ב-10 באוגוסט 2014 הגיעה הקבוצה הגרמנית בורוסיה דורטמונד למשחק ידידות באנפילד, האצטדיון הביתי של ליברפול. על המנהרה המובילה למדרגות היורדות לדשא מופיע כיתוב: "לעולם לא תצעדי לבדך", ההמנון המפורסם של אוהדי ליברפול. ביציאה מחדר ההלבשה תלויות מילותיו של המאמן האגדי של המועדון והאיש שבנה אותו, ביל שאנקלי: "זהו אנפילד".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
"השלט שם כדי להזכיר לבחורים שלנו עבור מי הם משחקים, ולהזכיר ליריב נגד מי הוא משחק". השלט הקטן והצנוע היה אמור לברך את האורחים ב"ברוכים הבאים לאנפילד", אבל שאנקלי, שכבר מזמן אינו איתנו (הלך לעולמו ב-1981), החליט על השינוי והסביר: "לא רציתי שקבוצות יבואו לפה ויחשבו שאנחנו מקבלים אותן בסבר פנים יפות. רציתי שיפחדו". שאנקלי, אגב, אחראי גם לציטוט האלמותי: "יש אנשים חושבים שכדורגל זה עניין של חיים ומוות. זה הרבה יותר מזה".
באותו ערב, לפני עשר שנים, יורגן קלופ היה בתחילתה של עונתו השביעית כמאמן דורטמונד. הוא כבר זכה באליפויות ובגביעים בגרמניה, וחווה הפסד בגמר ליגת האלופות. הגורל וגובהו (1.91 מטר) גרמו לקלופ להיתקל בראשו בשלט "זהו אנפילד", כך שהרים את ידיו בהגנה אינסטינקטיבית. סדרן מקומי צעק לעברו להוריד את הידיים שלו, שרק שחקני ליברפול אמורים לגעת בשלט הקדוש.
14 חודשים לאחר מכן, קלופ קיבל את משרת האימון של ליברפול. הוא הגיע למועדון שכרע תחת משא הנוסטלגיה, והלך לאיבוד בחיפוש נואש אחרי הזהות שלו. "זה שלט שמביע תשוקה", אמר קלופ. "השלט הזה הוא מסר עבורנו. לא מקובל לתת פחות ממאה אחוז. זה מה שאנחנו חייבים לאנשים שבאים לפה כדי לרעוד, לחגוג ולבכות איתנו". בה בעת, קלופ הוריד הוראה לשחקנים: אף אחד לא נוגע בשלט, עד שאנחנו זוכים באליפות או בליגת האלופות.
בינואר האחרון הודיע קלופ שיעזוב בקיץ את ליברפול לאחר שמונה שנים במועדון. הוא זכה עם הקבוצה באליפות אנגליה ראשונה אחרי 30 שנה, הניף את הגביע בליגת האלופות (והגיע עוד פעמיים לגמר) והוביל את האדומים לשישה תארים נוספים - והוא עוזב כשכל שחקן שלו הרוויח ביושר את הזכות ללטף את השלט. הוא גם מתחרה על תואר נוסף לפני הפרידה: אליפות הפרמייר ליג. לא משנה מה יקרה, קלופ עוזב כשהוא בטופ. מחזיר עטרה ליושנה, מגדולי המאמנים של המועדון המפואר, ולדעת רבים מאמן הכדורגל הטוב מכולם - ואולי מאמן הספורט הגדול בעולם כרגע.
אין ספק שקלופ שינה לחלוטין את ההגדרה של מיהו ומהו מאמן כדורגל. אין ספק גם בהשפעה של התחרות עם מאמן מנצ'סטר סיטי פפ גווארדיולה, הרציונל נגד האמוציונל, הם דחפו זה את זה, את הקבוצות והשחקנים שלהם - ואת הכדורגל כולו - לגבהים שלא נראו בענף. ואין צל של ספק שאף מאמן לא הצליח לייצר סימביוזה כל כך מוחלטת בינו לבין השחקנים שלו, המועדון, האוהדים והעיר שבה הם שיחקו כמו קלופ.
ולחשוב שכל זה קרה רק בגלל שהילד יורגן נורברט קלופ, שגדל בכפר גלאטן שביער השחור וחלם להיות רופא, היה תלמיד גרוע. "אני מקווה שכל העניין הזה עם הכדורגל יצליח לך", אמר לו בזמנו מנהל בית הספר בטקס הענקת התעודות, "אחרת, אני לא רואה עתיד בשבילך".
