בסוף רעננה יש מקום מיוחד, שם אפשר לשבת ולעשות אול אין. בערב יום חמישי שעבר, בזמן שבמכון הנינג'ה של בניין בית זוהר התקיימה אליפות ישראל ונערים שטופי אדרנלין ניתרו בין טבעות כאחוזי דיבוק, ישבו בקומה מעל כ-50 נשים והאזינו ברוב קשב להרצאה של רונית חלפון על ספרה החדש, "לשחק עם הקלפים שקיבלת". לחלקן כבר גירדו הידיים. אם גילו משהו בזמן האחרון, זה שאין בעולם דבר שיכול לעניין יותר מהקלפים הבאים שיחולקו לך. האצבעות של חלקן נעו מעלה ומטה, כמו מחליקות ביניהן ז'יטון דמיוני.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
עד לפני פחות משלוש שנים חלפון בקושי ידעה מה ההבדל בין זוג לזוגיים, והנה היא עומדת כאן ומספרת על הקשר בין המשחק (במקרה הזה "טקסס הולדם", הווריאציה הפשוטה והפופולרית ביותר של מה שמוכר בציבור בשם הקוד "פוקר") לחיים עצמם. כמו הרבה דברים, גם הקשר שלה לקלף התחיל במפגש מקרי. כל כך מקרי, שהוא לא ממש היה מפגש. "הייתי בטורניר של וראייטי כאורחת", אומרת חלפון, 49, נשואה ואמא לשלושה מרעננה, "ואז חברה שאלה אותי, איך זה ייתכן שכולם פה גברים?" המבט הזה מהחוץ אל הפנים עורר אצל חלפון את האמביציה הטבעית לסדוק את מה שהתפרש אצלה כחומה בלתי נראית שחוצצת בין המינים, פוקר כמצודה גברית שאין סיבה ששעריה לא ייפתחו גם בפני נשים. אחרי הכל, יש בחפיסה מלכים ונסיכים, אבל גם מלכות. היה בהומוגניות הגברית משהו מרתיח, אבל גם מפתה – הנה הזדמנות להוכיח. "אמרתי לחברה שאנחנו חייבות לשחק גם", ממשיכה חלפון, "שאני יודעת את החוקים, שאני אפתח שולחן ואלמד אותה. מפה לשם לא פתחנו שולחן ולא לימדתי אותה". אולי היה זה היעדר הפנאי שעיכב אותה, אולי הקושי במציאת ידיים נוספות. "ואז חברה נוספת פירסמה שזכתה בטורניר ב-Ladies, וישר הרמתי טלפון לניב".
זו אולי תהיה הגזמה קלה לכנות את ניב סופר, בת 31 מתל-אביב, כאמא של הפוקר בישראל – היא בכלל שחקנית שחמט במקור - אבל אם יום אחד יצטרכו להחליט על הדמות שתחליף את המלכה על הקלף, לסופר תהיה תביעה ראויה לכבוד. לפני למעלה מארבע שנים הקימה את מה שחלפון ואחרות מכנות בקיצור Ladies אך בשמו המלא הואLadies Don’t Play Games, בית הספר לפוקר הראשון בישראל המיועד לנשים. פוקר נתפס כבילוי גברי - בין אם כפעילות סוציאלית קלילה בין חברים, או כזו הנעשית בחדרים אחוריים אפופי עשן סיגריות שאותם עוזבים המפסידים עם כיסים ריקים. הקישור האסוציאטיבי בין פוקר לגברים נשען על התניות תרבותיות רחבות ודימויים קולנועיים רווחים, אבל גם על עובדות. רובם המוחלט של שחקני הפוקר הם אכן גברים. זה בדיוק מה שהופך את היוזמה של סופר לפורצת דרך. בבית הספר של סופר, עם סניף אחד בתל-אביב ושני שנפתח ברעננה לפני כחצי שנה, למדו כבר למעלה מאלף נשים בכל הגילים.
