יש מראה אחד משונה בברצלונה, ובקטלוניה כולה, שקופץ לעין במיוחד עבור מי שמגיע מישראל הפוסט-טראומטית. הסרט הצהוב מבצבץ על קירות בניינים, ברחובות, בגרפיטי, ולרגע אתה תופס את עצמך ותוהה איך דווקא באחד האזורים הכי פרו-פלסטיניים באירופה תומכים כל כך בחטופים הישראלים. רק שלסרט הצהוב ההוא אין קשר למאבק לשחרור החטופים. אותו הסרט בדיוק הוא גם סמל המאבק הקטלאני לעצמאות, ודר בשלום עם הסיסמאות האנטישמיות ודגלי פלסטין שצצים פה ושם.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
אבל הבועה המשפחתית הקטנה של לאה סחיווסחורדר (32) ואיתמר איינהורן (26) שקטה. הם לא מייחסים שום חשיבות למחאות האלה. "רוב האנשים בהפגנות כאן הם קטלאנים וספרדים מאיזה ארגון שמאל קיצוני שגם המשטרה שונאת, וזה כבר כמעט נעלם. אין מה לפחד מהם. ואני לא מרגישה איום מוסלמי, לצורך העניין, מהקריאות 'לשחרר את פלסטין' ברחוב", אומרת לאה. "יש לנו מזוזה בכניסה לבית, ואני לא חשה צורך להוריד אותה. זה לא כמו לונדון ואמסטרדם, שם יש פחד ממשי".
הם משלימים זה את זה בצורה די אורגנית. איתמר שקול, רגוע יותר, לא נפתח בקלות, משדר סבלנות ונותן ללאה המון מקום ברגישות. היא לעומת זאת אדם מלא באנרגיות ובאופטימיות. יחד הם מגדלים את רעי בן ה-11, בנה של לאה מנישואיה בגיל צעיר. לאה ורעי עברו לכאן הקיץ כדי להיות קרובים יותר לאיתמר, רוכב בקבוצת האופניים המקצוענית הישראלית "ישראל פרמייר טק", שבסיסה בעיר הסמוכה ג'ירונה. היא כבר הצליחה להתבסס מחדש כמדריכת טיפוס וצוברת מתאמנים חדשים, הוא מסתובב בכל העולם כדי להשתתף בתחרויות, ממצב את מעמדו ככישרון נדיר בענף בארץ, שיכול להגיע להישגים חסרי תקדים. הוא מתמחה בספרינט, אותם רוכבים חסרי פחד שמסיימים את הישורות האחרונות במהירות אדירה כשהם צמודים זה לזה, ורק לאחרונה השיג ניצחונות יוקרתיים במרוצים ברואנדה ובטייוואן.
ומאחורי הסלון השקט והמטבח המבעבע, מסתתרים המאבקים: אחרי שעבר תקופה לא פשוטה על האופניים, איתמר נחשב כמועמד מוביל לזכות בכרטיס לאולימפיאדת פריז שתתקיים הקיץ, בתור הגבר הישראלי הראשון זה 64 שנה שייצג את המדינה במרוץ הכביש במשחקים. ההחלטה צפויה להתקבל בקרוב על ידי איגוד האופניים, שיבחן את הישגי ויכולות הרוכבים הישראלים המובילים; לאה, שמאחורי החיוך הנצחי והמאיר שלה מתחבא האסון שעברה, דוחפת אותו להצלחה בזמן שבארץ שוב שולטים האבל והשכול.
את היום ההוא ישראל לא שכחה מעולם. ב-9 באוגוסט 2001 מחבל מתאבד התפוצץ במסעדת "סבארו" בירושלים, שהייתה עמוסה במשפחות בשעת צהריים. 16 בני אדם, כולל שמונה ילדים, נרצחו בפיגוע, בהם חמשת בני משפחת סחיווסחורדר: ההורים צירה (42) ומרדכי (44) שעלו לארץ מהולנד, ושלושה משמונת ילדיהם, רעיה (14), אברהם יצחק (3) וחמדה בת השנתיים. לאה, שהייתה אז בת עשר, ואחותה בת השמונה חיה, שרדו בנס את הפיצוץ. למרות הפציעה, לאה התעקשה להגיע על אלונקה להלוויה. גם במדינה למודת אסונות, שסיפורי הזוועות בה אינסופיים, הטראומה של משפחת סחיווסחורדר טילטלה במיוחד את העם.
