כשאבידע בכר עמד ביום שישי האחרון בצד כביש סמוך לפירנצה, בעוד אופניו מוטלים לצידו והפרוטזה שבגדה בו רופפת על גדם רגלו הימנית, שחלקה התחתון נשאר בממ"ד ביתו בבארי ב-7 באוקטובר - ליבם של רוכבי קבוצת האופניים "ישראל פרמייר טק" צנח מעט.
זו בקלות הייתה יכולה להיות נקודת שבירה עבור בכר (50), מנהל החקלאות בקיבוץ בארי, שמלבד רגלו איבד את אשתו ואחד מארבעת ילדיו באותו בוקר. הוא חיכה כל כך לרכיבה הזו יחד איתם ועם חברו הטוב שרון שבו, שורד נוסף של הטבח וגיסו של כדורגלן העבר יוסי בניון. אך בכר בנוי אחרת. האיש שעבר כה הרבה בשמונת החודשים האחרונים ומסרב להפסיק לחייך, עמד בצד הדרך וצחק על הסיטואציה.
"לקחתי הימור כשבחרתי לנסות לרכוב עם הפרוטזה הזו, שלא מתאימה לרכיבה אלא להליכה", הסביר את פשר חיוכו. "הרופאים הזהירו אותי, אמרו לי שאני משוגע ושזה לא יעבוד, אבל אני האמנתי. הרי בלי אמונה וחיוך, מה נשאר לי?"
שעה וחצי אחר כך, כשהוא מעט תשוש מהמרדף אחר הרוכבים המקצועניים ברכיבת 50 ק"מ באימון האחרון לפני פתיחת המרוץ, פגש אותו שבו במלון הקבוצה. האחרון, רוכב חובב ואוהד מושבע של הטור דה פראנס, אשר נפצע קשה מירי בידו השמאלית, לא חלם שירכב עם הדבוקה הזו. "היה קשה, הצלחתי לשמור על קצב רק שליש מהזמן, אבל זה נתן לי כוח ותקווה להמשך".
צפו במסע המרגש של אבידע בכר ושרון שבו
(צילום: רועי רובינשטיין)
אם חשבתם שחיוכו נעלם כששמע מה קרה לאבידע - טעיתם. השניים, שראו את המוות בעיניים וסוחבים עימם צלקות בגוף ובנפש, יודעים היטב שאי-אפשר לבחור מתי הרגעים הרעים יגיעו בחיים. אז כפי שהם טוענים, צריך ליצור את רגעי השמחה ולאחוז בהם. אולי זו הסיבה שמיד כאשר נפגשו, שבו הסתכל על חברו בלי רחמים וזרק לעברו את המשפט הקבוע שלהם בסוף כל רכיבה בחו"ל: "בוא, בוא נשתה את האפרול שפריץ הקבוע שלנו".
בירה של סוף מסלול
21 שנות חברות ורכיבה מחברות ביניהם, אך גורלם המשותף ב-7 באוקטובר הוא זה שהידק את נפשם יחדיו. המתבוננים עליהם ברחובות פירנצה אולי הבחינו כיצד שבו, בעל הצלקת הגדולה על זרועו השמאלית, מדרבן את חברו קטוע הרגל בכל דיווש ופסע. אך רק מי שהסתובב עימם בסמטאותיה, על האופניים ובלעדיהם, יוכל לספר כי במקום הבשר שנפצע ונלקח, צמח ביניהם גשר בלתי נראה, כזה שנמצא בממד אחר, זה של הנשמה.
עד השבת ההיא הם היו יוצאים יחדיו בקביעות משער קיבוץ בארי לרכיבת שבת שכללה נופי זריחה ולגימת בירה של סוף מסלול. יחד הם כבשו בעשור האחרון פסגות הרים בארץ ובחו"ל בעזרת האופניים, האחרונה שבהן במונטנגרו בספטמבר האחרון. הנסיעה המשותפת הזו הייתה עבורם לא רק הגשמת חלום, אלא עוד צעד אל עבר הטיול הבא שאותו הם מתכננים, למרות פציעותיהם, באוסטריה בספטמבר הקרוב.
