"תגיד, אני שואלת את אריה מליניאק, אתה שמח שנשארת בחיים? "איך אני יכול לדעת?" הוא שולף, "אף פעם לא הייתי מת".
בחמשת החודשים האחרונים, מאז שעברת השתלת מח עצם, אתה מרגיש אחרת, חי בתחושת הודיה?
"למי אני אודה, למשרד הבריאות? לממשלה? הייתי 'כפסע'. פעמיים".
אז יש אלוהים?
"אני אמרתי את זה?" הוא שואג.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
סליחה.
"כששוחררתי מבית החולים, אחרי חצי שנה של אשפוזים, אמרתי לרופא שהציל את חיי: 'אני לא בן אדם דתי ולא מאמין באלוהים, אבל אני מאמין שאלוהים הוביל אותי דווקא אליך'. זהו, יותר מזה לא תצליחי להוציא ממני", הוא מניף את ידו בחדות ואז מחליק על הפלומה הקוצנית שמתחילה למלא את הקרחת. "תראי תמונה שלי מלפני שנה, לא הייתה לי שערה לבנה אחת, ועכשיו, אחרי הכימו, צומחים קוצים לבנים, אבל מה זה משנה? אני בן 74, אין לי תוכניות לחזור לגיל 20".
היו לך, בעבר?
"לא, אבל היו לי זמנים יותר טובים. חייתי כמו בן 50 ונראיתי כמו בן 50 וכל הסביבה שלי הייתה של בני 50. למרות זאת, הרופא אמר לי שאילו הגעתי למחלקה לפני כמה שנים בכלל לא הייתי מועמד להשתלה, מפני שעוד לא עשו אז השתלות מח עצם מעל גיל 70 ואני, עם בעיות הלב שלי, לא הייתי עומד בזה. למרבה המזל הרפואה התקדמה, אבל אין אצלי 'החלמתי'. גם את 'הבראתי' ו'אני בריא' מחקתי מהלקסיקון. לוקמיה חריפה היא סרטן מתעתע, עם עליות וירידות, שעלול לחזור, אז אין טעם לחיות באשליות".
בית פרטי ברמת אפעל. על השולחן שתי כוסות, מים ותה, והוא לוגם מהן לסירוגין. חמשת נכדיו משתוללים על הדשא עם שלושת נכדיה של אשתו השנייה, נטע איכר ("המומחית מספר אחת בישראל לביטוח ימי!") שצעירה ממנו ב-18 שנה. את האידיליה סודקת רק מערכת החימום שפועלת בפול-טורבו גם בשעת בוקר נעימה. "כל הזמן קר לי", הוא לא מתלונן ובטח שלא מתקרבן, רק מציין, "אחרי שהשמש שוקעת אני לא מוציא את האף, גם ככה אני ממעט לצאת. אסור לי לאכול במסעדה, יש לי דיאטה מיוחדת של אוכל מבושל בלבד. אני עוד לא יוצא למקומות המוניים, אבל לא מזמן נתן דטנר, חבר שלי, הזמין אותנו להצגה שלו, 'רוחל'ה מתחתנת'. הלכנו ונהניתי. אחרי חצי שנה חזרתי למציאות".
ב-27 ביוני 2023 הגיעו מליניאק ונטע ("שבלעדיה לא הייתי עובר את זה") לבית החולים שיבא, מרחק הליכה מביתם. לא הייתה להם שום סיבה לחשוש מרעידת אדמה שיחוו בעוד פחות משעה. "זה היה אחרי שבועות של שיעול", הוא משחזר. "מאחר שהייתי בריא ופעיל, לא הבנתי למה זה ממשיך. כיוון שעלה החשד לדלקת ריאות, קיבלתי הפניה למיון ושם יצא לי לנחות אצל הרופאה הנכונה. משהו בבדיקות הדם שלי נראה לה חשוד. היא קראה לד"ר אברהם אביגדור, ראש המערך ההמטואונקולוגי, שאמר מיד: 'אריה, לא דלקת ריאות ולא נעליים, חלית בסרטן! ברגע זה אתה לוקח את היומן שלך ומוחק את כולו – הרצאות, סדנאות, מפגשים, חופשות – ועולה איתי למחלקה".
מפחיד.
