כחודש אחרי השבת השחורה, יוסי בניון לא האמין שזה שוב קורה לו. חלפו כמה שבועות מאז שהרגיש שקיבל בחזרה את אחותו וילדיה, אחרי שעות ארוכות של אימה שבהן הקשר נותק ובניון היה משוכנע שבני משפחתו נרצחו בביתם, בבארי. ואז, בתחילת נובמבר, כשהמנהל המקצועי של נבחרת ישראל בכדורגל מנסה להתרכז במשימה להעפיל ליורו 2024, מגיע טלפון מהסוג שהופך את החיים.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
"כמה ימים לפני שהמראתי עם נבחרת ישראל למשחקים המכריעים במוקדמות היורו, גילו אצל בתי הבכורה גידול סרטני", בניון מספר בדמעות לראשונה על האירוע הנוסף שטילטל את משפחתו בשנה האחרונה. "היא סבלה מכאבים, הציק לה גוש קטן באזור הצוואר. זו הייתה גולה קטנה שאתה בכלל לא רואה. הרופא אמר, 'אל תדאגו, זה ב-99 אחוז לא סרטני'. כמה ימים לפני הטיסה, שולחים לנו שזה סרטני. נהיה בלגן, סיפור של החיים. לקחנו את זה קשה מאוד במשפחה, היינו כולנו בהלם, בלחץ, פתאום אתה מתמודד עם הדבר הכי גדול שהיה לנו".
בחצי השנה שחלפה מאז, החיילת מאי בניון בת ה-20 מוקפת במשפחתה שזכתה מאז גם לבשורות טובות. "רק לפני שלושה חודשים הודיעו לנו בפעם הראשונה שהיא נקייה לגמרי", מספר השבוע בניון בהתרגשות. "היא עברה שני ניתוחים, ואז ניתוח נוסף לוודא שהאזור נקי, אחרת הייתה נאלצת לעבור טיפולים. ברוך השם, הניתוחים הסירו אותו. אחרי כל מה שעברתי עם המשפחה ב-7 באוקטובר, השמיים נופלים עליך שוב כשאתה מגלה שהבת שלך חלתה. התלבטתי אם בכלל לצאת עם הנבחרת לארבעת המשחקים. ברגע האחרון החלטתי לטוס".
בעקבות המלחמה אולצה נבחרת ישראל לארח את משחקיה הביתיים במוקדמות היורו במדינה אחרת, ובחרה באצטדיון פאנצ'ו בבודפשט. וכך מצאו עצמם בניון, הצוות והשחקנים נערכים לעשרה ימים שכוללים משחקי חוץ בקוסובו ובאנדורה, ושני משחקים "ביתיים" מול שווייץ ורומניה שהתקיימו בהונגריה.
"התלבטתי, ואז אשתי אמרה לי שהכל טוב. אז נסעתי", מגלה בניון בראיון ראשון מאז שהודח מתפקיד המנהל המקצועי של הנבחרת, ועם בטן מלאה על הביקורת שספג אחרי שבארבעת המשחקים ההם הנבחרת הצליחה לנצח רק את אנדורה החלשה. בהזדמנות האחרונה בהחלט, בחודש מרץ, ישראל הובסה 4:1 על ידי איסלנד במשחק "ביתי" נוסף, ושוב נראתה רע ברגע האמת.
כששוב נגוז החלום לעלות לטורניר גדול לראשונה מאז מונדיאל 1970 - בניון הודח מהנבחרת, ומאז הוא שמר על שתיקה. עכשיו, בראיון בלעדי, הוא מדבר לראשונה גם על אחיינו הקצין שחיסל שלושה מחבלים והציל את משפחתו בבארי, על ההודעות מאחותו עד שהקשר נותק, והמהירות שבה הסיע את גיסו לאחר שנורה בידו; וגם על נושאים פחות חשובים, כמו כדורגל - שיחת הצעקות עם יו"ר ההתאחדות שנחשפה ב"ידיעות אחרונות"; הסולחה עם ערן זהבי בחסות המלחמה, שגם היא לא סילקה את המתיחות בין השניים; וגם הכישלון של הנבחרת והאנשים שאיכזבו בדרך.
"הזמינו אותי לוועדה המקצועית (ועדה עם 12 חברים, מחציתם ספורטאי עבר ומחציתם עסקנים, שבראשה יו"ר ההתאחדות לכדורגל, שינו זוארץ – נ"צ). אחרי ארבעת המשחקים ההם, כשלפחות שניים מהנוכחים בחדר יודעים מה עבר עליי עם גילוי המחלה של הבת שלי ומה שקרה למשפחה שלי ב-7 באוקטובר", מספר בניון.