ניב סופר: "אני ממש רואה איך גברים מראים הרבה יותר ביטחון, בלי קשר לקלפים שיש להם. זה חוסר ביטחון שלא קשור לקלפים, כמו מישהי שיכול להיות שיהיו לה תארים וניסיון והיא תבקש פחות שכר"
מה יש ללמוד, יתהה מי שמעולם לא החזיק זוג אס ביד או לא ראה כיצד הרצף שהחזיק התייתר עם בוא הקלף שהעניק ליריבו צבע. יש המון ללמוד, יותר ממה שאפשר להספיק בחיים שלמים. פוקר הוא ריקוד אלגנטי ומפתה של עקרונות ואקראיות שלפעמים מייתרת אותם, קסם משכר וממכר שמתגמל ומעריך ידע אבל גם משאיר פתח לקריצת הגורל. הוא טומן בחובו אלמנט קל וחמקמק של מזל שיכול לאפשר גם למתלמד לנצח את אלוף העולם ביד נתונה, אך תחתיו יש שכבות עבות של ידע, ניואנסים, שליטה בהסתברויות וכלים מנטליים שנדרשות שנים רבות של משחק כדי להשיג ולאחר מכן לשייף.
אז איך מתחילים? "יושבות קבוצות של תשע נשים סביב שולחן ומלמדות לפי מגוון של רמות – כאלו שמעולם לא שיחקו, כאלו ששיחקו אבל מעולם לא התעמקו, כאלו שיודעות את המשחק עם ניסיון של שנים ומוכנות ללמוד תיאוריות נוספות", לדברי סופר. מדי חמישי הן נפגשות לטורניר נושא פרסים בעלות השתתפות חברית של 150 שקל. בשבוע שעבר השתתפו בו למעלה מ-60 נשים. בשבתות מערבבות הליידיז את חפיסת המינים ומקיימות טורנירים לגברים ונשים יחדיו. המטרה של סופר, שותפה גיא קליין והמנכ"לית דנה כרמל, היא לא לבדל אלא להפך – להנגיש את המשחק בעל הדימוי המאצ'ואיסטי גם לנשים. "פוקר הוא ממש לא 'משחק גברי' או 'משחק נשי'", אומרת סופר, "זה משחק של איזונים. הרי מה הוא דורש? לשים לב להמון נתונים. אני צריכה לקחת הרבה נתונים בחשבון. סיטואציות משתנות בהתאם לאנשים. זה משחק שהוא מאוד דינמי ונשים מאוד יודעות לקלוט הרבה נתונים".
משנים של לימוד נשים את רזי המשחק, סופר כן עומדת באמצעותו על הבדלים רחבים יותר בין גברים לנשים. פוקר הוא אלגוריה לחיים – גרסת קרטון ליומיום במסגרתה תכונות כמו אומץ, תחכום, תעוזה וניהול סיכונים מניבות הצלחות וכישלונות – וככזאת היא גם משקפת את העולם האמיתי. "פעמים רבות כשאנחנו משחקים אני ממש רואה איך גברים מראים הרבה יותר ביטחון בלי קשר לקלפים שיש להם", היא אומרת, "ראיתי נשים שזורקות ידיים מאוד חזקות לטובת שחקניות אחרות שהראו ביטחון וקלטו את חוסר הביטחון שלהן. זה חוסר ביטחון שלא קשור לקלפים. זה ממש לוקח אותי למקום של מישהי שיכול להיות שיהיו לה תארים וניסיון והיא תבקש פחות שכר. לימדתי כל כך הרבה נשים בעמדות מפתח, וכולן מדברות על הפער הזה. מה אנחנו עושות בליידיז? אנחנו מלמדות רק נשים, אבל המטרה היא לשחק בסופו של דבר גברים ונשים, כי בעולם האמיתי יש גברים ונשים. אין לנו מטרה לייצר איזושהי בועה. הייתי מכניסה את זה למערכת החינוך. אפשר ממש לראות מה הן משדרות כשהן תופסות יותר ביטחון ומתחילות לשים פוקוס על עצמן, ויכולות לבחור האם הן רוצות להפגין חולשה ופחד או חוזקה. אני משתמשת בדברים שרכשתי שם הרבה ביומיום. אומרים שפוקר זו מניפולציה כי לפעמים צריך לבלף ולהעמיד פנים, אבל אני אומרת שלא תמיד טוב שרואים עלינו את מה שאנחנו מרגישות. זה יכול לקחת כל אחת למקום כזה או אחר, אבל הרבה פעמים זה לא טוב להראות אם אני מרגישה פחד או חולשה. אני לא מדברת על מקום בטוח עם משפחה וחברים, אלא בחוץ, איפה שצריך לדעת גם לשמור על עצמנו".
