אפשר לא להזכיר שום דבר מרשימת ההישגים של ג'רי ווסט, שהלך לעולמו בגיל 86. אפשר פשוט להצביע על הלוגו הכל כך איקוני של ה-NBA. במשך ארבעה עשורים, כשחקן וכסקאוט, מאמן ומנג'ר, מילא ווסט תפקיד כמעט בלתי נתפס בגודלו בהתפתחות ה־NBA למה שהיא היום, ובעיקר בהפיכת לוס אנג'לס לייקרס לאחד המועדונים המזוהים בעולם בכל ענף ספורט. אין בעיה לפזר סופרלטיבים סביב כי בניגוד לקלות שבה הם מוענקים היום, ווסט ראוי לכל אחד מהם וכנראה קצת יותר.
המספרים רק מציבים את סימן הקריאה: אחד ממוחות הכדורסל המבריקים בהיסטוריה היה אלוף NBA כשחקן, עם תשע הופעות בגמר הפלייאוף, MVP של סדרת גמר למרות שהיה בקבוצה המפסידה, 14 הופעות באולסטאר ב-14 עונות קריירה, 12 בחירות לחמישיית העונה, חמש פעמים בחמישיית ההגנה, ממוצע הנקודות הגבוה אי פעם בסדרת גמר (,(46.3 מלך הסלים ומלך האסיסטים.
וגם: שמונה אליפויות כג'נרל מנג'ר, שני תוארי "מנהל השנה", האיש מאחורי שושלת שאקיל/בראיינט בלייקרס, מי שעזר לבנות את שושלת גולדן סטייט, ולתקופה קצרה אפילו הצליח להפוך את הקליפרס למשהו שדומה לקבוצה רצינית, והיחיד שנכנס שלוש פעמים להיכל התהילה - כשחקן, כמאמן, כמנהל.
"חור בלב ששום דבר לא יכול למלא"
ווסט הוא חתיכת סיפור אמריקאי. האיש שבנה את ההצגה הכי נוצצת בהוליווד, גדל במערב-וירג'יניה הכפרית עם אמא מתבודדת ואב שהכה אותו. לאחר חבטה אלימה במיוחד, הילד ג'רי הוציא רובה ציד מתחת למיטתו ואיים להרוג את אביו. "כל זה הפך אותי לאדם הנחוש והמתחרה החולני שהפכתי להיות", כתב בביוגרפיה שלו, "דמות מיוסרת, מתריסה, עם המון להוכיח וחור בלב ששום דבר לא יכול למלא".
4 צפייה בגלריה
מצא את המקום שכן היה בשבילו: ניהול. ווסט עם קובי בראיינט | צילום: Stephen Dunn / GETTY
ציד, דיג וכדורסל סיפקו לו מפלט מהבית. בצעירותו החל לזרוק לסל תיל שחיבר לקצה של גשר. הדיוק היה קריטי: אם הכדור לא נכנס לסל, הוא התגלגל למים. הוא התאמן בבוץ ובשלג, וחזר הביתה עם אצבעות מדממות. כך פיתח את מה שיהפוך לסימן ההיכר שלו: ג'אמפ שוט מושלם טכנית, שהפך לקריירת קליעה כמעט חסרת השוואה, אבל גם מאוד מתסכלת.
למרות הישגים אישיים עצומים, לוס-אנג'לס לייקרס של ווסט פשוט לא הצליחה לעבור את מחסום הסלטיקס עם ביל ראסל, והפסידה להם בגמר שש פעמים. ב-1969 ווסט הפך לשחקן הראשון, ועדיין היחיד, שנבחר ל-MVP של סדרת גמר מהקבוצה המפסידה. הוא קלע כמעט 38 נקודות למשחק, ועדיין הלייקרס, איתו ועם ווילט צ'מברליין ואלג'ין ביילור, הפסידו לסלטיקס בשבעה משחקים. ווסט היה כל כך מדוכא, ששקל לפוצץ עם דינמיט את מכונית הדודג' צ'ארג'ר שקיבל כמתנת זכייה ב-MVP. הוא כן השיג את האליפות האחת שלו ב-1972, כשהלייקרס ניצחו את הניקס. זה לא הפך אותו מאושר יותר. "כל ההפסדים לפני כן צילקו אותי, צלקות שנותרו טבועות בנשמתי עד היום", כתב בביוגרפיה שלו.
שנתיים אחר כך פרש וניסה כמה עונות לא מוצלחות כמאמן. פט ריילי זוכר שווסט היה כל כך מדוכא אז, ששקל התאבדות. "היינו במלון בקנזס-סיטי", סיפר ריילי, "עמדנו על מרפסת בקומה ה-15. הוא הביט בי ואני פשוט אמרתי: 'אל תעשה את זה'". ווסט הבין שאימון זה לא בשבילו, לפני שמצא את מקומו: ניהול. בלייקרס שלו שיחקו קארים ומג‘יק, שאקיל וקובי. הוא ניצח וניצח וניצח, וכל זה רק הפך אותו ליותר חרדתי. הוא כינה את הפרפקציוניזם שלו "נטל נורא, כי אתה אף פעם לא באמת מרוצה מכלום“.
מיתולוגיית ה-NBA איבדה בשנתיים האחרונות שלושה מהאייקונים הגדולים שלה: ביל ראסל, ביל וולטון ועכשיו ווסט. ראסל היה הדמות המושלמת של שחקן גדול, ווינר גדול ואזרח אמריקאי גדול; וולטון היה זה שפציעות מנעו ממנו קריירה גדולה בהרבה, אבל כולם אהבו אותו כי אי-אפשר היה שלא; וווסט היה הבסיס לליגה של ג'ורדן, קובי ודונצ'יץ': מר קלאץ', ווינר חסר מצפון, חכם ואכזר. כמוהם, הוא אדם שכדורסל זה הדבר שהוא היה טוב בו, אבל כנראה שהיה מחסל מתחרים גם בכל תחום אחר. ווסט היה סמל של חיים אמריקאיים גדולים מהחיים, או בקיצור, הלוגו.
ביקור בביתו של ניקולה יוקיץ'
(צילום: זאב אברהמי)
פורסם לראשונה: 00:00, 13.06.24