"אז אתה מנסה להסביר שזו הייתה סיטואציה בלתי אפשרית לכולם, ומה הם אומרים לך? 'אלה תירוצים'. כל המלחמה זה תירוצים מבחינתם. ואתה מסתכל על האנשים האלה, שאומרים שהיינו חייבים להיות טובים יותר ולנצח, ואומר לעצמך: 'שום דבר לא יכול להתקדם במדינה הזאת. עם אנשים כמוהם, עדיף שלא אהיה פה'. המילה 'תירוצים' הביכה אותי. תגידו, אתם נורמליים? אתם יודעים מה עברנו, מה עוברים כולם, ואתם אומרים לי 'תירוצים'? אז לכו קיבינימט, אתם והנבחרת! אתם, והמשחקים, והתוצאות! מעניין אותי אם נעלה ליורו או לא? יש דברים יותר חשובים. עד עכשיו לא דיברתי על זה, אבל זה מראה לך מי האנשים. אין לי ספק שאם לא הייתה מלחמה, היינו ביורו. אני מאמין בזה בלב שלם, כי הייתה נבחרת לפני המלחמה והייתה נבחרת אחרת אחריה".
אבק תהילה נודף מהחולצות שלבש בניון לאורך הקריירה. הן תלויות זו לצד זו בווילה היוקרתית שלו ברמת-השרון, מספרות את מסלול הסינדרלה שעשה הילד מדימונה עד לפסגת הכדורגל העולמי. החולצה שבה כבש במדי ליברפול מול ריאל מדריד בליגת האלופות, תלויה בגרם המדרגות לצד זו שבה כבש את שער הבכורה במדי ארסנל, שניצבת ליד זו שבה זכה עם צ'לסי בליגה האירופית.
לא קם כדורגלן ישראלי שיכול להתגאות בקריירה מפוארת כמו של בניון, שהחלה בישראל, המשיכה בספרד והגיעה לשיאה באנגליה, שם שיחק בין השאר בשלוש קבוצות פאר בליגה הטובה בעולם.
ואז הגיעה שבת שחורה אחת, והאיש שבעברו שאף אוויר פסגות ככדורגלן מחונן, לא מצליח לנשום כשאחותו מעדכנת מה קורה בקיבוץ שלה.
"אחותי והילדים התכתבו איתי. 'יוסי, המחבלים בבית, הם פה לידנו. הם לא רואים אותנו עדיין'. ואז, בזמן שהמחבלים ישבו למטה ואכלו, הם ראו אותם למעלה. מחבל אחד עלה, קלט שהוא פיספס את הארונית, פתח אותה – ראה את אחותי, ונבהל. הוא קילל בערבית, היא כבר הרימה ידיים. פתאום היא שמעה ירייה, הייתה בטוחה שהוא ירה בה. פתחה עיניים וראתה שהבן שלה חיסל אותו לעיני אמא ואחיות שלו"
"מאות פעמים הציעו לי לדבר על זה", אומר בניון בחשש להביט בהודעות הוואטסאפ מ-7 באוקטובר. "לא פתחתי את זה עד עכשיו. זו טראומה ענקית מבחינתי".
באותו בוקר הוא התעורר, כהרגלו, ב-6:30 ואז החלו ההודעות בקבוצה המשפחתית מאחותו. "רויטל גרה בבארי. מהר הדלקתי טלוויזיה, ראיתי שהכל מלא התרעות, ואז בעלה, שרון, שולח לי שיָּרו בו שני כדורים", משחזר בניון. "ופתאום אחותי שולחת שכנראה יש מחבלים בקיבוץ, שהיא עם ארבעת הילדים בבית והם שומעים רק ערבית בשכונה. היא מספרת שהם מתחבאים ומבקשת שאעזור להם. אמרתי לה, 'תתחבאי, הכל יהיה בסדר'. חברים בצבא אמרו לי שאי-אפשר להתקרב לבארי, אתה מתחיל להבין שיש פה בלגן אחד גדול. אחיינית שלי, בתה של אחותי הגדולה יותר, גלית, היא שוטרת בתחנת באר-שבע, והיא רואה הכל".
מה היא מספרת לכם?
"איך אנשי כוחות הביטחון נרצחים בלייב. יש לה מצלמה על הבית של אחותי, והיא רואה את המחבלים שמורידים בכניסה לקיבוץ כל חייל שמגיע. אני מנסה להרגיע את אחותי בזמן הזה, אומר לה, 'תירגעי, הכל בסדר, דיברתי עם אנשים והם בדרך אליכם'. ואז האחיינית השוטרת כותבת לה: 'רוִי, תקשיבי טוב, כולם מתים, אף אחד לא יבוא לעזור לכם, אז כדאי מאוד שתיקחו את עצמכם בידיים. תתחבאו ותהיו בשקט'. כעסתי עליה. כשהזמן עובר, אחותי והאחיינים שולחים לי, 'יוסי, הם בבית, תעזור לנו'".
בניון מתקשה לעצור את הדמעות וקולו רועד כשהוא נשאל לגבי תוכן ההודעה המצמררת שקיבל באותו יום מאחותו, בשלב שבו הייאוש אחז בה כל כך עד שהחליטה להיפרד מאחיה. "התמוטטתי, אני לא יכול, אין, אתה לא יכול לעשות כלום", הוא אומר בקול שבור. "היא כותבת לי, 'יוסי, המחבלים בבית. זהו, הם בבית. הם נכנסו לבית. הם ירצחו אותנו. אנחנו אוהבים אותך'. קשה לי לחזור לזה. היא כותבת לי שהם בבית ושהמחבלים שם".