לאה: "הניצחון הגדול בשביל חמאס הוא לא לאנוס, לרצוח, לכבוש, אלא לרוקן את בתי הכלא שבהם הציונים מחזיקים באנשים שלהם. סינוואר הבטיח: 'יום יבוא ואעלה לשלטון, ואוציא את כל האסירים'. הוא ידע בדיוק מה הוא עושה"
לאה וחיה עברו לשנתיים לחיות אצל הדוד בשווייץ, אך שלושת אחיהן הגדולים התעקשו שיחזרו אליהם ("כל האחים בקשר טוב מאוד היום. גיסתי היא כמו אמא לכולנו. כולנו חייבים לה את החיים שלנו"). זו הייתה פרשה כואבת, שהציגה את אוזלת היד של המדינה בנוגע לטיפול בילדים שעברו את הנורא מכל.
האחים למשפחת סחיווסחורדר טענו כי בשנים הראשונות לא זכו לליווי צמוד, בין היתר בכל הנוגע לטיפול פסיכולוגי, וכי לא קיבלו תמיכה כלכלית ראויה מביטוח לאומי. "אחרי 7 באוקטובר, הדבר הראשון שחשבתי עליו היה היתומים משני הורים", מספרת לאה. "לפחות המדינה יודעת עכשיו בדיוק מה צריך לעשות איתם, אחרי שהתגלחה עלינו. היו יתומים כאלה לפנינו, והם בתור ילדים לא קיבלו מענה. אנחנו ממש היינו מקרה הלימוד, שזה מזעזע. גרמנו למדינה ללמוד. אם האחים הגדולים שלי לא היו נלחמים, אם אחי לא היה צועק על מנכ"לית הביטוח הלאומי בטקס בהר הרצל, ליתומים משני הורים בישראל לא היו עכשיו זכויות. לא היה מי שידאג להם. לבן אדם שנפל מהסולם בבית שלו היו יותר זכויות ממי שרצחו לו את המשפחה".
למרות הריחוק מישראל בזמן ההתאקלמות בבית החדש, לאה ואיתמר יודעים היטב מה מתרחש כאן. "לפני המלחמה לא התעדכנתי או התעניינתי בחדשות, אפילו לא ידעתי מי ראש הממשלה בישראל", היא אומרת. "בתחילת המלחמה הייתי יותר בתוך זה. גם אם לא רוצים, אז מקבלים את זה בפושים או בפוסטים של חברים. יש גם חברים טובים במילואים, ובסוף זה מה שהכי מלחיץ – האנשים שאני מכירה שנמצאים שם".
בני משפחת סחיווסחורדר, שבעבר התנגדו לעסקת שליט שבה שוחררה אחלאם תמימי שהסיעה את המחבל לפיגוע בסבארו, שומעים היום שוב על המצב הבלתי אפשרי שנמצאת בו המדינה, שפעם נוספת שוקלת עסקת חטופים שתוביל לשחרור רוצחים רבים.
קשה ללאה להתבטא בנושא. היא בוררת את המילים, לא מרגישה בנוח לנבור בפצע הזה, והדבר החשוב ביותר עבורה הוא לא לפגוע באיש: "ברור שאני חושבת כל הזמן על עסקה ועל המשמעויות שלה", היא אומרת. "זה לא פשוט. בן אדם שלא עבר דברים בחיים בסדר הגודל של מה שאני עברתי, לא נראה לי שהוא מסוגל להבין על מה אני מדברת. אני לא אוהבת לדבר על זה".
מה כן חשוב לך לומר, מהזווית הייחודית שלך?