כמו מאות אוהדים אחרים, גם סבסטיאן יוטנר (45) נראה כמו קלופ: כובע בייסבול, משקפיים, זקן היפסטרי, קפוצ'ון, מכנסי טרנינג ונעליים לבנות נטולות גרביים. על הצוואר הוא עוטה צעיף שחור-צהוב, כצבעי דורטמונד, עם דיוקן של קלופ בקצוות. המאמן שכבר שנים ארוכות לא נמצא במועדון שלו.
"יורגן קלופ הוא קדוש עבורנו, סיינט יורגן", אמר יוטנר כשפגשתי אותו בברלין. "אנחנו מועדון עם היסטוריה מפוארת, אבל כשיורגן הגיע אלינו ב-2008 היינו אחרי שנים מאוד בינוניות ואחרי שכמעט פשטנו את הרגל. תוסיף לזה את המשבר הכלכלי של העיר והאזור, והיינו חייבים את הכדורגל בתור משהו להיאחז בו. כשהוא חתם, בקושי הכרנו אותו. ידענו שהוא אימן כמה שנים במיינץ. לא תלינו בו הרבה תקוות".
אחרי שנתיים בדורטמונד, קלופ הבין שהוא במקום הנכון: עיר אנדרדוג במשבר כלכלי פוסט-תעשייתי, שמאל-סוציאלי, ממש הזהות שלו. מבחינה מקצועית הוא מחדיר את קונספט ה"גגנפרסינג", לחץ נגדי, טקטיקה גאונית. "הזמן הכי טוב להשיג את הכדור בחזרה הוא בשנייה שבה אתה מאבד אותו", הסביר קלופ. "היריב עדיין לא התארגן, ואם אנחנו משיגים את הכדור, אנחנו במרחק מסירה מלייצר מצב לשער, כי אנחנו לוחצים בחלק הקדמי של המגרש". זו טקטיקה שמחייבת ערבות הדדית בין כל השחקנים, כושר גופני מעולה, מהירות, קצב, ארגון ובעיקר משמעת טקטית.
וזה לא היה הכל. "פתאום קלופ התחיל עם חגיגות השערים שלו על הקווים, מנופף באגרופים שלו ורץ כמו משוגע", נזכר יוטנר. אחרי הניצחונות, האוהדים החלו לחכות שירוץ לעברם וידליק אותם לחגיגות עידוד, הכריזמה שלו השתלטה על כל העיר. נוצר חיבור מוחלט בינו לשחקנים, למועדון, לעיר. הקבוצה רשמה ממוצע של מעל ל-80 אלף צופים למשחק. הוא קנה בזול שחקנים לסגל הצעיר, שידרג את היכולות שלהם ומכר אותם ביוקר - כך שלצד ההצלחה המקצועית, דורטמונד גם חזרה לשפיות כלכלית. "ופתאום זו שוב הייתה גאווה להסתובב עם צעיף וחולצה של דורטמונד", אמר יוטנר.
ב-2013, באיירן מינכן החתימה את גווארדיולה כדי לבטל את אפקט קלופ. אף אחד עוד לא ידע את זה אז, אבל זו הייתה תחילתן של יריבות וידידות מופלאות. באיירן החלה לקנות מדורטמונד שחקנים והחלישה אותה, היריבות התחילו להכיר את השיטה של קלופ ולפתור אותה, והקבוצה סבלה מפציעות ומעייפות החומר. בשנתו השביעית בדורטמונד, קלופ נקלע לסכנת ירידה לליגה השנייה, ובאמצע העונה הודיע כי יעזוב בסיומה. הוא עוד הספיק להתקדם במעלה הטבלה ולהגיע לגמר הגרמני - שם נפרד מדורטמונד עם הפסד לוולפסבורג.
זה לא שינה את הדרך שבה זוכרים אותו, כפי שהסביר יוטנר: "מה שקלופ עשה הוא לא לנצח, אלא להפוך אותנו לחלק אינטגרלי מהקבוצה. לא באנו למשחקים בשביל בידור והנאה. הוא הבהיר לנו שיש לנו עבודה כאוהדים. לתת לשחקנים דחיפה, להפחיד את האויב. הוא לימד אותנו להרגיש ולהביע רגש במקום שהוא מאוד-מאוד מאצ'ואיסטי. אחרי ההפסד בגביע נגד וולפסבורג, ישבנו ביציע ובכינו, אבל לא בגלל ההפסד. בכינו כאילו אבא שלנו מת".
