צמד הטניסאים בדימוס, אנדי רם ויוני ארליך, עברו יחד קריירה מפוארת, הצלחות אדירות וכישלונות כואבים. ב-7 באוקטובר, כעשור אחרי שפרשו מהספורט הלבן, הם שוב היו שם זה למען זה ברגע שבו חברם הטוב המשותף, אוהד כהן ז"ל, נרצח בקיבוץ בארי.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
"אני מול הטלגרם, רואה ומתעדכן בטרפת", משחזר רם ומדמה עם הטלפון את רגעי האימה. "בחודש הראשון הייתי בהלם טוטאלי, תקוע כל בוקר עם התמונות ושיחות הטלפון של אנשים בבתים שהתחננו שיבואו להציל אותם. וגם אנחנו חטפנו מכה חזקה. אוהד היה חבר שהיה מגיע לעודד אותנו באליפות אוסטרליה, ונרצח עם הבת שלו".
בבית החולים ביקרו השניים את אלמנתו של חברם. "הכדורים פגעו בה ובילדה הקטנה שלהם", אומר ארליך. "אוהד היה אוהד טניס מושבע, אנדי נתן לו כרטיסים לגמר שלנו באוסטרליה ב־2008, רק שיבוא ויעודד. "הוא היה הקמע שלנו", משלים רם. "הוא הזמין אותנו לשחק בבארי. ובאותה שבת הוא החזיק את דלת הממ"ד להגן על משפחתו, ומחבלים ירו בממ"ד ורצחו אותו ליד הילדים".
ארליך: "אשתו סיפרה לנו את זה. זה אחד הסיפורים הכי מטורפים ששמעתי, וזו עוד צלקת בתוך הראש שלנו. אני מצולק לגמרי עד עכשיו, מרגיש שאני בתפקוד חלקי, טראומטי, כי נכנסנו לטלגרם כמו מפגרים, ראינו תמונות שצילמו המחבלים ועד היום אני לא מפסיק לבכות. מסתובב עם מועקה ענקית בבטן ותמונות שלא יוצאות לי מהראש. הגעתי למצב שאנדי הראה לי משהו והקאתי, לא יכולתי להכיל עוד".
מה עושים כדי בכל זאת לצאת מזה?
רם: "מאז שזה קרה ועד היום, ובכל יום, אני מתנדב במקום אחר. מצפון עד דרום. אנחנו תורמים המון כסף למפונים, משפחות חטופים, לחינוך ולחיילים. אין תחום שלא נגענו בו. זה המילואים שלי, כי במלחמה אני לא יכול לתרום. חבל שאני לא מקבל נשק".
ארליך: "וטוב שכך, כי הוא היה יורה בי. אני התנדבתי הרבה בחקלאות, לקחתי את המשפחה לקטיף אבוקדו ואננס. אחרי חודשיים מרכזי הטניס נפתחו בפעילות חלקית – בקריית־שמונה, אשקלון ואופקים – והילדים רצו לחזור להתאמן ולהתחרות, אז חזרתי לבית שלי ולמה שאני הכי אוהב לעשות בעולם".
באילו מובנים עוד לא חזרתם לשגרה שלכם?
רם: "לא חזרתי לטוס לחו"ל מאז. זה יקרה בקרוב, נטוס לסבב גיוס תרומות למרכזי הטניס ב־24 ערים בארץ, שהם בית לאלפי ילדים. אנחנו מחלקים מלגות בשווי 15 מיליון שקל, בלי שום עזרה מהמדינה".
בתקופה הזו אפשר להניח שהילדים מקבלים מכם הרבה יותר ממסגרת ספורטיבית.
רם: "הילדים לא קיבלו מאיתנו רק טניס. עשינו פעילויות, הבאנו אוכל ומתנות. הוצאנו מהבית ילדים שבמשך שבועות היו סגורים בבית מרוב פחד, ויחד עם ההורים הם מספרים לנו על החרדות שלהם ואנחנו מקשיבים. יש לנו פה ילדים עם צרכים מיוחדים, נוער בסיכון, העצמה של נערות שנאנסו. דברים מטורפים".