איתמר, שחש באי-הנוחות, מנסה לסייע ולהקל על לאה: "זה לא רק המבט שלה, היא גם רואה את טובת מדינת ישראל באופן כללי. המחבלים שישתחררו, אלו לא רק הדברים שעשו בעבר – הם יחזרו להיות מחבלים, וגם אחרי שלמדו, צברו ניסיון ויודעים לנהל טוב יותר את הטרור. זו הזיה".
לאה: "זה כמו בחשבון, 3=1+2 - 7 באוקטובר שווה עסקת שליט, איך שלא מסובבים את זה. מה שקרה זו שואה, אי-אפשר להסתכל על זה בצורה אחרת. אבל הרבה אנשים לא מבינים את זה – הניצחון הגדול בשביל חמאס הוא לא לאנוס, לרצוח, לכבוש, אלא לרוקן את בתי הכלא שבהם הציונים מחזיקים באנשים שלהם. זו השאיפה שלהם. הרי זה היה חלק מהתכנון גם ב-7 באוקטובר, לפרוץ ולשחרר. יחיא סינוואר הבטיח: 'יום יבוא ואעלה לשלטון, ואוציא את כל האסירים'. הוא ידע בדיוק מה הוא עושה".
בימים הקשים האלה, לאה משתדלת להשאיר את הרגשות החזקים שלה לעצמה, אבל לא תמיד זה אפשרי. "בימים הראשונים הגבתי הרבה לאנשים ברשתות החברתיות", היא מספרת. "אחד הרוכבים הבלגים המפורסמים נשוי למרוקאית, ותמיד במבצעים היא מעלה פוסטים נגד ישראל. כמה ימים אחרי 7 באוקטובר, כשכבר חזרתי לספרד, היא העלתה המון סטורים אנטי-ישראליים, ופשוט התחרפנתי. כתבתי לה בפרטי, והיא אמרה לי את הדבר הכי אופייני לאנשים האלה: 'אנחנו לעולם לא נסכים, בואי נסיים את זה פה'. אז מה שעשיתי זה לשתף את כל הפוסטים שלה, בשביל לעשות לה שיימינג, וזה צבר תאוצה. בעלה נכנס לסטורי שלי, שזה כמו שכריסטיאנו רונאלדו ייכנס פתאום לחשבון שלך כי כתבת על אשתו, שניהם חסמו את איתמר ואותי, ובסוף אחרי יומיים היא מחקה את הפרופיל שלה ואת כל הפרסומים. היא קיבלה טלפון מעורך דין שאיים עליה".
הספורט ליווה את לאה מגיל אפס, ועוד כילדה דתייה עסקה בענפים שונים (היום? "אני לא דתייה ולא חילונית, אני יהודייה"). "לא גדלתי בחברה שמונעת מילדות לעסוק בספורט", היא אומרת. "באופניים, אין ספק שהייתי הילדה היחידה על הכביש, והחברים לרכיבה היו מבוגרים, אם לא רכבתי לבד. על המגרש לא הרגשתי את זה, כל הבנות היו באותה סירה".
המגרש הוא מגרש הפוטבול, ענף שהייתה חלק ממנו מגיל 14 עד 26 ואפילו הופיעה במדי נבחרת ישראל. היא לא פעילה כיום מעבר להדרכת טיפוס, אבל עדיין שקועה בספורט ומקדישה את כל כולה לדחיפה של איתמר לאולימפיאדה ולהצלחה במרוצים השונים. היא מעבירה את איתמר אימוני כושר (סט משקולות אימתני שמחכה במרפסת), מקשיבה, מעודדת ומאמינה ביכולת שלו.
איתמר: "אם מסתכלים על המספרים, וגם על הצד הפיזי ועל מי שהשיג את רוב הנקודות לקריטריון הישראלי ועשה תוצאות טובות יותר השנה, אני מוביל בתחרות לכרטיס לפריז. אבל זה תלוי גם בהחלטת הוועדה של איגוד האופניים הישראלי, ושם זה יותר תלוי באוויר, אתה לא יודע עד הסוף מה השיקולים שלהם בבחירה כי לכל אחד יש את הדעה שלו. זו מטרה מאוד גדולה עבורי".