איך הם מצליחים להינצל?
"אחיין שלי הצטיין בקורס קצינים ונתנו לו מתנה, סוף שבוע בבית. הוא הכניס את כולם לממ"ד וחיכה עם הנשק כשהוא מסתכל בעינית. ואז הוא ראה את השכנים שלהם ממול נרצחים בממ"ד שנשרף, החליט נכון ואמר למשפחה, 'צאו מהממ"ד, אחרת ירצחו אותנו פה'. הם עלו למעלה, בעלה של אחותי הוא מהמשוגעים שבונים בתים מעץ. הוא בנה מחבוא כמו בשואה, בגרם המדרגות יש ארונית שקופה בלתי נראית, שנפתחת בלחיצה ואתה נכנס למחבוא".
ואיפה גיסך שרון, בזמן שאחותך וילדיהם מתחבאים עם נשק בבית?
"שרון יצא לטיול אופניים. כשהבן שלו אמר לו 'אבא, יש מחבלים בקיבוץ', הוא העלה את האופניים לרכב, טס לכיוון בארי ולא הבין את הסיטואציה. הוא חשב שנכנסו לקיבוץ שלושה-ארבעה מחבלים".
ובינתיים המחבלים בבית של אחותך.
"אחותי והילדים ממשיכים להתכתב איתי. 'יוסי, המחבלים בבית, הם פה לידנו. הם לא רואים אותנו עדיין'. ואז, בזמן שהמחבלים ישבו למטה ואכלו, הם ראו אותם למעלה. מחבל אחד עלה, קלט שהוא פיספס את הארונית, פתח אותה – ראה את אחותי, ונבהל. הוא קילל בערבית, היא כבר הרימה ידיים. פתאום היא שמעה ירייה, הייתה בטוחה שהוא ירה בה. פתחה עיניים וראתה שהבן שלה חיסל אותו לעיני אמא ואחיות שלו. 'אתן לא מצייצות', הוא אמר להן. המחבלים למטה חשבו שחבר שלהם ירה במישהו, מסתלבטים, עולים, והוא כבר חיכה להם במדרגות. איך שהם עלו - הוריד את שניהם, הפיל את הגופות, ניקה הכל וסגר את הארונית".
בשלב הזה, המחבלים מחוץ לביתה של אחותו של בניון חושבים שריבוי היריות מהבית מעיד על נוכחות חיילים במבנה, ומתחילים לזרוק רימונים לבית. "הבית התחיל לעלות באש והם בקומה השנייה", מספר בניון. "זה המזל עם הקרמיקה, לאט-לאט עד שנשרפת".
עד מתי אתם מצליחים לתקשר?
"לקראת שלוש בצהריים, כשהם אומרים לי, 'יוסי, הבית נשרף, אנחנו הולכים למות. יש לנו שני אחוזים בבטרייה'. ואז אחותי אומרת לי, 'זהו, יוסי, בבקשה, תציל אותנו, אנחנו הולכים למות. אוהבים אתכם'. האחיינים עוד התחננו שאציל אותם, נפרדו ממני – והבטרייה נגמרה".
מה קורה אז?
"כשנגמר הקשר איתם אני מתחיל להבין שאחותי והילדים שלה מתו, אין משהו אחר. אשתי, מירית, טוענת ששברתי הכל בבית, נגחתי בקירות. אני לא זוכר את זה, רק שנכנסתי לחדר, שכבתי על המיטה, בכיתי והתפללתי לאלוהים, אתה יודע. בינתיים, גיסי בשטח עם הרכב, פונה על 200 קמ"ש לבארי ורואה סרט אימה ורכבים זרוקים בצדדים. במיגונית הוא רואה 50 איש, מישהי מהמסיבה ועוד שוטרת מג"ב עם שניים נוספים, צועקים לו 'בבקשה, תציל אותנו' - לא סיימו לדבר והחל ירי לעברם. הארבעה קפצו לאוטו והוא עף לשטח, דהר שם 400 מטר בלי גלגלים".
ומה עם האנשים שגיסך הציל?
"אירחנו את כולם אחר כך, היה מרגש מאוד. אחד קיבל כדור באזור הראש, השוטרת קיבלה כדור בברך, והיד של גיסי נפתחה בגלל שני כדורים שהוא ספג. הוא מכיר את השטח, הוא ראה את המחבלים יורים למעלה על מבלים שברחו מהמסיבה. הם ישבו שעות מתחת למחבלים, ממש מטר מהם, בידיעה שאם הם ירוצו - יהרגו אותם. הייתי בטוח שהוא מת, עד שהתקשרו אליי ב-18:30 מסורוקה. טסתי לשם ובכינו בלי הפסקה, מבחינתנו אחותי והילדים נרצחו. הוא דיבר עם החבר הכי טוב שלו שם, סיפר שרצחו לו את כל המשפחה. כבר הבנו שזו הסיטואציה".