הפגישה שלי עם יוטנר בברלין הייתה לפני שנה. דורטמונד הייתה אז על סף אליפות ראשונה מאז 2012. היא רק הייתה זקוקה לניצחון מול מיינץ הבינונית, אבל כשלה בכך, והתואר שוב הלך לבאיירן מינכן.
קלופ נולד ב-16 ביוני 1967 אחרי שתי בנות. אביו, שוער כדורגל לשעבר, רצה להגשים את החלום דרך הילד, ודחף אותו ללא מעצורים. "אם הייתי מבקיע ארבעה שערים, הוא היה מעיר לי על שבע ההזדמנויות שהחמצתי", אמר פעם קלופ, "אין לי זיכרונות נעימים מהתקופה הזאת". יורגן עבר כנער לקבוצה מחוץ לכפר כדי לשפר את הסיכויים שלו לשחק כמקצוען, אבל לא הצליח לפרוץ.
בגיל 21, קלופ כבר היה נשוי עם ילד. הוא עבד קשה בהעמסת גלגלי סרטים לקולנוע על משאיות, ועמל במקביל על תואר במדעי הספורט. "הייתי ישן חמש שעות בלילה", אמר קלופ, "אפילו אם מייקל ג'יי פוקס היה מגיע עם סקייטבורד מהעתיד ואומר לי מה צפוי לי, לא הייתי מאמין לו".
כשקלופ התלבט בנוגע לחלוץ חדש, הפיזיקאי גרהאם הציע לו חלוץ מרומא, מוחמד סלאח, שבניסיון קודם בליגה האנגלית לא הרשים. קלופ החתים אותו במחיר סוף העונה, והמצרי היה בתקופה מסוימת השחקן הטוב בעולם
זה לא שפנטזיית הכדורגל נגנזה: ב-1990 קלופ השיג חוזה חצי-מקצועני במיינץ, ששיחקה אז בליגה השנייה. הוא לא היה חלוץ מוכשר במיוחד, ואפילו זכה לשריקות בוז מאוהדי קבוצתו. "צריך להודות באמת", נזכר קלופ בכנות, "היו לי רגליים של ליגה רביעית, אבל ראש של ליגה ראשונה. אני זוכר שהתאמנו פעם נגד איינטרכט פרנקפורט, שם שיחק כוכב נבחרת גרמניה אנדי מולר. אמרתי לעצמי שאם הוא משחק כדורגל, אז אני בענף אחר לגמרי. הוא היה פירסט קלאס. לי לא היה קלאס".
האוהדים התחברו למאמץ ולמחויבות שלו רק כאשר הועבר לשחק בהגנה. לבסוף הוא שיחק במועדון עד 2001, ולאורך השנים הקפיד לכרכר מסביב למאמן וללמוד ממנו מה שאפשר. כאשר באמצע 2001 - שנה לאחר שאביו מת מסרטן - מיינץ ביקשה ממנו להציל אותה מירידה לליגה השלישית, הוא כבר החזיק בתעודת מאמן מוסמך. הוא הציל את מיינץ ובשתי העונות הבאות התקרב לעלייה לבונדסליגה, הליגה הבכירה בגרמניה. בסיום אחת העונות שהסתיימו בהחמצה, קלופ ישב במשך חצי שעה בחדר ההלבשה ומירר בבכי. כשיצא למסיבת העיתונאים, הוא הבטיח לאוהדים שהקבוצה תחזור חזקה יותר.
ב-2004 הוא עמד במילתו, ומיינץ העפילה לראשונה בתולדותיה לבונדסליגה. למרות שהיא ירדה חזרה אחרי שלוש שנים, וקלופ לא הצליח להחזיר אותה לשם מיידית (זה היה בשנתו השביעית במועדון, השנה המקוללת בקריירה של קלופ), 20 אלף איש הגיעו להיפרד ממנו.
"זה ממש הפתיע אותנו שיורגן חתם בליברפול", אמר לי האוהד יוטנר. "זה לא משהו טבעי, מאמן גרמני בליגה האנגלית, ואנחנו לא האנשים הכי אהודים שם. קלופ הוא מאמן שמטריף אותך במילים, ולא ראינו איך זה קורה בשפה אחרת".