"מאוד, נורא, אבל בסרטן צריך לטפל כמו בכל משבר. זו העבודה שלי. ויש לי משנה סדורה: להגדיר כללי משחק, לנסח מטרות ולנהל את המשחק. ההחלטה הראשונה שקיבלתי – ואני לא שופט אף אדם שבוחר אחרת – היא לא להסתיר. יום אחרי האבחון העליתי פוסט בפייסבוק. כתבתי, 'את כל האנרגיה שלי אני חייב להפנות להחלמה ולא מוכן לבזבז אף חלקיק אנרגיה על הסתרה כי בסוף כולם יודעים. השמועות מתפשטות יותר מהר מהמחלה'. ככה זרקתי את הפצצה”.
את האישור לכך שפעל נכון, קיבל לאחרונה מהארמון הבריטי. “כבר כמה שבועות שבית המלוכה עסוק בדבר אחד - הסתרה. וכל תושבי הממלכה בחיפושים. מה היו התגובות כשהנסיכה קייט מידלטון גילתה שחלתה? ‘איזה אומץ’. נכון שאני לא מבית המלוכה, אבל תראי כמה זה חשוב”.
וההחלטה השנייה?
“לא להתרוצץ בין רופאים כדי לקבל דעה שנייה ושלישית ועשירית. כשד"ר אביגדור אמר לי: 'זו לוקמיה חריפה', אמרתי: 'אני סומך עליך במאה אחוז, ולא הולך להוציא תואר ברפואה באינטרנט'".
למה, בעצם?
"מה, תתחיל לערוך משאל בקרב כל ההמטולוגים במדינה? זה בלבול מוח והוצאות מיותרות ועוד סימני שאלה. תשאל את עצמך רק דבר אחד: 'האם אני סומך על הרופא הזה?' בעברי הייתה לי סוכנות ביטוח. כשלקוח התחיל לעשות דוקטורט בהשוואות מחיר, אמרתי לו: לא תמצא את הפוליסה המושלמת, יש רק דבר אחד שקובע – אתה סומך עליי, או לא".
החלטה נוספת שקיבל הייתה תענית תקשורת, כמו שמעידות התשובות השליליות ששלח לי. מ"במצבי אני לא מתראיין, זה הולך להיות סיפור ארוך, סבלנות", ועד: "את מי מעניין עוד חולה סרטן? כנראה שאני לא הולך למות בקרוב".
השתיקה הממושכת עמדה בניגוד מוחלט לקריירה הענפה שלו – ככדורסלן (הפועל תל-אביב והפועל רמת-גן), מאמן כדורסל (נבחרת הנוער של ישראל, הפועל גליל עליון), כפרשן כדורסל (עד לפני שלוש שנים ב"ידיעות אחרונות", פאנליסט בתוכניות שונות בערוץ הספורט) וכמנטור לניצחון ("הרבה לפני מגפת הקואוצ'ינג במדינה, הבנתי שניתן לנהל כל סיטואציה כמשחק ובניתי גישת ניהול שמבוססת על תובנות מעולם הספורט"). הכל בדרכו הקולנית ("יש לי ג'ורה בפה", העיד בעבר) והמוחצנת, אבל עכשיו, כשניאות לשבת מולי, הוא שוקל מילים ואפילו הברות.
במהלך האשפוז בשיבא קיבל פעמיים כימותרפיה, "וכשמצבי השתפר הועברתי לאשפוז יום, וכבר בפגישה הראשונה עם מנהלת המחלקה ההמטואונקולוגית ד"ר מירב קדמי, היא אמרה לי: 'שמע, אני ממליצה לך לעבור לבילינסון'. נרתעתי, הרי שיבא ובילינסון הם כמו הפועל ומכבי. חתול ועכבר. אמרתי 'סליחה, מה את אומרת לי? שהסיפור נגמר?' והיא ענתה 'לא, יש שם מחקר שמתאים בדיוק למוטציה שלך'.
"באותו אחר צהריים נסעתי לשדר ברדיו, ובדרך לאולפן מישהו מצלצל ושואל: 'אתה מגיע?' שאלתי: 'מי אתה?' ענה: 'מההמטולוגית בבילינסון'. אמרתי 'אין בעיה, אני בדרך לרדיו, אבוא מחר', והוא התעקש: 'לא, אתה בא עכשיו!' ברור שהתעצבנתי. שאלתי אותו: 'סליחה, מי אתה בכלל?' והוא ענה 'אני מוסטפה מהמחלקה ההמטולוגית, אני מכיר אותך מהטלוויזיה ומהרדיו, אז קבל עצה ידידותית. אתה לא עושה טובה לאף אחד שאתה בא למחקר, אנשים עומדים כאן בתור למיטות. עד שבע בערב אתה פה'. על המקום עשיתי יו-טרן, נסעתי הביתה, ארזתי מזוודה ובשבע בערב נכנסתי למחלקה. כשהכרתי את הצוות, הבנתי שהגעתי לאן-בי-איי של הרפואה".