באותן שעות, בסורוקה מתחולל כאוס. פצועים מכל העוטף מגיעים ללא הפסקה, חיילים ואזרחים, מסוק אחר מסוק ושורות של אמבולנסים ומכוניות פרטיות שמפנים עוד ועוד נפגעים. כשבניון רואה שחולים דחופים מתועדפים על פני גיסו, הוא מבקש להסיע אותו לטיפול בתל-אביב. "הרמתי טלפון לחבר, פרופסור באיכילוב, שאמר לי 'אין בעיה, אבל אין לנו אמבולנסים. אתה לוקח אותו אישית וחותם שאם הוא מת, האחריות עליכם'".
גיסך בהכרה בזמן הזה?
"כן, אבל איבד יותר מדי דם, והוא אומר להם, 'מה שיוסי מחליט'. הכנסתי אותו לאוטו שלי, טסתי על 200 קמ"ש לאיכילוב ודאגתי שינותח. הצילו אותו שם, והוא בסדר, מתפקד היום כרגיל".
וכל הזמן הזה אתם משוכנעים שאחותך והילדים נרצחו.
"לקראת תשע בערב קיבלתי טלפון, מישהו מהקיבוץ אומר לי 'תהיה רגוע, רויטל והילדים חיים. הם אצלי'. אמרתי, 'מה?! לא יכול להיות!' (דומע ומבקש רגע לעצמו). ופתאום אחותי דיברה איתי. התחלנו לבכות. אנשים סביבי לא מבינים, כולם מדממים בבית החולים ואנחנו בוכים ובוכים. זה כאילו חזרו לך החיים, ואז טסתי משם".
איך נראה המפגש הראשון עם אחותך אחרי שעות האימה האלה?
"וואו, לא הפסקנו לבכות כשראינו אותם. מאמא שלי הסתרנו הכל בשעות הראשונות, אמרנו לה שיש אזעקות בקיבוץ, אבל כשחשבתי שהם מתו כבר אמרתי לה, 'אמא, תקשיבי, יש בלגן, אני לא יודע מה קורה, יש מחבלים... לא בטוח שהם...' אמרתי לה, אין מה לעשות כבר".
ואז המשפחה של אחותך עוברת מבארי אליך, לרמת-השרון.
"נכון, בחודשים הראשונים הם גרו אצלי, עד שהם ירדו לים המלח כי אחותי הייתה חייבת לעבוד משם. הם חיים ולא חיים, אחרי מה שהם עברו. כל החברות שלה מהעבודה נרצחו. היא אומרת לי, 'יוסי, בכל בוקר ישבתי עם עשר בנות, אני היחידה שחיה. כולן מתו'. האחיינים שלי מספרים לי על החברים שנרצחו ונחטפו להם".
"בכל מקום בעולם, ואפילו בישראל, המאמנים – או 99 אחוזים מהם – קיבלו ארבע שנים מינימום. לי הפסיקו את העבודה אחרי שנתיים. ככה לא עובדים"
סיפרת קודם על אבחון המחלה של בתך הבכורה, גם זה וגם אירועי 7 באוקטובר בטח נותנים חתיכת פרופורציות, בטח לאירועים ספורטיביים. איך עליך זה השפיע?
"תמיד ידעתי מה חשוב בחיים, וגם בספורט, צריך לקחת הכל בפרופורציות. אחרי שזה קרה, כשיצאתי למשחקים עם הנבחרת, באמת רציתי מאוד לעלות ליורו. אבל להגיד לך שכאב לי שהפסדנו? לא, לא כאב לי. הייתי בטירוף, אבל אחרי מה שעברתי, אמרתי, 'אלוהים, מה שצריך להיות. אם אנחנו לא צריכים לעלות, לא נעלה’".
פתאום זה באמת "רק ספורט", כמאמר השיר, אבל אף פעם לא קל להפסיד.
"הפסדנו, כל השחקנים היו בדיכאון, ואמרתי לכולם, 'חבר'ה, אני אוהב אתכם וגאה בכם על זה שבכלל הצלחתם לשחק'. אז וואלה, אני לא ממשיך בנבחרת, זה סוף העולם? אני רואה את משפחות החטופים. סוף העולם זה לגלות שהילדים שלהן נרצחו או שפוגעים בבנות שלהן, זה סוף העולם. יש לילות שאני לא נרדם, הסרטון של התצפיתניות לא יוצא לי מהראש. החטופים והחטופות צריכים להיות פה, זה מה שאני יודע. כן לחסל הכל, לא לחסל הכל, בזה אני לא מבין".
כיליד דימונה ואחד הסמלים של הדרום, הרגשת שהדרום הופקר?
"יש ספק למישהו? היהירות שלנו בכדורגל, שאנחנו חושבים שזו בושה שלא ניצחנו טובים מאיתנו, זו אותה יהירות שבאה לידי ביטוי כאן. מי יכול עלינו? אנחנו הצבא הכי חזק בעולם. ומי תקף אותך? עזתים עם מקלות וקביים טיילו לנו במדינה. זו לא הפקרה? אני לא יודע מה קרה פה, ואם יגיע יום שנדע מה באמת קרה".