כדי להבין לאן קלופ נכנס באוקטובר 2015, צריך להבין את העיר ליברפול עצמה ואת התפקיד של המועדון בתוכה. בעבר, ליברפול הייתה הנמל החשוב ביותר של האימפריה הבריטית. בסוף המאה ה-19 היה מדובר בעיר אקזוטית. ב"אילוסטרייטד בריטיש ניוז" נכתב כי היא תהיה ניו-יורק של אירופה. אבל האימפריה שקעה, היקף עבודת הנמל ירד, התעשיות נטשו, ובין 1930 ל-2001 אוכלוסיית העיר התמעטה בחצי. כדורגל היה המפלט של התושבים.
המאמן הסקוטי שאנקלי החל להקים אימפריה אחרת, ספורטיבית, בסוף שנות ה-50. "רציתי לבנות קבוצה בלתי מנוצחת", הוא אמר. בשנות ה-80, ליברפול זכתה בשש מתוך עשר אליפויות. בין 1977 ל-1984 היא הוסיפה ארבע זכיות בגביע האלופות. עוצמת הכדורגל שלה ביטאה את הייאוש והזעם של העיר. ב-1990 ליברפול זכתה באליפות האחרונה שלה למשך זמן רב.
מעבר לנס איסטנבול, שהוביל אותה להכתרה כאלופת אירופה ב-2005, הקבוצה דמתה לספינת חלל קוסמופוליטית שעזבה את בסיס האם ולא יודעת איך לשוב אליו, תועה, אבודה. היא החליפה מאמנים בניסיון למצוא את הנוסחה (בתקופה מסוימת עבדו אצלה שני מאמנים בו-זמנית), שחקנים בכירים לא הסכימו להגיע והטובים ביותר במועדון ביקשו לעזוב. הכל צרם עוד יותר בצל ההצלחה העצומה של סר אלכס פרגוסון והיריבה המרה מנצ'סטר יונייטד, שהשתלטה על הכדורגל האנגלי ועקפה את ליברפול במספר האליפויות.
תושבי ליברפול, שקוראים לעצמם "סקאוזרים" (כינוי שנובע ממאכל פופולרי מקומי) ואוהבים להתבדל מאנגליה, החלו לסבול יותר ויותר מעוני ככל שהשנים עברו, וגם המועדון התקשה להתמודד עם הזרמת הכסף המשמעותית של אוליגרכים ושייח'ים לכדורגל המקומי. ב-2010, אחרי שכמעט פשט את הרגל, המועדון נרכש על ידי קבוצה של משקיעים אמריקאים, שהכניסו אמריקניזציה למועדון: שפיות כלכלית ובעיקר הסתמכות כמעט מוחלטת על נתונים וסטטיסטיקות בקבלת החלטות מקצועיות. איאן גרהאם, פיזיקאי מקיימברידג', הכניס את כל האלגוריתמים האפשריים למכונת הנוסחאות שלו והגיש לבעלים את ההמלצה: יורגן קלופ צריך לאמן את הקבוצה.
"אני זוכר את מסיבת העיתונאים הראשונה שלו", אמר דון קירני, אוהד ליברפול. "לא היו לנו הרבה ציפיות. אבל אז הוא התחיל לדבר מחוץ לכדורגל, מושגים רוחניים, איך היסטוריה היא דבר נהדר אבל רק בשביל לזכור אותה, איך הוא רוצה לקרב את הקבוצה לאוהדים ולעיר ולהפוך את כולנו מספקנים למאמינים. לא חשבנו על זה אז, אבל בדיעבד זו הייתה כמו דרשה דתית".
קלופ ירש קבוצה במקום העשירי עם סגל בינוני ועייף, והתחיל לעבוד.
קלופ הוא מאמן גרמני שהפך למנג'ר בריטי עם אנרגיות של כור אטומי, שבנה מחדש מועדון מפואר ויצר חיבור מחודש בינו לבין אוהדיו, כמו גם קבוצה קהילתית מלאה ברגש של אחים שלא מפסיקה להילחם
"ליברפול הוא לא מועדון עני, אבל הוא לא בצמרת האמיתית של המועדונים העשירים במדינה או ביבשת", הסביר קירני, "קלופ היה צריך להיות לא רק מאמן, אלא גם מנכ"ל שדואג לתפעול של העסק וגם להיגיון הכלכלי שלו. הוא לא יכול לרכוש בחלון ההעברות שחקנים בסכומים השווים לתל"ג של מדינה בינונית".