פוקר היה פחות נגיש לנשים לא בגלל שהוא משחק קלפים ואלו, מהרגע שנקבע שאס חזק יותר ממלך, הוחזקו יותר בידיים גבריות. "פעם גם הייטק היה פחות נגיש לנשים", מסבירה סופר, "אולי כמו כל דבר בעולם". "נשים עסוקות בדרך כלל", מחווה דעתה שרון אנדרסון, בת 54 ואמא לארבעה מרעננה, "אנחנו עסוקות עם ילדים, עם בית, עם עבודה. אני גיליתי שאני עסוקה כל הזמן, שהחיים שלי היו עבודה-ילדים-עבודה-ילדים, אז התחלתי עם כדורשת, לשם אני הולכת פעם בשבוע. כשגיליתי גם את העולם הזה, של הפוקר, זה היה כיף. באים אלייך חבר'ה ביום שישי, ובמקום לדבר על הילדים, כרגיל, פשוט משחקים. פעם היו תמיד אומרים שגברים נפגשים לשתות בירה ולשחק קלפים. כשאומרים 'משחקים' חושבים יותר על גברים". לתחושה שלה שותפה גם סופר. "בדיוק הייתה לי שיחה עם חבר על כך שנשים כמעט לא משחקות משחקים", היא משתפת, "אין לי הסבר אחד חד-משמעי למה. אני לא רוצה להכליל, אבל אחד הדברים שחוזרים על עצמם הרבה זה נשים שמספרות לי שהאבא או הסבא לימד את אח שלהן שחמט או פוקר, אבל לא אותן. הסיבה שחשוב לנו בליידיז ללמד נשים זה שאנחנו סומכות על אמהות שילמדו גם את הבנים - וגם את הבנות".
נחמה סלע: "זה לא על כסף, אני משלמת על הלימודים האלה כמו על חוג מקרמה. הפוקר מתקף את כל הערכים שלי. יש שם התרגשות, שליטה, ביטחון ובעיקר, קשרים חברתיים. טעה מי שחשב שאי–אפשר ליצור חברויות בגיל מאוחר"
סופר מעידה כי לפני ארבע שנים, כשהקימה את המיזם, חלק מהנשים הרגישו שהן יוצאות מהארון כשהן משחקות פוקר. "לך תנסה להגיד בגן של הילדים 'אמא לא יכולה, היא משחקת פוקר'", אומרת אחת השחקניות. סופר עצמה יצאה מארון הקלפים הזה בגיל 20, אז פגשה במשחק לראשונה. "אני באה מעולם השחמט, וגם שם הייתי תמיד האישה היחידה. אני חושבת שהנושא הזה היה לי רגיש כבר אז, שבמשחק מוחות אני לרוב האישה היחידה בטורנירים. פעם ממש לא היו נשים בפוקר, אבל היום בישראל המציאות שונה. אני שומעת את זה משחקני פוקר שאומרים, 'אני לא יכול לדמיין איך לא הייתן פה קודם'".
לליידיז יש את כל מה ששחקן או שחקנית פוקר צריכים כדי להרגיש בבית. הבית שלהן ברעננה הוא בלומפילד של הקלפים - שולחנות לבד עליהם מחליקים הקלפים כמו גלשן על גלים, צ'יפים מחֵמר שמשדרים יוקרה, חפיסות שהיו מקבלות את אישורם של שחקנים מהסבב העולמי. לוח אלקטרוני סופר לאחור את הזמן עד להעלאת ה"בליינדים" (הצ'יפים ההתחלתיים שמוכנסים לשולחן לפני חלוקת הקלפים ועולים ככל שהטורניר מתקדם) ומחשב בזמן אמת את מספר הצ'יפים החציוני, מנהלת טורניר ודילרים ודילריות מנהלים את הסבבים ביד אמן. השקט מושל בכל, ספרייה שבמקום ספרים יש בה לבבות ותלתנים. הרעש היחיד שנשמע מקורו בצ'יפים המונחים בעדינות על השולחן. להבדיל מפורמט הכסף החי, שבו אין לפעמים תחתית, שיטת הטורניר מגבילה את מספר הכניסות האפשריות לשתיים ודואגת לכך שגם ערב פחות מוצלח לא יביא עימו השלכות כלכליות קשות.