אבל אחרי שהבדיקות המקיפות שלו נשלחו לארצות-הברית, התקבלה ההודעה שהוא לא נמצא מתאים למחקר. "התגובה הראשונה שלי הייתה 'הלך עליי'. הבנתי שמי שמחליט על גורלי הוא ד"ר אופיר וולך, מנהל היחידה לאשפוז המטואונקולוגי. אחד האחים מספר לי: 'הוא בכנס בארגנטינה, הבטיח להביא לי חולצה של ‘בוקה ג'וניורס'. התחלתי להירגע; אוהב ספורט. אחרי יומיים-שלושה נכנס לחדר הדוקטור, בחור בג'ינס, פתחנו את השיחה בדברים החשובים באמת, הבנתי שהוא אוהד הפועל כפר-סבא, ואז הוא אמר לי דוגרי: 'אתה צריך השתלת מח עצם. נתחיל לחפש תורם'. אמרתי לו: 'רגע, לא התקבלתי למחקר', והוא צחק: 'אז מה, חשבת שאגרש אותך מהמחלקה? אתה גם משתפר ועוד מעט תוכל ללכת הביתה'. הייתי בהלם. הכימו עבד".
החיפושים אחר תורם נכשלו. "יש מאגרים של מיליוני דגימות ובאף אחד לא נמצא אחד שמתאים לי במאה אחוז. ד"ר וולך אמר, 'חייבים לבדוק את המשפחה שלך'. חשבתי שאחי התאום, מיכה, שנולד רבע שעה אחריי, יתאים, אבל אנחנו לא זהים. שלושת ילדיי נבדקו. שניים מנישואיי הראשונים לעדיה ‑ גיא (46, מנהל באינטל, אב לשלושה) וקרן (43, "מומחית אן-אל-פי שמכשירה מטפלים בפוסט-טראומה" ואמא יחידנית לשניים). הצעיר ביותר הוא איתי, בנה של סמדר גנזי, בן 19. הוחלט שהוא המתאים ביותר מביניהם. יום אחרי שתרם לי מח עצם, הוא התגייס לצבא. ילד קסם".
"ככה הוחלט", משתף בקצרה מליניאק ג'וניור, שלא נשמע כאילו הוא מדווח על אירוע מרעיש. "קיבלתי קצת זריקות לזירוז ייצור מח העצם, והתהליך הרפואי היה כמו תרומת דם רגילה. אני לא מרגיש שהתרומה הזאת קירבה בין אבא לביני. תמיד היינו קרובים".
התחנה הבאה הייתה ביחידה להשתלות מח עצם במערך להמטואונקולוגיה במרכז דוידוף, בילינסון, בראשות פרופ' משה ישורון. "אם אחפש מישהו לייחס לו את כל הניסים והנפלאות אז הוא האיש. בחמישי בצהריים התחלתי להרגיש שקשה לי לנשום. בלילה נטע ישנה לידי, ובשישי הביאה לי אוכל ופתחה שולחן לגדוד, כהרגלה. בערב קשיי הנשימה שלי החמירו. איבדתי קשר, התנתקתי. פתאום, אני מעריך שבסביבות שמונה-תשע בערב, נפתחה הדלת ונכנס הפרופסור. מה יש לומר על אדם דתי שקם משולחן השבת, נוסע מאלקנה שבשומרון לבילינסון ומיד תופס פיקוד, 'מוניטור, אינפוזיה, מדדים'. אין לי מושג כמה שעות הוא עבד עליי. למחרת האחיות סיפרו לי 'אתה לא מבין איזו טלטלה עברת, עשינו לך ריסטארט'".
איך קיבלת את הבשורה שתרומת מח העצם מבנך תתאים לך רק ב-50 אחוז?