אחותך תחזור לבארי?
"היא הייתה שם פעם אחת מאז, ואמרה שהיא לא יכולה, קשה לה. מאמין שהם יחזרו לבארי. ילד אחד מהארבעה אמר לה, 'אני לא חוזר בחיים', השאר אמרו שיחזרו. אין יום שאני לא מרוסק מאז 7 באוקטובר. לפעמים אני חוזר להודעות איתם רק לראות שזה קרה באמת. זה לא הגיוני".
המילים של בניון מהדהדות בביתו רחב הידיים בשעות שבהן הוא גם שקט במיוחד: אשתו ואהבת נעוריו, מירית, נמצאת במשמרת באיכילוב, שם היא עובדת כמיילדת. הבת הבכורה מאי בבסיס, שלושת האחרים – שחקני כדורגל, בדרכו של אבא – נמצאים בבתי הספר.
בחודשים האחרונים האוניברסיטה של החיים העבירה לבניון שני קורסים בפרופורציות, שהכינו את המנהל המקצועי היוצא של הנבחרת לסיום המאכזב של קמפיין מוקדמות היורו שייפתח בעוד שבועיים, בלעדינו. 54 שנה מאז הפעם האחרונה שישראל טעמה טורניר גדול, ונמשיך לחכות. שיאן ההופעות בנבחרת כשחקן מסיים שנתיים בלבד כמנהל המקצועי שלה, לבקשת יו"ר ההתאחדות שלא מימש את האופציה לשנתיים נוספות.
"בכל מקום בעולם", מסכם בניון את הקדנציה בנבחרת, "ואפילו בישראל, המאמנים – או 99 אחוזים מהם – קיבלו ארבע שנים מינימום. לי הפסיקו את העבודה אחרי שנתיים. ככה לא עובדים. המנהל המקצועי הראשון שהיה פה בנבחרת, ווילי רוטנשטיינר, שסיים במקום החמישי במוקדמות – הכי גרוע בעשורים האחרונים – קיבל ארבע שנים. רק אני לא המשכתי. ואני חושב שמתבלבלים, כי ישראל לא עלתה לשום מקום מאז 1970. גם אם היינו עולים ליורו, זה לא כי אני מומחה גדול, גם אז זו הייתה הבלחה חד-פעמית. אם עלית פעם אחת ב-50 שנה זה לא אומר שהשתפרת".
סיימנו במקום השלישי בבית עם רומניה, שווייץ וקוסובו.
"אין לי ספק שאם לא המלחמה, היינו ביורו. אי-אפשר להתעלם מזה. יכולים להגיד לי 'תירוצים' מהיום עד מחר, כמו אלה שישבו בוועדה המקצועית, שחלקם לא ראויים לשבת בה, בעיקר העסקנים. כל אדם הגיוני שמבין קצת בחיים ובספורט, מבין שמה שקרה ב-7 באוקטובר זה לא נורמלי. כולם ציפו שהנבחרת תשמח קצת, ואי-אפשר להגיד שזה לא מניח משקולות על כולם, הצוות והשחקנים. כל כך רצינו לשמח, האמנו שאנחנו יכולים".
להגרלה שקיבלתם קראו "הבית הכי קל שאפשר לקבל". מסכים עם זה?
"לא. מי אנחנו? תסבירו לי, מי אנחנו, נבחרת ישראל, שנגיד על שווייץ ורומניה שהן הגרלה קלה? לקוסובו יש יותר שחקנים בכירים באירופה מאיתנו, חוץ מסולומון אין לנו נציג בליגות הבכירות. זו היהירות שלנו, שאנחנו חושבים שאנחנו יותר טובים ויותר חכמים מכולם בכל. ראינו איך נתנו לנו פצצה לפנים ב-7 באוקטובר, אז גם בספורט אנחנו לא הכי מתקדמים".
כמה נפגעת מהזימון לאותה ישיבת ועדה מקצועית אחרי המשחקים שנערכו בזמן המלחמה?
"זה הביך אותי. הבנתי שאין תרבות ספורט ושלא נגיע לשום מקום. קיבלנו שחקנים אחרי חודש בלי אימונים. שחקני מכבי תל-אביב ומכבי חיפה הגיעו יום לפני המשחק בקוסובו. זה נורמלי? האימון היחיד היה בשבת, כשהמשחק בראשון. לא נורמלי לקבל שחקנים לא בכושר, לא נורמלי לשחק ארבעה משחקים בעשרה ימים, ששניים מתוכם אמורים להיות בארץ עם 30 אלף אוהדים בכחול-לבן; ואז לשמוע שאלה תירוצים? הבנתי שככה קשה להתקדם".