ובכלל, כסף הוא לא העניין. אף אחת לא הגיעה לכאן כדי לשפר את מצב העובר ושב שלה. לחלקן אף חשוב להתכחש לאלמנט הכספי שנמצא בבסיסו של המשחק, אולי כאמצעי לשמירת הוגנות ביחס לבילוי שעדיין נתפס כמחוספס. בהכללה, ניתוק המשחק מהכסף הוא טבעי יותר עבור נשים מאשר גברים, שעבורם האינסנטיב הכלכלי הוא הכרחי. "פוקר השתנה בדימוי הציבורי שלו, אבל עדיין כשאני אומרת שאני שחקנית פוקר, אז פוקחים עיניים ולוקח שנייה לעכל", אומרת נחמה סלע, 60, שחקנית ואמא לשלושה מקדימה-צורן. מי כמוה יכול להבין. אבא שלה היה כזה יקה ומתנגד קלפים, שהוא אפילו לא הרשה לשחק “מלחמה” בבית. "לאלו חשוב לי להגיד שזה לא על כסף", היא מסבירה, "אז הם אומרים 'על מה זה?'. אני משלמת על הלימודים האלה כמו שאני משלמת על חוג מקרמה, צילום ובלט. הפוקר מתקף את כל הערכים שלי, הוא נושק לכל מי שאני. כל החיים הייתי שחקנית פוקר בלי הקלפים בידיים. רק עכשיו אני מקשרת כי פוקר זה הרי 'רע', 'הימורים' לכאורה. אז ממש לא. יש שם התרגשות, שליטה, ביטחון. אני היפרית, ובשבילי לשבת חמש או שש שעות בלי לזוז זה השיעור של החיים. זה מלמד להתמודד עם כישלון, סבלנות, מצוינות, ניהול סיכונים. בעיקר זה קשרים חברתיים. מי שחשב שאי-אפשר ליצור קשרים חברתיים בגיל היותר-מאוחר ומקור כל הקשרים במילואים, אוניברסיטה וכו', אז טעה. החברות שרכשתי לי בפוקר זה אין לתאר".
"זו קהילה", מאשרת סופר, "זה החזיק אותנו בחודשים הקשים שהיו פה. בישראל חובה להיות באיזושהי קהילה – לפרגן אחת לשנייה, לבדוק שהכל בסדר, הרבה 'השתבללו' בתקופה הזאת". הקהילה סייעה לסופר בפן האישי, אבל כך גם המשחק עצמו. "אני מתמודדת עם פוסט-טראומה", היא משתפת, "זה משהו שלעולם לא עובר. כמו סוכרת שצריך להזריק אינסולין, אז ככה האנשים עם פוסט-טראומה מתמודדים עם נזק למערכת העצבית ויש את ההשלכות לזה. עד כמה שזה נשמע מוזר, הפוקר ממש מכסה. הוא משחק כל כך רגשי ואני אוהבת את זה. הוא הופך אותי להיות טובה יותר, מעניק תחושת ערך ומסוגלות. בתחילת הדרך אם הייתי מחזיקה זוג קינג הייתי רק משווה, לא מעיזה לקחת סיכון. הייתי פשוט נגררת. אבל באמת שבלי סיכון אין סיכוי, וזה הקטע של המשחק, אבל לא צריך כל פעם לקחת סיכון – יש סיכונים שלא שווים את זה, הסיכון מחושב. זה פגש אותי במקום שאני מאוד שקטה, מאוד נחבאת אל הכלים, לא מעיזה לקחת סיכונים, ועם הזמן הפוקר עודד אותי ליטול יותר סיכונים וגם ולתרגם את זה לחיים עצמם, כי במשחק הזה אני מקבלת אוטומטית אישורים שזה משתלם. ראיתי מה המשחק הזה עושה לי, ובזכות מה שהוא עשה לי היה לי מאוד חשוב להעביר את זה הלאה וללמד. בהתחלה חשבתי על סדנה, אבל פוקר הוא משחק כל כך עמוק שלא מספיק ללמוד את המשחק, חשוב המסביב – המפגשים הנשנים, הקשרים שנוצרים בעקבותיו ועוד".