בדרך כלל, בענף שלך מייחסים יותר חשיבות למרוצים הגדולים, כמו הטור דה פראנס, מאשר להישגים במשחקים האולימפיים.
איתמר: "נכון, זה לא כמו בג'ודו למשל, שהאולימפיאדה היא הטופ. באופניים יש כל כך הרבה תחרויות מדי שנה, כל כך הרבה רגעי שיא, הכסף הגדול נמצא במרוצים האלה ומסיט את העניין של הרוכבים – אבל ברור שהתחרות האולימפית מדהימה. התחרות הפעם תהיה שונה, הייתה החלטה שנויה במחלוקת של המארגנים להוריד את כמות המשתתפים בניסיון ליצור יותר שוויוניות, למרות שזה ממש לא יהיה ככה. זה לא מרוץ שדומה לשום דבר אחר, כל הטובים בעולם יהיו שם, לא תהיה קבוצה מסודרת שתשלוט בקצב, אלא רכיבה יותר אישית עבור המדינה והמדליה, זה יהיה כאוטי".
כמובן שהאולימפיאדה לא מסיחה את דעתו של איינהורן מהגראן-טורים, שלושת המרוצים הגדולים בעולם – הטור דה פראנס, הג'ירו ד'איטליה והוואלטה אספניה. זה החלום הגדול מאז שהתחיל להתאמן ולהתחרות בעולם בגיל 15. הוא התחרה פעמיים במרוץ כזה, הוואלטה ב-2021 וב-2022, ולא הצליח לסיים אותו – עבור ספרינטרים רבים, האתגר הפיזי בעליות המפרכות גורם לכך שאינם עומדים בזמני המינימום. "הייתי קרוב לזה, ומה שמנע ממני לסיים היה העייפות", הוא מודה. "היה קטע שהרגשתי כמו זומבי, לא הצלחתי לרכוב במהירות הדרושה. אם אתה לא עומד בקצב במרוצים האלה, אתה בחוץ, אין מה לעשות".
כעת הוא כבר מוכן יותר למקרה שהקבוצה תבחר בו שוב. "מאז ומתמיד אמרתי שאני לא מעוניין להשתתף בשביל ההשתתפות, או לקבל כותרת בעיתון כי סיימתי את המרוץ", הוא אומר, "אני רוצה לדבר בתוצאות, וזה מה שתמיד אמרתי לעצמי ולמי שסביבי. אני עוד לא ברמה של יספר פיליפסן (רוכב בלגי מצטיין, י.ק), שאפשר להמר עליו ברגע שהוא מתייצב לקטע ספרינט, אבל אני חושב שאם הקלפים יסתדרו נכון, אני ברמה שבה אוכל לנצח בקטע בגראן-טור".
ההצלחה הנוכחית דרשה מאיינהורן הרבה תעצומות נפש. בעולם הרכיבה המקצוענית אתה נלחם על חוזה, והקבוצה הישראלית – למרות הרצון לקדם רוכבים ישראלים – גם משתדרגת עם השנים ומעלה את הסטנדרטים, כך שהמקום בה לעולם לא מובטח. בשנה שעברה הוא עבר משבר שהטיל צל על עתידו.
איתמר: "ביולי-אוגוסט, למרות שעשיתי כמה תוצאות יפות והוכחתי רמה גבוהה, לא ידעתי בכלל אם יהיה לי חוזה. זו הייתה תקופה בעייתית. הייתי קצת תלוי באוויר. לא ידעתי אם תהיה לי קבוצה ואיך תיראה השנה שלפני האולימפיאדה. קבוצה מקצוענית זה לא רק תוצאות – יש גם פוליטיקה פנימית, תפקידים מסוימים ומשבצות שצריך למלא לפי צרכים מקצועיים, בנייה של איזון בין הרוכבים, יש את הצורך של רוכב ישראלי בקבוצה הספציפית הזו להוכיח שהוא ראוי ולא מקבל מקום רק כי הוא ישראלי".