"אני יודע עם מי יש לי עסק ואיך מתנהל הכדורגל הישראלי. אמרתי לשחקנים במלון שאני בוודאות לא נשאר, נתתי לזמן לעשות את שלו. היה לי חשוב לראות איך אנשים מתנהלים ומלכלכים. נתתי להם לנבוח, שיוציאו ויפילו הכל עליי"
סליחה, אבל בעצמכם דיברתם על עלייה ליורו כמטרה.
"אמרנו שמאמינים שאפשר. לא פימפמתי שזו המטרה שלי, אלא שאני רוצה לתרום לנבחרת כדי לבנות אותה לשנים הבאות. על הדרך, אם נעלה ליורו, זה בונוס גדול. אבל המטרה היא שבעתיד תהיה כאן נבחרת שתילחם כל הזמן על עליות, ולא בהבלחה חד-פעמית. מה היה חסר? ניצחון אחד, נגד שווייץ או רומניה, שלא אירחנו בארץ. ואז מה היו אומרים? 'יוסי מומחה גדול בכדורגל' ו'כל הכבוד'? זו אכזבה גדולה שלא הצלחנו לעלות, אבל כישלון מבחינתי זה כשאתה פייבוריט ולא מצליח. 54 שנה לא עלינו, אז איזה כישלון?"
המאמן אלון חזן ואתה ספגתם הרבה ביקורת על ההחלטה להשאיר מול איסלנד את אוסקר גלוך על הספסל.
"אוסקר שחקן מדהים, מהמוכשרים ביותר שראיתי בהתקפה, ילד צעיר שצריך עוד לעבוד ולהשתפר, אבל יש שיקולים לכל הדרך. ידענו שלאיסלנדים יש חוליית קישור חזקה באמצע, אז רצינו לשמור על המשחק ועלינו עם שלושה קשרים שרצים יותר – גבי קניקובסקי, גדי קינדה ודור פרץ. לא באנו מראש עם, 'זה יפתח, ההוא לא'. רואים מי יותר חד באימונים, ורצינו שגלוך יפתח את ההגנה במחצית השנייה. זו הייתה מחשבה, וזה יכול היה לעבוד כמו שזה יכול היה לא לעבוד. מה זה עוד מראה לך? ששחקן אחד לא סוחב נבחרת, לא משנה אם זה אוסקר או ערן זהבי או מישהו אחר. זו לא אחריות של שחקן אחד".
בדיעבד, טעיתם כאן?
"לא. היינו עולים למשחק אותו דבר. אם הייתי משחק בארץ את כל המשחקים והייתי מפסיד, הייתי אומר לך וואלה, התרסקנו. אם טעינו? בטח, לא פעם, אבל כל ההחלטות היו מקצועיות ולטובת הנבחרת".
שלם עם ההחלטה למנות את חזן למאמן?
"זו ההחלטה הכי נכונה שעשיתי כמנהל המקצועי של הנבחרת. עובדה שגם אחריי חושבים שזה נכון להביא מאמן ישראלי, וסגרו עם רן בן שמעון, שאני חושב שהוא מאמן ראוי. מאמן זר שלא מבין את המנטליות שלך ומי נגד מי – והלך קמפיין".
לפני שהלך הקמפיין גם הפעם, דרכם של בניון וחזן בנבחרת התחילה ברגל ימין בליגת האומות, כשישראל עולה לדרג בכיר יותר, אבל במוקדמות היורו וברגעים שבהם הכסף היה על השולחן – ישראל שוב לא הרשימה.
מלחמה, פציעה של הכוכב מנור סולומון, היעדר ביתיות – כל אלה ודאי לא סייעו לנו בדרך, אבל בדרך היו גם אירועים שהם לא גזירה משמיים: הריב המתוקשר בין בניון לערן זהבי סביב הדרישה שהשחקנים יישנו בזוגות, הקללות שטען בניון שספג מהחלוץ שון וייסמן, הרגע שבו הכוכב העולה אוסקר גלוך מחוץ להרכב במשחק החשוב מול איסלנד, ומעל הכל – הפיצוץ עם שינו זוארץ והמילים החריפות שנאמרו בין השניים אחרי שבניון הודח.
"אתה לא גבר, אתה צריך להתבייש", הטיח בניון בזוארץ, מספר ימים לאחר ההפסד מול איסלנד, בשיחה נוקבת שנחשפה ב"ידיעות אחרונות". "סגרת איתי שלוש פעמים שאני ממשיך לשנתיים נוספות. לפני איסלנד לחצת לי יד ואמרת לי שגם אם נפסיד – אני ממשיך. אז בגלל החמצה של פנדל הכל משתנה? הכל היה מכור מהרגע ראשון. אתה צבוע! ידעתי שסגרת מאמן מאחורי הגב שלי, מה אני, פראייר? עשית הכל להעיף אותי. בגדת בי עם הבטחה שלא קיימת. לא נתת לי שום דבר, אולי סכין בגב. הלכת על דעת עצמך לבית של זהבי, בושה שהלכת אליו, והוא עוד לא רצה לחזור. ברגע שזהבי חזר לנבחרת, הוא רק הרס אותה".