אנדרסון תירגמה את הפוטנציאל המגבש והמקרב של המשחק להתנדבות בעלת ערך בזמנים הקשים שעוברים על המדינה. "ברגע שהתחילה המלחמה התעסקתי בקניית ציוד לחיילים ולמפונים ועם הזמן ראינו שהם נורא משועממים, יושבים לבד, לא מתערבבים, ואז הצענו לעשות להם ערבי פוקר עם למידה, טורניר ופרסים, וזה נהיה מאוד חם". ביוזמת הבת שלה, שון, היא מגיעה בתדירות גבוהה לבית החולים תל השומר, שם משתקמים חיילים שנפצעו במלחמה, ויחד עם שחקניות נוספות מהליידיז הן מפיקות ערבי פוקר שמתחילים ב-19:00 ונמשכים אל תוך הלילה. הריגוש המשכר של הקלפים הנחשפים, המתח המושהה והדינמיקה המיוחדת מעניקים הפוגה ובריחה מיוחלת. "אם אנחנו לא באים שבוע הם שואלים איפה אנחנו", היא אומרת בסיפוק, "זה מאוד תרם לגיבוש שלהם".
קליין, 38, נשוי ואבא לארבעה מרעננה, שימש כדילר לעת מצוא וחילק את הקלפים, בין היתר, לאמו שלמדה ממנו כיצד לשחק. הוא הספיק לשכוח מתי שיחק פוקר בפעם הראשונה. אחרי שנזכר הוא אומר שבערך בגיל 13. הוא עבר הכל, ראה הכל, ועכשיו הוא גם מלמד הכל. "גם פיני גרשון וז’ליקו אוברדוביץ' הם מאמני כדורסל טובים יותר משחקנים", הוא מחייך, "אנחנו מייצרים שחקניות. הקהל שלנו זה נשים שאם לא היינו קיימים לא היו משחקות. רובם המוחלט של בתי הספר לפוקר פונים לשחקנים שכבר יודעים לשחק ורוצים להשתדרג. רוב העבודה שלנו היא לתת מענה לאנשים שבאו בלי קשר לתחום. על הדרך זה יוצר קהילה של נשים חזקות ואיכותיות שמשפיעות בחברה וגורם להן למצוא את הפנימיות שלהן תוך כדי המשחק. בסופו של דבר אנחנו מנסים לייצר שני כובעים – גם כאלו שרוצות לקחת את זה לאספקט התחרותי, וגם לנשים שרוצות להגיד לילדים 'אני יודעת לשחק'. כל ההתפתחות הנשית בתחום משפרת את התדמית שלו. פוקר מתאים לנשים ולגברים משום שבמהות שלו הוא משחק של האדם מול עצמו. אתה אמנם משחק עם ומול אחרים, אבל אתה לבד עם הפחדים שלך, החסרונות שלך, היתרונות שלך, וכאלו יש לכולם".
"נכון שאגרסיביות היא תכונה גברית יותר וזה משהו שיכול לעזור במשחק, אבל אין בפוקר שום דבר שגורם לגבר להיות יותר טוב מאישה", אומרת חלפון, "הוא לא מצריך יכולות פיזיות, ובכל זאת אין שם כמעט נשים. חזרתי לפני פחות מחודש מטורניר בברטיסלבה. היו שם בין 900 ל-1,000 גברים. הגענו שלוש חברות. אני ראיתי פיזית בשולחנות יחד איתי עוד שלוש נשים. נגיד, נגיד, שהיו עוד עשר נשים שלא ראיתי - 15 נשים מתוך 1,000 שחקנים. זה מספר שהוא לא הגיוני. בארץ, כשאני הולכת לטורנירים בכל מיני מקומות, זה כבר ממש טבעי והגיוני שאנחנו שתיים-שלוש נשים בשולחן, ואפילו ארבע. כמעט 50 אחוז. אני לא רוצה להיות מיליונרית מפוקר, אלא להביא גם לשם את הערכים הנשיים והאמהיים שלי, שאותם אני מביאה לכל העולמות. כשאנחנו יושבות נשים ליד השולחן קורה משהו אחר בשולחן. כשאני יושבת ליד בן אדם והוא אומר לי בסוף הערב 'את נורא נחמדה לכולן, הלוואי שכולם היו ככה', אז מבחינתי אני עשיתי את שלי. כשאני יושבת ליד מישהי והיא לוקחת קשה את זה שמישהו בילף אותה ואני מצליחה לעודד אותה, אז אני עשיתי את שלי. אני גם לומדת להיות לפעמים אגרסיבית ולבלף. אחד הדברים שהכי קשים לי במשחק זה לבלף. אני לא בלפנית טובה. הפוקר פייס שלי לא משהו, אבל אני עובדת על זה, אני באה ומשפרת את המיומנויות שלי".