"אם פרופ' ישורון אישר השתלת מח עצם למרות שיש לי בעיות בלב, למרות שעברתי את גיל 70 ולמרות שהבן שלי מתאים רק ב-50 אחוז – אני סומך עליו במאה אחוז. הכימותרפיה הרביעית, לפני ההשתלה, הייתה קשה מקודמותיה. כמעט נגמרתי. בעברי אני ספורטאי, כדורסלן, אבל כשירדתי מהמיטה הרגליים שלי היו מתחילות לרעוד כמו אחרי ריצת מרתון. הגעתי למצב שחשבתי האם לשתות או לא לשתות כוס מים, לא תאמיני למה. אם אשתה, אחר כך אצטרך לרדת מהמיטה וללכת חמישה צעדים לשירותים. הייתי מחוק".
ההשתלה התבצעה ב-8 בנובמבר. "באופן טבעי, הגוף שלי דחה את מח העצם, שהוא גוף זר, וזה התהליך הקשה שאני עובר בימים אלה. הרופאים מטפלים בתופעות הלוואי של הדחייה, וככל שמתרחקים ממועד ההשתלה השתל נקלט טוב יותר. אם יום אחד, חס וחלילה, המחלה תחזור, מח העצם של הבן שלי, שהושתל בגופי, יילחם בה. אני מקווה".
נכון לעכשיו, אתה בעיצומו של תהליך המלחמה בדחייה?
"כנראה אהיה 'בעיצומו' עד יומי האחרון. ההתאוששות שלי קיבלה תפנית לטובה כשקיבלתי את ההחלטה לפרסם מה שעובר עליי, אבל לא יותר מדי. לא להפוך את זה לפסטיבל לוקמיה. מדי פעם אני מעלה פוסט ומדווח מה מצבי. אני מקבל מיד מאות הודעות בוואטסאפ ובמסנג'ר. כותבים לי 'אתה השראה', ואני משתדל לא לחשוב על כל אלה שאולי רוטנים 'מה הוא שוב מבלבל לנו את המוח עם הסרטן שלו?' לא מעניין אותי שמישהו יגלה לי שהוא החלים מלוקמיה בזכות איזה צמח שגדל רק בהימלאיה ויהפוך אותי במקביל לבלונדיני עם עיניים כחולות".
גם דייויד בלאט, שמתמודד עם טרשת נפוצה, בחר לשתף ובגדול.
"אנחנו לא בקשר, אבל טרשת נפוצה היא מחלה נוראה ודייויד בחר בדרך התמודדות מדהימה. אולי היא נתנה לי את ההשראה להתמודד עם המחלה שלי. הוא ראוי להערצה. אני מניח שגם הוא, כמוני, נתקל ב'עייצס גיברס', נותני העצות. אומרים שמי שכבר לא מסוגל לעשות, מייעץ. אני, לעומתם, מעיד מניסיוני שהקפיצה שלי בהחלמה הייתה כשהודעתי לנטע שהיא משוחררת מהטיפול בי".
הם הכירו לפני 16 שנה, "הכי במקרה", הוא מספר. "חברה משותפת התקשרה בטעות, היא התכוונה לאריה אחר, אבל התפתחה שיחה והיא שאלה 'אתה פנוי?' ונתנה לי את הטלפון של נטע. גרתי אז בגבעתיים, ברחוב המרי, ונטע – שלא רק בעיניי היא האישה הכי יפה בעולם, אני לא מכיר יפה ממנה – גרה בבניין ליד. בטוח חנינו זה ליד זה, ולמרות זאת מעולם לא נפגשנו. איך?"
אתה שואל אותי?
"אפשר להגיד, 'טוב, אולי גם את רוטשילד היא פיספסה', אבל לי, כחוקר מוח חובב וכמנטור, יש הסבר אחר. הוא גם יכול לענות לכל מי ששואל את עצמו איך זה שלפני 7 באוקטובר לא ראינו כלום. מה, יכול להיות שכולם באמת מטומטמים? אז הנה ההסבר שקשור בהבנת אופן פעולת המוח".