העתיד המעורפל נתן לך מוטיבציה, או שהכביד עליך?
איתמר: "זה נתן לי מוטיבציה להוכיח את עצמי, אבל עדיין לא הרגשתי טוב. היו כמה ימים לא טובים על האופניים בתחרויות, שגרמו לי להציב את עצמי בסיטואציה רעה. זו הייתה תקופה די עייפה, די חלשה. למרות המוטיבציה לא הראיתי את מה שאני מסוגל לעשות.
"בסופו של דבר, הכל מתנקז למעמד של הרוכב הישראלי בעולם. לא מחפשים אותנו, אין עוד קבוצות שאומרות: 'אני אקח את הישראלי הזה". אנחנו טובים מספיק, אבל אם יש על כף המאזניים אותי מול רוכב בלגי, או אפילו מישהו קצת פחות איכותי ממני, רוב הקבוצות יעדיפו מישהו שקל להם לעבוד איתו, שהם מכירים את השפה שלו ואת מה שעבר כרוכב צעיר. ועכשיו יש גם את הקטע הפוליטי – אף קבוצה לא רוצה להחתים רוכב ישראלי, מישהו שפתאום יבואו להפגין נגדו. זה משהו שמאוד משחק לרעתנו".
ואז הגיע השינוי.
איתמר: "עשיתי הכנה טובה מאוד לעונה, שלושה מחנות אימונים, ערכתי גם שניים-שלושה אימוני כושר בשבוע בבית עם לאה, וידעתי לקראת מה אני הולך. המאמן הקודם שלי, ניקי סורנסן, אהב לומר לי שאני איש של תחרויות, הוא ידע שבמרוצים אני מוציא מעצמי יותר מאשר באימונים, שברגע ששמים לי את המספר על הגב אני יודע להתחרות".
לאה: "זה מה שמבדיל בין ספורטאי מנצח לבין האחרים. לא חסרים רוכבים עם יכולת וכישרון, אבל הווינר הוא זה שיודע לתת את העבודה בתחרות".
ביחס להישגים שלך, אתה לא מאוד מוכר לחובבי הספורט בישראל.
איתמר: "ברור שחשוב בימינו להיות מפורסם, במיוחד כדי להחזיק את עצמך כלכלית בהמשך הקריירה. אני לא מאוד מחפש את זה, אבל כן חשוב לי להעניק חשיפה טובה בישראל לענף ולתת דוגמה לצעירים.
אני לוקח, למשל, את המצב הקיצוני של כריס פרום שרוכב איתנו בקבוצה (בריטי שזכה ארבע פעמים בטור דה פראנס ונחשב לאחד הגדולים בתולדות הענף, י.ק). הוא ממש סובל מכמות האנשים שרצים ומחפשים אותו, והיו אפילו מרוצים שבהם המארגנים הביאו לו שני שומרי ראש כדי להרחיק ממנו את הקהל. זה נחמד גם לא להיות הסופרסטאר".
סיפור האהבה ביניהם נולד לפני שש שנים בזירת השידוכים הטובה בעולם – האינטרנט. איתמר: "זה התחיל בפייסבוק, והפעם הראשונה שבה דיברנו הייתה באינסטגרם".
לאה: "כשחזרתי לאופניים, הצטרפתי לקבוצה של רוכבים ישראלים בפייסבוק כדי להתעדכן. אחרי יומיים בערך קיבלתי בקשת חברות מאיתמר. אישרתי, למרות שלא ממש ידעתי מי הוא".
איתמר: "את זה אני באמת לא זוכר".