מאז 7 באוקטובר, הם מאוכזבים מאוד מהיחס של אגדות הטניס העולמיות כלפי המלחמה בעזה. עכשיו הם גם מוכנים להודות שבחדרי ההלבשה הם ספגו לא מעט אנטישמיות מהבכירים ביותר בתעשייה. אחד מחבריהם הקרובים של השניים, שגם הגיע לישראל בשנה שעברה לכבוד פרישתו של ארליך, הוא נובאק ג'וקוביץ' – הטניסאי הסרבי המעוטר ביותר בהיסטוריה של הטניס. מאז השבת השחורה, הם אומרים, כאילו בלעה אותו האדמה. גם לשיחות מהם כבר הוא לא עונה.
רם: "אתה חולם מגיל צעיר לשחק עם הדגל מאחוריך. חווינו אנטישמיות כשהגענו לייצג את המדינה, עד כדי כך שלא רצו להכניס אותנו לשחק בדובאי. קיבלנו אהדה יהודית רחבה בעולם, אבל אתה מרגיש שבחדרי ההלבשה כשאתה פוגש את רפאל נדאל, רוג'ר פדרר או נובאק ג'וקוביץ', תמיד ידברו איתנו על ישראל. אתה מרגיש יוצא דופן. לא שואלים אותם מה המצב במדינה שלהם, אנחנו תמיד הנושא".
ארליך: "יש בורות בהרבה שאלות. הפתיע אותי ששחקנים עשירים שמסתובבים בעולם מדברים בכזו בורות".
מצד מי?
רם: "דוד של נדאל, שהוא גם המאמן שלו, טוני. היו לו שאלות של חוסר הבנה שהראו קצת חוסר אהדה".
ארליך: "לא סתם ראש ממשלת ספרד היה הראשון שהתייצב ברפיח. יש משהו בקולטורה הספרדית שהיא פרו־פלסטינית. היה שחקן ששאל אותי שאלות שגרמו לי לכאב בטן".
ואיזה יחס קיבלתם מאז 7 באוקטובר?
רם: "איכזב אותי שג'וקוביץ' לא אמר מילה. פדרר ונדאל תמיד פחדו והיו ממלכתיים, אבל לג'וקוביץ' היה סוכן ישראלי, וזה שעושה לו את המדרסים ישראלי, והוא מדבר עברית והיה בארץ מספיק פעמים. הוא הראשון שהייתי מצפה שיגיד משהו".
ארליך: "גם לי הוא לא כתב, אפילו ברמה האישית".
רם: "ניסינו להגיע אליו כשבתחילת המלחמה חיפשנו תמיכה וסולידריות. הבנתי ממקורביו שיש לו עסקה גדולה בסעודיה והוא לא רצה לפספס את זה. איך אפשר להתעלם ממה שקרה?"
ארליך: "אם ג'וקוביץ' יבוא מולי ברחוב, אגיד לו שלום. ברור. אבל גם אגיד לו משהו על האכזבה הגדולה ממנו".
הצמד "אנדיוני" הגיח לחיינו לפני יותר מ־20 שנה, והפך למותג על הדשא ומחוצה לו. ארליך (46) הוא המים, המופנם והשקול, בעוד שרם (43) הוא האש – האישיות התוססת, שלא נרתעת מרוח שטות בליווי חיוך כובש. יחד הם הפכו לאגדות כחול־לבן כשב־2008 היו הישראלים הראשונים לזכות בגראנד סלאם – כך מכונים ארבעת טורנירי הטניס החשובים בעולם – כשניצחו בגמר אליפות אוסטרליה הפתוחה. שנה לאחר מכן סחפו את נבחרת ישראל להישג השיא שלה אי פעם: ניצחון על נבחרת רוסיה, המדורגת ראשונה בעולם, והעפלה היסטורית לחצי גמר הבית העליון של גביע דייוויס.