שפת הגוף של מליניאק משתנה. השכמות מזדקפות, העורף נמתח ולרגע נדמה שהוא שוב עומד על הבמה. "כל הרצאה אני פותח בהקרנה של קטע ממשחק כדורסל ובסיומו שואל את הקהל ‘מה ראיתם’. אם יהיו באולם 500 אנשים – אקבל 500 תשובות שונות. המוח שלנו לא מסוגל לקלוט את כל מה שקורה סביבנו ולכן אנחנו מסננים את המציאות באמצעות פילטרים. אבל כשאנשים רבים מקבלים מהמוח שלהם הסבר דומה, נוצרת קונספציה שקשה להתווכח איתה". והנה תובנה נוספת: "יש לנו במוח טיים-ליין, קו זמן שלא מבדיל בין עבר, הווה ועתיד. אם אעלה מהזיכרון את הלוויה של אבא שלי, אתמלא עצב למרות שהוא נפטר לפני 60 שנה. ואם אדמיין אירוע משמח שצפוי לי בעתיד, אתמלא בשמחה עכשיו. זו, אגב, אחת הדרכים להתגבר על מצוקה רפואית. דמיינו אירוע משמח שצפוי לכם ותתחילו להרגיש טוב יותר כבר עכשיו".
השקפת העולם שלך חוותה טלטלה ב-7 באוקטובר?
"כן, אבל פחות, מפני שהייתי אז מאושפז בבית חולים, מנותק. דעותיי ידועות. לא פיספסתי הפגנה בקפלן. חטפתי את המחלה אחרי 28 הפגנות, ואמרתי שגם אם אהיה האחרון בצומת, אמשיך לעמוד שם מפני שאני מאמין בצדקת הדרך. זה – לא השתנה. אבל מאז 7 באוקטובר אני כל הזמן מציג לעצמי שאלות, ומה שאני רואה סביבי מדאיג מפני שאנחנו שוב טסים לקיר. החברים שלי, רובם בעלי השקפה דומה לשלי – רק הפכו ליותר קיצוניים. עדיין ממשיכים עם 'אנחנו צודקים והם טועים, אם ביבי ילך ייפתרו כל הבעיות'. אני חייב, לפני הכל, לשים סימן שאלה גם על הדעות שלי. אגב, ההבדל הגדול בין ימין לשמאל הוא לא במי צודק ומי טועה".
אז מה ההבדל?
"בימין יש רק סימני קריאה, ובשמאל הכל בסימן שאלה. אלה בוחרים מנהיג ומאותו רגע תמיד יגידו על הכל אמן. אנחנו, לעומתם, נבחר מנהיג ולמחרת נאתגר אותו עד שייפול. צריך ועדת חקירה כדי להבין מה קרה פה, וכל מי שהיה קשור להתקפה חייב לשים את המפתחות, אבל הרדיפה של התקשורת אחרי נתניהו שיוציא מפיו סוף-סוף את המילה 'אחריות' רק מראה את אפסותה. 'הוא אמר אחריות! יששש!' זה מזכיר לי כתבי ספורט שמנסים לחלץ מפיו של מאמן את המילה 'אליפות'. נו, נו, תגיד אליפות. איזה הישג עיתונאי".
אם כך, איך אפשר לשנות?
"כל תהליך חייב להתחיל בעיצוב מטרה. כשאיזנקוט היה הרמטכ"ל, הוזמנתי להרצות לקצונה הבכירה של צה"ל. עליתי לבמה ושאלתי 'תגידו, בצוק איתן ניצחנו או הפסדנו?' דממה. המשכתי. 'במלחמת לבנון השנייה ניצחנו או הפסדנו?' עלו כמה קולות מהוססים, 'תראה, תבין'. המשכתי לשחק את הפרימיטיבי שבא מהספורט ושאלתי, 'ראיתם פעם משחק כדורסל שמסתיים ושני המאמנים מתווכחים מי ניצח? אז איך יוצאים למלחמה בלי מטרות?' הרל"שית של איזנקוט ביקשה את המצגת, קיבלתי ממנו מכתב הוקרה, וכשכוכבי היה הרמטכ"ל ראיתי כותרת באחד העיתונים: כוכבי עורך סדנה לפיקוד הבכיר בצה"ל בנושא 'מה זה ניצחון מובהק'".
כוכבי נכח בהרצאה שלך?
"אין לי מושג", הוא יורה, "אבל ביום השני למלחמה, כשאני בבית החולים, נפתח ויכוח סביב 'האם מיטוט חמאס הוא מטרה שניתנת להשגה'. עכשיו נזכרתם? איך אפשר לנצח כשאין מטרה מנוסחת כהלכה?"
מה אתה אומר לביביסטים?
"ביביסט כנראה כבר לא ישתנה לעולם, לא חשוב מה ביבי יעשה או יגיד. כיום אני מזהה גם ביביסטים שמאלנים. ברור להם מי צודק ומי טועה, אבל הם תקועים בעמדותיהם כמו מסמר בלי ראש. אני מודאג בעיקר מהמוני האנשים שעדיין לא קלטו את המסר הכי חשוב מ-7 באוקטובר".