במקום זאת, קלופ הביא שחקנים שגדלו במחלקת הנוער של ליברפול, ומצא עסקאות זהב זולות יחסית. כשהתלבט בנוגע לחלוץ חדש, הפיזיקאי גרהאם הציע לו חלוץ מרומא, מוחמד סלאח, שבניסיון קודם בליגה האנגלית לא הרשים. קלופ החתים אותו במחיר סוף העונה, והמצרי היה בתקופה מסוימת השחקן הטוב בעולם. הוא שיקף עוד היבט המסמל את קלופ: הוא מביא שחקנים שיושבים בול על הפילוסופיה שלו, ומשביח אותם.
"השחקנים היקרים ביותר שהביא היו שחקני הגנה", אמר אוהד אחר, מייק אוסטין. "אף אחד ביציעים לא הבין מה הוא עושה. רצינו שחקנים התקפיים, יצירתיים. רצינו ליברפול. לקח לנו זמן להבין: קלופ הביא אותם כדי ששחקני החלק הקדמי יוכלו לעשות את שלהם בראש שקט".
ב-2016 התחילה היריבות האדירה עם גווארדיולה, כשהוא מונה למאמן מנצ'סטר סיטי. גווארדיולה הוא החסיד של כדורגל עם שליטה בכדור, קלופ דוגל בהשגת הכדור בחזרה אחרי שהיריבה חוטפת. לאט-לאט, שניהם למדו היטב זה מזה וסיגלו לעצמם רעיונות שהאחר השתמש בהם. כל עימות בין הקבוצות שלהם הוא קרב אגרוף מפואר. שום דבר לא עיצב ופיתח את הכדורגל העולמי כמו המאבק הספורטיבי ביניהם. שניהם אותנטיים, משוגעים על כדורגל, נהדרים מבחינה טכנית ומנטלית, ובעיקר מכניסים יופי בריא למשחק: בניגוד ליריבויות עבר מרות ומכוערות בין מאמני צמרת, הם גם מכבדים אחד את השני. פפ שולט במגרש, קלופ באוהדים; פפ חדשן טקטי, קלופ הוא משיח של התלהבות ואמונה; הכדורגל של פפ אלגנטי, סונטה קלאסית, של קלופ אינטנסיבי, כאוטי, חסר מעצורים, רוק כבד; מנצ'סטר סיטי שייכת לאבו-דאבי, ליברפול לקהילת אוהדים מלאת תשוקה.
ב-2019 ניהלו שתי הקבוצות קרב אפי על האליפות. ליברפול הפסידה בנקודה. אבל העונה ההיא הייתה עטורת תהילה עבור האדומים: בחצי הגמר של ליגת האלופות, ליברפול ספגה 3:0 כואב בברצלונה מלאו מסי וחבריו. לפני המשחק השני, ובלי סלאח שסבל מזעזוע מוח, קלופ העניק לשחקנים שלו שקט נפשי בכך שפרס להם רשת ביטחון לכישלון. בהופעה נדירה שנכנסה לספרי ההיסטוריה, ליברפול ניצחה 0:4 במשחק הגומלין באנפילד ועלתה לגמר, שם גברה על טוטנהאם והניפה את הגביע היוקרתי מכולם. "הייתה זו זכייה אדירה", נזכר קירני, "אבל כשחזרנו הביתה, אחרי האופוריה, כולנו עדיין אמרנו שאנחנו צריכים את הגביע הקדוש, שצלחת האליפות חייבת לחזור לבית הטבעי שלה".
זה קרה שנה מאוחר יותר. "היו לנו, בכל מחצית, 15 דקות שבהן היינו צועקים. לא מעודדים, לא שרים שירים, רק צועקים", סיפר קירני. "אנשים בני 70 שחשבו שלא יראו יותר אליפות, קיבלו את החיים שלהם מחדש. הוא נולד גנטית להיות המאמן שלנו".
קלופ השיג עוד כמה תארים לאחר מכן, אך האליפות חמקה ממנו, ובביקור נוסף בגמר ליגת האלופות הוא הפסיד לריאל מדריד. בשנה שעברה, השנה השביעית המקוללת, ליברפול כבר הראתה תשישות.
השנה קלופ הבין שהקבוצה קפאה, וריענן אותה עם שחקני חיזוק צעירים וכישרונות שצמחו באקדמיה של ליברפול. אבל התיאבון של השחקנים החדשים, אלו שלא חוו את השנים הגדולות האחרונות, עומד בניגוד לשובע שלו.