בעוד שאנדי רם פרש כבר באמצע העשור הקודם, יוני ארליך המשיך לשחק עד לפני כשנה וחצי. שיתוף הפעולה ביניהם על הדשא התחדש לאחרונה – בלי מחבטים ועם כדור גדול יותר – בעונה החדשה של “גולסטאר יוון” שתעלה ביום ראשון הקרוב (HOT REAL, HOT VOD ו־NEXT TV) ותשודר בימים ראשון־רביעי בשעה 19:00.
רם, שכבר השתתף בתוכנית בעבר ("במקסיקו היה נוראי, בברזיל גם היה קשה, אבל ביוון היינו בלוקיישן מטורף ובתנאים מדהימים"), הביא הפעם לקאסט את חברו הטוב, אלא שהפעם הם על תקן יריבים בשתי קבוצות שונות. ועדיין, בסוף כל יום, איך לא, הם חלקו חדר משותף כמו בימים ההם.
אז איך ארליך התאקלם לצד החבורה האימפולסיבית שכוללת את ג'ובאני רוסו, אלירז שדה ושייע פייגנבוים? "הלם תרבות", הוא מודה. "אני הכי לא קשור לאנשים האלה, אני מופנם ושקט, לא רואה ריאליטי בכלל. שמעתי על זה מאנדי. אם לא הוא, לא הייתי הולך, אבל זו הייתה חוויה מטורפת ועונה מצחיקה בצורה בלתי רגילה".
"יוני זה לא גולסטאר. אני שיכנעתי אותו", אומר רם. "אנדיוני על המסך זה משהו אחר, ויראו את זה. את הקיצוניות שלנו, את האש שלי ואת השאנטיות של יוני. הוא לא דיבר מילה כל התוכנית, אם ישמעו אותו בתוכנית תקבלו מה שאתם רוצים. הוא על מצב שקט".
ארליך: "הייתי צריך כמה ימים כדי לדבר בכוח בטסטות, זה קשה מאוד ואת הרוב עשיתי עם אנדי. הוא מדבר ואני מהנהן עם הראש".
רם: "ברחוב קוראים לי 'אנדי מגולסטאר'. אני כבר לא טניסאי. ההורים מכירים את אנדי מהטניס והילדים אומרים 'לא, זה ההוא מגולסטאר'. אני נהנה משני הדברים האלה".
אתם מרגישים שהצופים בשלים לקומדיה בתקופה כזו?
ארליך: "צילמנו את זה ב־2022, המלחמה זו הסיבה שזה עדיין לא עלה. לא נעים שהחיילים נלחמים בעוז, שיש עדיין חטופים, אבל מצד שני אנשים כבר חיים סוג של שגרה וממשיכים".
רם: "ילדים מאופקים ושדרות רואים גולסטאר, זה מונע מהם סיוטים ועושה להם טוב".
למה לדעתכם רצו להביא את שניכם יחד?
רם: "ניסו להוציא את המריבות שלנו על המסך. אחד הדברים הכי חשובים לי, גם שם, זה אנדי הספורטאי, המקצוען, וכמה שאני עושה שטויות – יש גבולות שלא אחצה".
נדמה שבתוכנית היו גבולות שכן נחצו בעבר. היו דברים שהפריעו לך בעונות קודמות?
רם: "האלימות הייתה הכי קשה לי בתוכנית, והעונה הזו אין כמעט אלימות מהסוג שהיה בעונה במרוקו. זו עונה קומית".
ארליך: "נכון, היו הרבה רגעים מצחיקים ורגע מרגש מאוד שבו הכניסו בהפתעה את הבנים שלי ושלו, עמית ואלון, אחרי שלא ראינו אותם שבועיים. התפרצתי. אני מבין למה מתחרפנים בתוכניות כאלה, בריאליטי מושכים אותך לקיצון גם רגשית".
רם: "אין ריאליטי בעולם שלא הציעו לי, כל מה שתחשבי עליו, זה היחיד שהסכמתי".
כי זה קשור לספורט?
רם: "לא, כי מותר טלפון ואני מכור אליו. אין מצב שאני מתנתק".
איך היה לשתף פעולה עם איאן זירינג מ”בוורלי הילס 90210”?