מה המסר הכי חשוב?
האריה חוזר לשאוג. "תמיד יש משהו שאנחנו מסרבים לקלוט, ולכן עוד נהיה מופתעים גם בעתיד. הרי הכל היה גלוי וידוע והטלוויזיה העזתית אפילו שידרה איך הם מתרגלים ומתאמנים. לכן חייבים לשאול את עצמנו: 'מה אנחנו לא רואים'. זה בדיוק כמו ביום כיפור. המלך חוסיין אמר לגולדה 'בעוד כמה ימים תפרוץ מלחמה'. יש יותר ברור מזה? אבל אנחנו סירבנו לשמוע מפני שהיינו תקועים בקונספציה".
מה הייתה הקונספציה לגבי חמאס?
"שאם נאכיל את חמאס, לא תהיה להם סיבה לתקוף. במשך השנים, כשנחשפו מנהרה ועוד מנהרה, ביבי אמר 'אז אכניס עוד מזוודות דולרים'. אבל יש כלל נוסף שעל פיו עובד המוח: מה שתחפש – תמצא. אם אתה לא באמת מחפש מה עושים בעזה עם המיליארדים שקיבלו מקטאר, לא תראה את ההכנות למתקפה. כולם גם סמכו על הטכנולוגיה של צה"ל, ביטלו את הריגול האנושי, שהוא הכי אפקטיבי בעולם, וברגע האמת לא נמצא אפילו סוכן או משת"פ אחד שיפתח את החלון מוקדם בבוקר וידווח למפעיל: 'יש פה מאות טויוטות ואלפי אופנועים, תבדקו מה הולך פה'".
אפשר היה למנוע את 7 באוקטובר?
"למוח היהודי קשה לקלוט שסינוואר, הפרימיטיבי הזה, לא רק מתוחכם יותר ממה שחשבנו – גם יותר מתוחכם מאיתנו. גם הראייה שלי, כמו של כולם, היא סלקטיבית וזה מה שאני מזכיר לעצמי מדי יום. כאנשי שמאל, קל לנו להפיל את כל האשמה על ביבי, אבל גם גנץ ואיזנקוט היו שם, גם צמרת הצבא והמוסד והשב"כ. כוכבי אמר שסינוואר אפילו לא חושב על מלחמה. אני מודה שקשה לי שביבי משפץ את הבריכה בקיסריה בזמן שרוב העסקים בקשיים, אבל הייתי סלחן כשנפתלי בנט, עם שישה מנדטים, העביר את בירת ישראל לרעננה ובקורונה, כשכל המדינה הייתה בעוצר, אשתו וילדיו טסו למלדיביים".
אתה חושב שהצרות התחילו בניסיון לחולל הפיכה משטרית?
"כבן אדם פרקטי אני שואל את עצמי מה אני אמור ללמוד ממה שקרה. זה התהליך שעזר לי להתגבר על קשיי המחלה: להכין תוכנית עבודה ולנהל את המשחק. אבל אנחנו חיים במדינה שאין בה מטרות וכללי משחק ויש החלטות שמתקבלות רק כי הן לא הגיוניות. מישהו אמר פעם שאנחנו תמיד מוכנים למלחמה הקודמת".
מי אמר את זה?
"אני".
מי שקילקל יכול לתקן?
"אני אומר לעצמי: הווה דן כל אדם לכף זכות. להגיד שזה שהמלחמה נמשכת מנציח את שלטון נתניהו זה נכון, אבל לייחס לו את הפקרת החטופים רק כדי שימשיך לכהן? לדעתי זו רשעות לשמה! אנסה להיכנס לראשו של ביבי, כשהוא מגיע בראשון בבוקר לישיבת הממשלה, נעשה לו חושך בעיניים. נראה לך שחלום חייו זה לראות סביבו את בן גביר וסמוטריץ' ורגב ואמסלם? ברור שהיה מעדיף קואליציה עם גנץ, אבל הוא כבר עקץ אותו. זו הבעיה מספר אחת של ישראל".
מה?
"שאף אחד כבר לא מאמין לביבי, כולל אלה שמצביעים לו. אני לא מכיר את ביבי – אגב, הוא מבוגר ממני בארבעה ימים, אבל יודע שהתחכום והערמומיות שלו יכולים לשרת אותו רק עד גבול מסוים. בעבר חוסר האמון בו שירת אותו אמנם, אבל לאט-לאט הקסם פג, ועכשיו חוסר האמון, שהוא בלתי הפיך, פועל לרעתו".
