התחרות במחאה.
התגובה של מג'די לא מאפיינת אותו, כמתחרה בינלאומי שסיים בעבר במקום השביעי באליפות אירופה, ולא את התחרות כולה, שהתנהלה למופת וברוח ספורטיבית שבה יצר התחרותיות נמהל בכבוד הדדי. ידיים שנאבקו להוריד זו את זו ידעו גם לחבק. הגביעים שנחו על שולחן פשוט בפאתי הבמה חולקו לזוכים במשקלים המגוונים, כולל לנשים. בתו של מלמד, אופק שטורם, קיבלה ממנו את הגביע על זכייתה במקום הראשון בשתי הידיים, מחווה הורית מרגשת. אגב, אחותה התאומה, אגם, הגיעה למקום השני. גם הפעם חמק הגביע מקרמני, שסיים במקום השני ועם כאבים בפרק כף היד שהעריך כי יחלפו בתוך יומיים או שלושה.
חן הביט על הכל מהצד. דבר לא כאב לו, ולא רק מפני שלא התחרה. "עשה לי מאוד טוב לראות את החבר'ה אחרי הרבה זמן", סיפר בהתרגשות, עיניו הירוקות מחייכות. "היה לי רגע קטן להתעסק בדברים שהם גם לנפש, ולא רק בחדשות כל היום".
התחרות הגדולה הבאה של הענף תהיה אליפות הדרום שתיערך בחודש אפריל, וחן מספר שכבר החל להתכונן אליה. "אני אמור להיות במילואים באותה תקופה, אבל אני כבר מכין את השטח. אם אוכל ואהיה פה, אני אתחרה". הוא שם את יד ימין שלו על זה.
פורסם לראשונה: 00:00, 02.02.24