ארליך: "גדלנו על “בוורלי הילס”, אנחנו היחידים שדיברו איתו באנגלית, כי אף אחד שם לא ידע, אתם קולטים? עד היום אנחנו בקשר איתו".
רם: "אני, אנדי, יושב עם סטיב מ’בוורלי הילס’. זה שהיה עם קלי וברנדה. מטורף".
למי עוד התחברתם שם?
רם: "אלעד צפני, 'הגמד'. הוא כל שנייה אומר לי 'תרים אותי', והוא שוקל יותר מיוני. אתם יודעים איזה סיפורים יש לו? הייתה עסקה למכור אותו לשייח'. הוא חמוד, אי־אפשר שלא להתאהב בו".
ארליך: "לא הכרתי אף אחד שם קודם, וגם אני התחברתי לאלעד. אלירז שדה גבר. חמימו שעושה את התוכנית איש מצחיק ושנון".
רם: "חמימו יורה 500 פאנצ'ים אבל קולע שניים. ג'ובאני רוסו חמוד כמאמן".
ארליך: "לא נשארנו חברים, זו הדפקה שלי".
וצחוק בצד, מה הרמה המקצועית שלכם בענף הזה?
ארליך: "בכדורגל אנדי 18 דרגות מעליי. התחלתי חזק וירדתי, זה היה הכי מאכזב שלא נתתי לו פייט".
רם: "הוא טוב יותר בטניס, פחות בכדורגל".
ארליך: "ולמרות ההפסדים לא הצליחו להוציא גועל. אני אוהב את אנדי כמו אח, ושום דבר לא יכול להוציא ממני רפש עליו. היו חיכוכים, היו מריבות, אבל לא יותר מזה".
לצד ההבדלים הרבים בין השניים, יש לצמד אנדיוני הרבה מהמשותף. בכל זאת, זוגיות מקצועית וחברות אישית של כ־20 שנה לא הולכות ברגל. מעבר לשורשים הדרום אמריקאיים – רם עלה מאורוגוואי, ארליך נולד בבואנוס־איירס – האהבה שלהם לטניס לא פסקה לרגע גם אחרי הפרישה הרשמית. "אנדי הוא היועץ שלי בכל תחום, וגם פה במרכזי הטניס", מספר ארליך ממשרד שצופה על מרכז הטניס ברמת־השרון, שם הוא משמש כמנהל המקצועי. "אנדי אחראי על הגיוסים, משתתף בפילנתרופיה, שבזה הוא טוב, ויש לו גם תוכנית 'הד סטארט' על שם אבא שלו".
רם: "יש לנו קומנדו של 12 ילדים שבאים לפה שלוש פעמים בשבוע ומקבלים אימונים וערכים מחוץ לטניס, כולל שיחה עם נשיא המדינה שדיבר איתם ועם ההורים. כאן יוני ואני גדלנו, מאז שעליתי לארץ בגיל חמש. המרכז הזה נתן לי כסף לשחק, אני חייב לו את החיים שלי. בלי מרכזי הטניס לא היה טניס בישראל, ולא שום טניסאי שאתם מכירים בתחום".
אחרי פרישת דור הזהב שלכם, עם דודי סלע ושחר פאר, קשה לומר שיש טניס איכותי בישראל.
ארליך: "אין טניס תחרותי, אבל אלפי ילדים בישראל משחקים טניס".
רם: "גם כשאני הייתי בן 14 אמרו שאין טניס בארץ ושלא יהיה, כי כולם פרשו. נכנסנו לווינגייט, שמנו אטמי אוזניים, עבדנו שעות על גבי שעות מדי יום, והנבחרת הגיעה להישגים מטורפים. עכשיו שוב אני שומע 'אין ואין ואין'. אבל בסוף זה יתהפך".
אנדי, מה דעתך על תפקודו של יוני בתפקיד החדש?
רם: "יוני נכנס לתפקיד הזה בצורה הכי קשה והכי טובה, כי מהמקום הזה אפשר רק לשנות לטובה. הוא שנה בתפקיד, והאחריות היא לא רק עליו אלא גם על איגוד הטניס, שצריך להקים אקדמיה לאומית עם תוכנית לאומית משותפת, מה שלא קרה הרבה שנים. זה מינוס ענק של האיגוד שלא הקים מערכת שתיתן מענה לשחקנים הטובים".