השבוע מספר בניון שעוד לפני הפגישה ההיא, ידע שלא ימשיך בתפקיד. "אני יודע עם מי יש לי עסק ואיך מתנהל הכדורגל הישראלי. אמרתי לשחקנים במלון שאני בוודאות לא נשאר, נתתי לזמן לעשות את שלו. היה לי חשוב לראות איך אנשים מתנהלים ומלכלכים. נתתי להם לנבוח, שיוציאו ויפילו הכל עליי. הכל בסדר. חיכיתי שיקראו לי ונסיים בצורה מכובדת".
ואז קוראים לך להגיע למחרת למשרדי ההתאחדות, ואתה מחליט להקדים את זה.
"החלטתי לא להיות חלק מהקרקס. עשר דקות אחרי שקבעו איתי פגישה בארבע עיניים, חמישה כתבים כותבים לי עליה. אני מבין שכל התקשורת תגיע לראות אותי על הגרדום. אז לא מתאים לי. הרמתי טלפון לשינו ואמרתי שלא אהיה חלק מהשטות הזאת, ושאפשר לסיים בטלפון או להיפגש. בעשר בערב נסעתי אליו. לא אהבתי את הרפש שיצא, יש דרכים לסיים".
הופתעת?
"לא, רק קיוויתי שעם שינו זה יהיה אחרת כי לאורך השנים הכרתי אותו כאדם מדהים ועם מילה. אם הוא היה אומר לי קודם, 'יוסי, אני יודע שהבטחתי, אני יודע שסגרנו שתמשיך עוד שנתיים, אבל אני לא יכול לעמוד בזה, כי אחת, שתיים, שלוש' – הייתי מחבק אותו, אומר לו שאני מבין את הלחץ, ותודה רבה. אבל ללכלך עליי? עם כותרות מכל מיני אנשים בהתאחדות שאני יודע את זהותם?"
סירבת אחרי הפגישה לחתום בשמך על ההודעה על סיום דרכך.
"אמרתי לשינו שאני לא מוציא שום הודעה, תוציאו מה שבא לכם. אם הדברים היו מתנהלים נכון וברור, הייתי מוציא הודעה מסודרת".
למה הרגשת שתקעו לך סכין בלב?
"בגלל כל הלכלוך שיצא, והניסיון המכוון לפגוע בי בדעת הקהל, כדי שיגידו 'יוסי אשם, יוסי מגעיל, יוסי טיפוס חרא'. אגלה לך משהו, הוא גם אמר לי שיש בעיה עם הנבחרת האולימפית ואקח פיקוד גם כמנהל המקצועי שלה. אני לא קורבן, לא צריך אף אחד ולא הייתי שם בשביל הכסף. טוב לי איפה שאני, אני לא פראייר".
חלק מחברי הוועדה חשבו לסיים את דרכך עוד לפני המשחק נגד איסלנד.
"זה הצחיק אותי. זה אומר שהם רצו לפטר אותי בגלל המשחקים במלחמה, ומראה כמה הם מנותקים. אתה יכול להתנהל רגיל אחרי מה שקרה באוקטובר? מצטער, אני לא יכול להתעלם מזה שאנשים נרצחו, ואתה בא אחרי חודש שבו שחקנים לא התאמנו. אין לזה אחוז השפעה? כלום? זה רק חסרי מושג יגידו, ולצערי חלקם מובילים את הכדורגל".
עם זוארץ דיברת מאז?
"הקשר בינינו כרגע נותק. כל אחד בצד שלו. לא תראה אותי יושב ומלכלך עליו".
כחודש מפרוץ המלחמה, הגיעה לסיומה סאגה שהעיבה על הקדנציה של בניון בנבחרת: פרשת ערן זהבי. מלך השערים של הנבחרת בכל הזמנים החליט לא לעמוד בדרישות הצוות המקצועי, לישון בחדר זוגי, וסירב להתייצב אם לא יישן בחדר לבד. שני הצדדים לא ירדו מהעץ, עד שהגיעה המלחמה והמציאות החדשה, שבה חיים ומוות נמצאים על הכף, הפכה ויכוח מהעבר לקטן וקטנוני עוד יותר. נציגיו של זהבי יצרו קשר עם בניון, שהסכים להיפגש ושמע את זהבי נענה להנחיות וחוזר למדים הלאומיים. האם הקאמבק של זהבי לנבחרת היה מתרחש אם לא המלחמה? סביר שלא.
"אני לא חושב שזה היה קורה, גם מהצד שלו", אומר בניון. "כבר הגענו למצב שאף אחד לא מנסה יותר. התקדמנו הלאה. השיחה הפעם עם ערן זהבי הייתה שונה מכל השיחות שהיו לנו, ברוח האחדות הוא חזר, והתקדמנו. שכחנו מה שהיה, החלטנו לשים את זה בצד בשם המטרה לשמח את כולם. לצערי, לא הצלחנו".
החזרה שלו לא הייתה אקס פקטור כמו שאולי ציפיתם.