השבוע, לאחר סגירת הגיליון, התקיימה אליפות הארץ בפוקר. מצבו המשפטי של המשחק בישראל מוביל לכך שמכל המקומות, האליפות מתקיימת ב...וארנה, בולגריה. לפני שלוש שנים יצאה נציגות ראשונה מטעם הליידיז לאליפות. שש חלוצות שטבלו את הרגליים ובדקו את הטמפרטורה של המים. "היה מקצה נשים שירד אחרי שנה אחת, ואני שמחה על כך", אומרת סופר, "זה מחזיר אותי לילדות, כששיחקתי שחמט וישר דחפו אותי לליגת נשים. זה באסה, אין סיבה לזה". שנה לאחר מכן גדלה הכמות ל-17 וכרמל, מנכ"לית הליידיז, הגדילה לסיים במקום ה-19. בשנה שעברה אלו היו 31 נציגות מהליידיז, שלמעלה מ-50 אחוז מהן עברו את היום הראשון של האליפות (רק 12 אחוז מכלל המתמודדים עולים ליום השני). השנה יצאו לאליפות אפילו יותר, ביניהן חלפון וסלע. "אני בטירוף, לא ישנה בלילות", אומרת האחרונה, "בחודש האחרון השתתפתי בטורנירים והרווחתי פרסים מכובדים ביותר - פה זכיתי במחשב, שם בכרטיס טיסה לחו"ל".
בטורניר האחרון סלע לא זכתה בפרס, אבל הרחיקה עד לשלבים המאוחרים, יום טוב מבחינתה. יד אחת זכורה לה במיוחד. "נפתחו כל הקלפים שהייתי צריכה, היה לי רצף עד אס. לאורך כל הזמן הקפדתי להעלות, ומישהי תמיד שילמה לי. בשלב מסוים חשבתי לעצמי, מה כבר יכול להיות לה? יכול להיות שיש לה בדיוק את הקלפים שלי? מה מסתבר, היא פגעה בשלישייה של שישיות ומרוב התרגשות, היא לא שמה לב שמי שיחזיק אס ינצח אותה. לקחתי את כל הקופה". היא עוד תלמד.
ונסה סלבסט
גיל: 39
זכיות: $11,906,246
עם כ-12 מיליון דולר בזכיות בטורנירים חיים, סלבסט היא האישה שזכתה בהכי הרבה כסף בטורנירי פוקר. היא מחזיקה בשלושה צמידי אליפות עולם, ובשיאה הייתה לסלבריטאית פוקר שכיכבה בתוכניות טלוויזיה. פרשה מפוקר במשרה מלאה לטובת קריירה בקרנות גידור.
קריסטן פוקסן
גיל: 37
זכיות: $7,556,354
צברה ידע וניסיון בפוקר אחרי ששיחקה כ-7.5 מיליון ידיים באינטרנט בשלוש שנים. פוקסן היא השחקנית היחידה בהיסטוריה שזכתה בארבעה צמידי אליפות עולם. נשואה למקצוען פוקר מפורסם, אלכס פוקסן, ויחד הם מהווים את הפאוור קאפל של הקלף.
אנני דיוק
גיל: 58
זכיות: $4,270,548
בשיאה הייתה דיוק לאחת משחקניות הפוקר המפורסמות בעולם, היא זכתה במיליוני דולרים, כיכבה בתוכניות על המסך ונחשבה לדמות משפיעה. את הידע שצברה משולחנות הפוקר ומהשכלתה בפסיכולוגיה קוגניטיבית היא תירגמה לשורת רבי-מכר שפירסמה בתחום האימון האישי וקבלת ההחלטות.
ג’ניפר הרמן
גיל: 59
זכיות: $2,803,224
בתחילת שנות ה-2000 הרמן הייתה האישה היחידה ששיחקה באופן קבוע ב-Bobby’s Room במלון הבלאג'יו, שבו התקיימו המשחקים הגבוהים ביותר בלאס-וגאס. הייתה חלק מחבורת מקצוענים שהשתתפה בסדרת משחקים מול איל הבנקאות אנדי ביל, שנחשבים למשחקי הפוקר היקרים בהיסטוריה.
ברברה אנרייט
גיל: 74
זכיות: $1,853,611
המלכה האם של נשות הפוקר היא האישה הראשונה והיחידה עד היום שהעפילה לשולחן הגמר של אליפות העולם. מי שעבדה כמעצבת שיער וברמנית לפני שפרשה לטובת קריירת פוקר מקצוענית, היא גם האישה הראשונה שהוכנסה להיכל התהילה של הפוקר.