יש כישרון עולה שיכול לתת לנו אופטימיות?
רם: "יש ילדה אחת שהגיעה להרבה הישגים, דניאל ברנס. סוג של שחר פאר".
ארליך: "זכתה באליפות אירופה ועכשיו בטורניר בהלסינקי. שחקנית ברמה גבוהה. אצל הרוב הבעיה מתחילה לפני המסגרת, כשהילדים מגיעים בגיל 13־14 בלי בסיס, בלי טכניקה, וקשה ליישר עץ עקום. צריך לקחת מאות ילדים מגיל שש ושם להתמקד. זה מה שאנחנו עושים בשנה וחצי האחרונות".
אפשר לטפח ילדים להפוך לשחקני זוגות ברמה עולמית, כמוכם?
רם: "אין דבר כזה לייצר מותג בזוגות, אתה חייב קודם להיות שחקן יחידים טוב. אני הייתי, יוני היה".
ארליך: "חייב קודם להיות שחקן לגיטימי ביחידים".
רם: "שיחקנו זוגות מדהים, אבל רק ב-2005 התחלנו לשחק מדהים בזכות המאמן שלנו. הזוגיות שלנו מדהימה לפני, אחרי ובזמן הטניס. לא מוצאים כזה כל יום. אנחנו מדברים כל יום, מלווים אחד את השני בכל מקום".
ושיתוף הפעולה ביניכם באמת התחיל במקרה.
ארליך: "שיחקנו פה, ברמת־השרון, לראשונה כשאנדי היה בן 18. ישר היה ניצוץ".
רם: "ולמה זה הצליח? כי יוני שיחק עם כל השחקנים בארץ בזוגות. כולם אמרו שארליך צ'וקר, שבמאני טיים הוא נחנק. כשאני שיחקתי איתו, באתי כמו ילד מאוהב. לא האמנתי שהוא יסכים לשחק איתי".
ב־1998 הם שיחקו כזוג, ארליך היה פצוע בידו ותיפקד עם יד אחת. זה לא הספיק והשניים הפסידו. ארליך, אומר רם, האשים אותו בהפסד. אבל את רם זה רק דירבן בדרך לזוגיות מקצועית משגשגת. "בכל גמר ששיחקתי מול יוני, הפסדתי. ראיתי אותו לידי במגרשים והערצתי אותו. ב-2001 הגענו לטורניר בקווינס, התחננתי בפניו שנשחק יחד בזוגות. הוא עשה לי טובה ואמר כן".
ומהר מאוד אתם מטפסים למאייה הראשונה בדירוג העולמי, ובהמשך גם לעשירייה.
"בכל התקופה הזו לא האמנתי שיוני משחק איתי, כאילו המשיח הגיע. אמרו, 'ליוני אין את זה, ואין לו את זה', ואני אמרתי כמה יש לו, כמו איך הוא מסתער אחרי ההגשה. הסתכלנו רק על הדברים הטובים והאנרגיה הזו השפיעה עליו, ראינו את יוני האמיתי. הוא ידע שהוא שווה גראנד סלאם, וזה מה שקרה".
אלא שאז הגיעה פציעה של רם, שבעקבותיה נעדר כשנה מהמגרשים, בזמן שיוני ממשיך לפתח בנפרד את הקריירה שלו. באמצע שנת 2003 ארליך מחליט לפרוש מטניס כדי לאמן ילדים. המאמן המיתולוגי של השניים, רונן מורלי, עונה לו במשפט: "בשום פנים ואופן לא". "יוני לקח הלוואה אחרונה מההורים", אומר רם. "ואחרי הפסד בווימבלדון החליט שהוא פורש. שאלתי אם ירצה לשחק איתי זוגות בווימבלדון, הוא ענה שאין לו כסף לרכבת. אמרתי לו שבטורניר מקבלים כסף להכל ואני מכסה את השאר. נכנסנו אחרונים למוקדמות, הזוג הכי גרוע בעולם, מפסידים במערכה הראשונה ואני צועק עליו: 'למה באת? היית אומר לי שאתה לא בפוקוס'".