לאה: "יש לי חבר שהוא פריק של ספורט, ופתאום הוא אמר לי: 'יואו, לאה, את יודעת מי זה? הוא רוכב בקבוצה הישראלית המקצוענית'. אחר כך איתמר התחיל לעקוב אחריי באינסטגרם, אמר לי שהוא רוצה לבוא לטפס איתי, ושאל אם אני רוצה לבוא לרכוב איתו. אמרתי שלא אכפת לי לבוא, אבל זו בעיה שלו אם אגרר מאחור כי רק התחלתי לחזור לכושר. לא קלטתי שהוא התחיל איתי, הוא היה בן 20 ואני בת 26 עם ילד בן חמש. חשבתי שזו סתם הזמנה לרכוב יחד. אחרי כמה ימים הוא בא לתחרות שלי וישבנו לאיזה שוקו בבית קפה, ובסוף השבוע שלאחר מכן באתי לתחרות שלו. אחרי זה יצאתי לטיפוס בטבע, והוא אמר לי שהוא נורא רוצה לעשות איתי פיקניק, אז אמרתי לו לבוא".
איתמר: "והיא עדיין לא הבינה שזה דייט".
לאה: "הוא בא מסודר לפיקניק, מצויד עם מחבת, ביצים, גבינות – ועדיין לא חשבתי שזה דייט... כשסיימנו, וכבר הייתי צריכה לחזור לעבודה, הוא יזם נשיקה. אחרי יומיים הוא בא לאסוף אותי מהעבודה. זה היה רק שבועיים אחרי הפגישה הראשונה. הוא אמר: 'יש לי משהו לומר לך. אני אוהב אותך'. עניתי לו: 'אין סיכוי'. למחרת הוא כבר יצא למחנה אימונים ותחרויות ואמר שאנחנו ביחד. לא היה לי רגע לחשוב. ככה זה ספרינטר".
איתמר: "לא אמרתי שאנחנו יחד, אלא שאלתי. לא ציפיתי שנפתח את הסיפור עד כדי כך, אבל אם כבר פתחנו – כשהייתי בנמל התעופה, לפני שעליתי למטוס, קיבלתי ממנה בפעם הראשונה הודעה: 'אני אוהבת אותך'. יש לי את זה שמור".
לאה: "קפצתי בשבועיים לתוך מערכת יחסים בשלט רחוק עם ספורטאי".
ואיך זה נראה כשבסוף באמת רכבתם יחד?
לאה: "הוא טוען שכשהתחלנו לצאת עוד עמדתי בקצב שלו".
איתמר: "היא הייתה אז בכושר יותר טוב. פה יש לה אופניים והיא אפילו לא משתמשת בהם על בסיס שבועי".
ומהצד השני, איתמר מסתדר עם טיפוס?
איתמר: "ניסיתי כמה פעמים, אני מאוד אוהב את זה, אבל אין לי זמן להשקיע".
לאה: "אתה יודע שיש לי פחד גבהים?"
את מדריכת טיפוס!
לאה: "ממש יש לי. אני לא אעשה סנפלינג, למשל. נכון שאני צריכה לרדת חזרה אחרי טיפוס על הר, אבל אין סיכוי בעולם שאקשור את עצמי בראש הר ואתחיל לרדת".
ספורט הוא מרכז החיים של לאה, כולל הג'וב הנוכחי שלה כמאמנת טיפוס ספורטיבי. בעבר הייתה לה אפיזודה קצרה וצורבת עם המטבח. ביולי 2015 שודר פרק אודישנים של "מאסטר שף" שבו השתתפה, וצופים רבים מחו על כך שלטענתם תוכנית הריאליטי השתמשה באופן לא ראוי בסיפור שלה והביעו את זעמם ברשתות החברתיות. בין השאר, השופט חיים כהן שאל: "מה ההורים שלך חושבים על האוכל שלך?" כביכול בתמימות. לאה: "כולם אמרו לי מראש שינצלו אותי, אז לא הופתעתי. תכלס, לא הייתי צריכה ללכת. הם ידעו בדיוק מי עומדת להגיע, לפני שנכנסתי שמעתי באוזנייה שההפקה מכינה אותם אליי. לא הכנתי מה שרציתי, לא השקעתי באוכל, זה די היה אסון".
איתמר: "יש דברים שהיא מכינה מעולה. גם אני אוהב לבשל, אנחנו די משלימים אחד את השני במטבח".
מתי הטרגדיה של לאה עלתה בזוגיות שלכם?