כמאמן, איזו עצה היית נותן לו?
"לצערי, הוא כבר קיבל את העצה הכי טובה / הכי גרועה שאפשר היה לתת לו. מי ששינה את כל המפה הפוליטית בישראל היה היועץ הפוליטי ארתור פינקלשטיין, שאמר לביבי: 'תגיד להם מה שהם רוצים לשמוע ותעשה מה שאתה רוצה'. אותי לא מעניין מה הוא אומר, רק מה הוא עושה".
אם בעוד חצי שנה יש בחירות – למי תצביע?
"לא חכם לענות על זה מפני שהמפה הפוליטית הולכת להשתנות. לדעתי, גם בימין וגם במרכז-שמאל נמאס שהזנב מכשכש בכלב. יעיפו את הקצוות ויקום גוש גדול במרכז. ייתכן שאצביע למישהו שבנסיבות אחרות לא היה סיכוי שאצביע בשבילו, רק כי הוא יקים קואליציה שתדחף את ביבי החוצה. אין ברירה אחרת. אי-אפשר לעשות שינוי בלי לעשות שינוי".
במשך ששת חודשי האשפוז מליניאק לא הדליק את הטלוויזיה שבחדרו אחרי השעה שמונה בערב. "הרגשתי שזה מרוקן אותי אנרגטית. בבית החולים חייתי במשך חצי שנה בעולם שאין בו יהודים וערבים, ימנים ושמאלנים, דתיים וחילונים. רק בני אדם. ואף אדם לא שאל אותי מהן דעותיי. היה בזה משהו מרגיע".
חששת שמא, אולי, לא תשרוד את הסרטן?
"לא, ידעתי ששלושה גורמים ישפיעו על מהלך המחלה שלי: הרפואה, הרופאים ואני. הרפואה התקדמה בצורה בלתי רגילה, הרופאים הכי תותחים היו לידי וגם לי היה חלק בטיפול. החלטתי שאני לא אחליף את הרופא והבנתי שגם לא אמציא תרופות, אז אתמקד מאה אחוז במה שבשליטתי. כשהודיעו לי שחליתי, נזכרתי שפעם כבר יצאתי ממחלה – בגיל שלוש, כשצד ימין שלי היה משותק מפוליו. אני מורווח 71 שנה ממחלה שאין לה מרפא, ולכן האמנתי שהגוף שלי מספיק חזק לעמוד גם בלוקמיה".
ההשתלה בוצעה ב-8 בנובמבר. ביום חמישי של סוף דצמבר הוא שוחרר לראשונה הביתה. "יצאתי לוויקנד ובשבת כבר אמרתי לנטע: 'מחר, ראשון בבוקר, את נוסעת למשרד. אין יותר לעבוד על הלפטופ מול המיטה שלי'. ההחלטה הזאת שיפרה את תהליך ההחלמה שלי בטורים גיאומטריים. לא יכולתי להתקלח לבד מפני שהיה לי בזרוע פיק ליין, חיבור לווריד שאסור להרטיב. חבר נתן לי איזה שרוול עם ואקום שפותר את הבעיה, ונטע שאלה 'איך תשים אותו לבד?' ועניתי: 'ייקח לי חצי שעה להתקלח ושעה וחצי לחמם אוכל, אבל אעשה את זה לבד'. הודעתי לכל בני המשפחה, 'אתם משוחררים!' ביקשתי, 'אל תעזרו לי כי כל עזרה רק מקרקעת אותי למיטה'. מהר מאוד חזרתי לנהוג וחזרתי לרדיו".
חושש שלא נגיע לחגיגות ה-80 של מדינת ישראל?
"לחגיגות ה-80 נגיע, זה בטוח. הבעיה היא שאנחנו בהתפוררות. במקום להכיר בשונות בינינו, אנחנו מחפשים סיבות לריב הגדול ואנחנו בדרך אליו. אני מקווה שרגע לפני מלחמת אחים, משיקולים של עלות מול תועלת – יקרה משהו שישנה את התמונה".
אתה אופטימי?
"אני לא אופטימי ולא פסימי. בניהול החיים, כמו בניהול המחלה, אני רואה לא את משאלות הלב, אלא את מה שיש באמת".