קלופ הודיע בינואר שיעזוב את הקבוצה בסוף העונה. המאמן שבנה את הקריירה שלו על אנרגיה טען שאין לו עוד אנרגיה. "אני מרגיש שאני עדיין נוסע במהירות של 180 קמ"ש, אבל רואה איך מכל הדלק מתרוקן", הוא הסביר. מה הוא רוצה? לחזור להיות נורמלי, לקרוא ספר, לצאת לטיול עם אשתו לא רק כשקר וחשוך ואף אחד לא יכול לזהות אותו. קשה להיות אלמוני כשדיוקן שלך נמצא על קירות בניינים, כשיש פאבים שנקראים על שמך, תושבים עם הפרצוף שלך מקועקע על גופם. הוא כמו החבר החמישי בביטלס.
מאז אותו יום, האוהדים מתקשרים לתחנות הרדיו המקומיות ובוכים. אחד מהם טען שההודעה הזו גרועה יותר מהבשורה של הרופא שלפיה הוא חולה בסרטן. "הוא גרם לי להרגיש מחדש, וזו הייתה הנאה טהורה במשך שמונה שנים", אמר אוסטין. "פתאום, זה כאילו מישהו הכניס לי אצבע לעין והשאיר אותה שם. ככה אני מרגיש. אבל את מה שהוא הדליק אי-אפשר לכבות בבת אחת. אולי הוא גרמני, אבל הוא אחד משלנו, סקאוזר אמיתי".
קלופ משאיר אחריו מיליון מורשות: הוא ניצל את משימת ההתאבדות שקיבל במיינץ והפך למאמן הטוב בעולם; הוא החיה מועדונים בשתי מדינות; הוא היה מאמן שחי את הרגע, מלא השראה, צנוע ובעל יושרה, נטול אגו ומאציל סמכויות, אופטימי כמו שמש ולוקח אחריות, חם, חכם אבל צמא ללמוד, מחויב לקולקטיב כמתכון להצלחה, יורד לפרטים הכי קטנים, עקשן אבל נוח, רואה בהפסדים הזדמנות, תמיד מעניין, נגיש. היכולת שלו לספר דברים אינטימיים על עצמו גרמה לכל הסגל להרגיש ביטחון. שחקנים מספרים עליו שהוא יכול לדבר איתם שעות בלי מילה על כדורגל. שהתעניין בהם בכנות. הוא חייב להרגיש שהוא בא לעזור למישהו, כמו רופא, השאיפה מילדות.
קלופ הוא מאמן גרמני שהפך למנג'ר בריטי עם אנרגיות של כור אטומי, שבנה מחדש מועדון מפואר ויצר חיבור מחודש בינו לבין אוהדיו, כמו גם קבוצה קהילתית מלאה ברגש של אחים שלא מפסיקה להילחם, שעברה טרנספורמציה מקבוצת מרכז טבלה עם עבר מפואר לאחת הקבוצות הטובות בעולם עם עתיד ורוד. קבוצות בכל הגילים ונבחרות לאומיות מחקות את השיטה שלו. הוא הוכיח שקצב ומהירות יכולים לכסות על מחסור בכישרון.
קלופ גם שם את הכל בפרופורציה: "כדורגל הוא הדבר הכי חשוב, בין כל הדברים הכי לא חשובים", אמר פעם. כדורגל הוא לא עניין של חיים ומוות, או חשוב מכך כפי שטען שאנקלי, אבל אין שום דבר חשוב ממנו ב-90 הדקות שבהן הוא משוחק.
ומה עכשיו? לבאיירן מינכן הוא לא ילך - מועדון הפאר הגרמני, שעובר עונת שפל, העליב אותו בעבר. הוא הבטיח שלא יאמן קבוצה אחרת באנגליה. נבחרת גרמניה היא כרגע לא אופציה. מה שבטוח הוא שהקבוצה הבאה תהיה חייבת להתכונן מההתחלה לשיברון הלב: כל מועדון שקלופ עזב מתגעגע אליו בטירוף. שלוש ערים שבהן אימן טוענות שהוא אחד משלהן.
אבל לא בטוח שתהיה "הקבוצה הבאה". "אני רואה תמונה שלי מהחתימה בליברפול ב-2015, ולמרות שאני מביט במראה מדי יום, אני רואה עכשיו מישהו אחר לגמרי", אמר קלופ בדברי הפרידה שלו. "אני חייב למצוא ייעוד חדש, תכלית. אני לא רוצה להיות זקן מכדי לנסות לחיות חיים נורמליים".
ברשתות החברתיות כבר יש כמה קבוצות התומכות לריצה שלו לתפקיד קנצלר גרמניה.
פורסם לראשונה: 00:00, 28.04.24