איתמר: "בבוקר שאחרי הלילה הראשון שישנתי אצלה. אני חושב ששאלתי אותה משהו על ההורים שלה, והיא ענתה: 'אה, אתה לא יודע?' וסיפרה לי. הייתי בן ארבע כשקרה הפיגוע, אז לא זכרתי אותו. היה לי בראש משהו שנקרא 'הפיגוע בסבארו', אבל לא היה לי מושג מה בדיוק קרה ולא קישרתי את שם המשפחה של לאה למשהו. לא נכנסתי להלם, אבל חשבתי על זה הרבה וקראתי על מה שקרה. בעיקר ניסיתי לקבל ממנה את הפרספקטיבה שלה".
רעי מכיר את הסיפור המשפחתי?
לאה: "הוא יודע שהוא קרוי על שם אחותי, רעיה. הוא גם יודע שהיו סבתא צירה וסבא מוטי. אני לא חושבת שהוא יודע שהייתי פיזית בפיגוע, גם לא בטוחה שהישראלים פה יודעים על זה. לא מכירים את שם המשפחה שלי, אני לאה".
איתמר היה "ילד" בעצמו כשהתחיל בקשר עם אמא לילד.
איתמר: "לא התייחסתי לזה בכובד ראש. אמרתי לעצמי שזה חלק מהחוויה. אני יותר ויותר רואה את עצמי כאבא שלו. הוא גם קרא לי ככה כמה פעמים, שזה היה לי קצת מוזר".
לאה: "הקשר עם אבא של רעי ממש טוב, לא היינו פה אם הוא לא היה תומך במעבר. עכשיו הוא במילואים ואנחנו חושבים עליו".
מה הוביל להחלטה הזו, להגיע לכאן?
לאה: "איתמר אמר שהוא נכנס לשנה של אולימפיאדה וחוזה, וצריך לקחת את הקשר קדימה. למרות שהיחסים מרחוק עבדו רוב הזמן, זה משהו שיושב עליך".
איתמר: "היה לי קשה עם הטיסות לארץ, הן גם בשעות לא נוחות. האימונים בישראל, מה לעשות, פחות איכותיים, יש יותר סטרס באימון, תמיד יש לך סיפור של נהג שכמעט פגע בך".
המעבר לברצלונה, לחיים משותפים מחוץ לישראל, השפיע עליכם?
איתמר: "אני חושב שבסופו של דבר זה מחזק את הזוגיות. יש הרגשה כזו שאנחנו תלויים אחד בשני אפילו יותר".
לאה: "אחרי שנתיים של קשר, הפעם הראשונה שהיינו ממש יחד יותר מחודש הייתה בישראל, במהלך הקורונה. הייתה אפילו תקופה אחרי המגפה שלא נפגשנו שלושה חודשים, הוא בחו"ל ואני בארץ. אלו תקופות ארוכות".
איתמר: "יש איזה משפט שאמא שלי אמרה לי לא מזמן: 'כילד בן 15 ארזת מזוודה ויצאת מהבית'". מבחינתי, אלה החיים. אני כבר כל כך הרבה שנים בטיסות ולא בבית אחד, לא נמצא ליד אותם אנשים, כך שאני רגיל לא לפגוש מישהו במשך חודשיים ואז להרגיש כאילו זה היה אתמול כשאני רואה אותו. גם עם לאה זה היה ככה, באיזשהו מקום".
כבר יצרתם שגרה חדשה?
איתמר: "עדיין אין לי ממש שגרה. הזמן עובר לי יותר מהר כי אני בעבודה ועושה מה שאני אוהב, אבל היא בבית".
לאה: "עברנו לפה בכוונה להיות ביחד, ופתאום הוא נוסע לרואנדה, לטייוואן... אלו מרוצים חדשים בשביל איתמר, ולקח לי רגע לבלוע את המקום החדש ואת הפרשי השעות. היו חודשים אינטנסיביים, אבל רואים את התוצאות של המעבר – ארבעה ניצחונות מתחילת העונה, אז הכל היה שווה את זה ואנחנו מאוד מאושרים".