איך הוא הגיב?
רם: "הסתכל עליי בעצבים, לקח את המחבט, הניף אותו גבוה ופירק אותו על התיק. אמרתי לו, 'תן עוד אחד!' ואז אני צועק, 'עוד אחד!' הוא נותן 20 פצצות, השופט חשב שזה צמד פסיכופתים".
ארליך: "אמיתי לגמרי. אני מתעצבן והוא צועק עליי, 'תן חזק יותר'. השופט היה בהלם".
רם: "שם יצא כל הגועל, הבלגן והבאסה. ניצחנו בהמשך, עברנו סיבוב ראשון, כולם היו בטוחים שנפסיד ושוב ניצחנו. ואז בסיבוב השני ניצחנו צמד צ'כי שדורג 12 בעולם, ובשמינית הגמר את הזוג שמדורג שישי בעולם, וברבע הגמר את הזוג שמדורג שני בעולם. ואנחנו בחצי הגמר, בפעם הראשונה שישראלים מגיעים לשם, כשלפני שנייה יוני בכלל רצה לפרוש מטניס. אחרי שהפסדנו אמרנו, 'יאללה, מעכשיו מתפקסים רק בזוגות'. הבנו שאנחנו יכולים להיות הכי טובים בעולם. באולימפיאדה ניצחנו את פדרר, זכינו בהמשך בגראנד סלאם ומייקל לואיס רצה לכתוב עלינו ספר, אבל רצה מלא זכויות וביטלנו את זה".
מתי עברתם את המשבר הכי גדול ביניכם?
רם: "2009 הייתה השנה הכי קשה שלנו. יוני נפצע ואני שיחקתי עם פרטנר אחר, הצלחתי איתו והמשכתי איתו כשיוני חזר מהפציעה".
ארליך: "היה לי מאוד קשה ברמה האישית. אתה חוזר מפציעה אחרי שנה בחוץ ורואה את זה. זו לא קנאה, זה פרגון להצלחה. הטלפון הראשון שלו אחרי שניצח במיאמי היה אליי, ולא לאמא שלו. אבל מצאנו את עצמנו בקונפליקט. אנדי עם עצמו, אני עם עצמי, אחרי שש שנים יחד שבהן הגענו לפיק, ופתאום אנחנו במקומות אחרים. זה היה קשה לעיכול".
רם: "והוא שיחק עם נובאק ג'וקוביץ' שעד היום מוקיר לו תודה על זה שהתואר היחיד שיש לו בזוגות היה בזכות יוני ארליך. הוא גם בא לארץ במיוחד בשנה שעברה כדי לשחק עם יוני לכבוד הפרישה שלו".
ארליך: "אפילו אני שכחתי את זה. איזה ילד מטומטם אני, אולי בגלל כל מה שקרה סביב הפרישה".
רם: "ביום הפרישה הגיע רגע המשחק עם ג'וקוביץ', יוני אחרי מלא זריקות, עולים לחימום והוא מנסה כמה פעמים להכות ולא מצליח לעמוד. ג'וקוביץ' עמד שם עם יוני מחובק, בוכה דמעות באמצע המגרש, ואני שומע אותו מתחנן, 'יוני, בבקשה תעלה למגרש, אעשה הכל, בבקשה, זה הקהל שלך'. בחיים לא ראיתי את ג'וקוביץ' מתחנן ככה, ויוני לא היה מסוגל".
ארליך: "יש לי פריצת דיסק. שלושה ימים לפני המשחק לא יכולתי לקום, ללכת, כלום. קיבלתי 12 זריקות בגב רק שאקום לשחק. זה היה שבוע מדהים שאנצור כל חיי, אבל כואב לי שלא יצא לי לשחק לעיני הקהל שלי עם השחקן הכי גדול בהיסטוריה, עם אנדי לצידי, אשתי והילדים. אני חושב שלא יכולתי לדאוג לתסריט דרמטי יותר מזה".
פורסם לראשונה: 00:00, 15.03.24