"ערן אף פעם לא היה הבעיה של הנבחרת, אבל גם לא הפתרון. מקצועית כמובן שהוא עשה הכל כדי להצליח, אבל אי-אפשר לבנות על שחקן אחד. מה, חשבתי שהוא יעלה אותנו בקלות? ממש לא".
10 צפייה בגלריה
"הוא ואחיו התנצלו. ערן לא היה הבעיה וגם לא הפתרון" (צילום: באדיבות דוברות ההתאחדות הכדורגל)
מצד שני, אמרת בעצמך לזוארץ שלא היה נכון לפתוח איתו נגד איסלנד.
"לא אהבתי שזה יצא מהשיחה בינינו. אמרתי לזוארץ שמה שעשה את הנזק הגדול זה שבתחילת הדרך הוא הלך לערן הביתה, ללא ידיעתי, וניסה לשכנע אותו להגיע לנבחרת. זה גרם לערן לחשוב שיש אנשים איתו, ושבסוף הצוות יתקפל. זוארץ היה צריך להיות בקו אחד איתנו. הוא עשה את זה מכוונה טובה, הוא רוצה שכולם יהיו בסדר, אבל בסוף הוא נפגע יותר מכולם מהשיחה הזו. אמרתי לו שהוא טעה כשהלך לזהבי הביתה, וגרם לערן לחשוב שהוא יכול להמשיך עוד ולעשות, במקום לנסות לסגור את זה ולהתקדם. יו"ר התאחדות לא צריך לשבת עם שחקנים ולהתערב בהחלטות מקצועיות, כמו שאני לא קובע את ההרכב למרות שיש לי את הדעות שלי".
אז אתה לא מתחרט על ההחלטה להחזיר את זהבי.
"זה זעק לשמיים והיה הכרחי, בגלל המצב שנוצר במדינה".
מצד אחד, אתה אומר שלא שחקן אחד אחראי. מצד שני, לזוארץ אמרת שאם ערן לא מחטיא את הפנדל נגד איסלנד, היינו מגיעים להארכה והיית נשאר.
"כי זה מה שנאמר לי. שאלתי את זוארץ, אם האמנתם בי לפני שבועיים, בדרך שלי, בקידום הצעירים, אז מה השתנה? אז נאמר לי, כן, שאם ערן היה שם את הפנדל קרוב לוודאי שהייתי ממשיך. למה זה צריך להיות ככה?"
והייתה גם תקרית שון ויסמן, שלא זומן להתכנסות האחרונה של הנבחרת בטענה שקילל אתכם.
"לא ויתרנו כצוות, כי אי-אפשר לוותר. הוא עשה טעות, הוא שילם עליה והתקדמנו. אתה מכיר מישהו שמוכן לקבל קללות לצוות המקצועי? ישבו איתי שחקנים אחרים שאמרו שאנחנו צודקים".
איך זה מרגיש, כגדול שחקני ישראל, לקבל את תפקיד המנהל המקצועי ולראות קולגות שלך לשעבר שהפכו לפרשנים, כמו איל ברקוביץ', שהם הראשונים לתקוף אותך?
"אני לא חבר של איל. יש אנשים שקשה להם שלא הם קיבלו את הג'וב הזה. צרות עין וקנאה יש לא רק בספורט. היו בודדים שהיו מקצועיים וקיבלתי את הביקורת שלהם. אבל לא ברמת לכלוך ושקרים שאנשים, שפעם היו חברים, השמיעו".
אז מה התחנה הבאה?
"ליהנות מהשקט, כמו שאני נהנה כרגע עם המשפחה שלי. ברוך השם, יש לי שלושה בנים שמשחקים, אני כל היום באימונים ובמשחקים, כמו נהג מונית. באמת נהנה. לחזור לכדורגל? לא יודע".
מרגיש שנכווית?
"לא, מרגיש שאני צריך מקום שאוכל לעבוד בו בשקט. יכול להיות שאחזור בקרוב, יכול להיות שלא אחזור בכלל. הכל פתוח, גם אופציות בחו"ל. יש יותר סיכוי שאחזור לכדורגל בחו"ל, בתפקיד כזה או אחר".
מנג'ר בניון?
"כדי להתקדם בחו"ל, רוב הסיכויים שאצטרך לאמן או להיות חלק מצוות אימון, ואז אולי להתקדם למנהל מקצועי. אלה הכיוונים שלי. קיבלתי הצעה לאמן בארץ וסירבתי, כרגע אני לא חושב שזה נכון. יכול להיות שאצטרף לצוות אימון בפרמייר ליג (הליגה האנגלית) או בספרד, קיבלתי הצעה כזו באנגליה".
מה אתה צופה לנבחרת האולימפית בעוד חודשיים בפריז?
"אני מאוד אוהב את גיא לוזון ורוצה לאחל לו הצלחה. אי-אפשר לזלזל בנבחרות של יפן, מאלי ופרגוואי, שבלשון המעטה לא פחות טובות מישראל, אבל הכל פתוח. יש לנו המון שחקנים מוכשרים, הלוואי שיעשו משהו מדהים".