6 צפייה בגלריה
21 שנות חברות ורכיבה מחברות ביניהם, אך גורלם המשותף ב-7 באוקטובר הוא זה שהידק את נפשם. בכר ושבו
(צילום: רועי רובינשטיין)
האהבה לדיווש הייתה גם מה שחיבר ביניהם באותו בוקר שבת ארור, כששעון הדופק של שבו, המתוכנן להתקשר לשני מספרים במקביל בעת צרה, זה של אשתו רויטל ושל אבידע, פעל בדיוק כך, כאשר שבו הסתתר פצוע בתוך שיח. חצי שעה קודם לכן יצא בגפו לאימון רכיבה, לפני תחרות בה היה אמור להשתתף באוקטובר. כשהחל לפרוק את אופניו מרכבו נפתחה המתקפה, והוא מיהר לשוב הביתה לבארי.
"משהו אמר לי אז לנסוע דרך כפר מימון ולא כביש 232", מספר שבו (49), מהנדס בניין ומנהל פרויקטים. "זו ההחלטה הראשונה שהצילה אותי, כי אם הייתי בוחר אחרת, קרוב לוודאי שהייתי מת".
50 מטרים לפני שער הקיבוץ הבחין לראשונה בעשרות רכבים נטושים שלא הכיר, ובתנועות אנשים בתוך המיגונית הקרובה. תחילה לא הבין, אך כשראה שני טנדרים עם מחבלים ותתי-מקלע דוהרים לכיוונו מתוך הקיבוץ, הבין שעליו לפרסס ולברוח. באותו הזמן ממש קפצו אל תוך רכבו שלושה צעירים שנמלטו מהמיגונית ואמרו לו: סע.
הוא נס עימם לכיוון כביש 232, "באותם רגעים לא ידעתי על מסיבת נובה, לא חשבתי שאני נוסע אל תוך אסון". עד מהרה הרכב הותקף וכל יושביו נפצעו מירי המחבלים, כולל שבו שנפגע בזרוע. "בתוך האדרנלין לא שמתי לב שידי נפגעה, "רק לאחר נסיעה של עוד כ-400 מטרים קלטתי, עצרתי את הרכב וכל אחד תפס מכסה במקום אחר".
כשהוא פצוע ומאבד כמויות דם, שבו התקשר לאשתו רויטל וחברו אבידע. "זו הייתה פעולה אינסטינקטיבית, לא ידעתי שבעוד רגע הוא יהיה באירוע שבו יילחם על חיי משפחתו", הוא מספר. באותם רגעים בכר עוד ניסה לעזור, וביקש משבו את מיקומו, אלא שכמה דקות אחר כך מלאכי המוות מחופשים למחבלי נוח'בה פרצו לביתו, והוא ובני המשפחה התחבאו בממ"ד.
במשך שש שעות נאבקו בני משפחת בכר במחבלים על פתיחת דלת ממ"ד המוות, בו מצאו את מותם אשתו דנה ז"ל (48) ובנו כרמל ז"ל (15) שנורו למוות. "באותו היום איבדתי את אשתי, את בני ואת רגלי", מספר אבידע, שבאותה נשימה מזכיר את שתי בנותיו ששרדו את התופת יחד עימו ואת בנו הבכור רותם, שהיה בטיול בהודו. מאז, לדבריו, הוא בוכה, אך בעיקר מחייך בכדי להיות חזק עבורם. "דנה נהרגה די מהר, כרמל שנפצע בשתי ידיו איבד המון דם, ניסינו לעשות לו חוסם עורקים, אבל עד שחילצו אותנו גם הוא לא היה איתנו".
באותם רגעים דרמה אחרת התחוללה לא הרחק משם, בבית משפחת שבו, שגם אליו פרצו מחבלים. דרך הטלפון, כשהוא מדמם וכואב, עודכן שבו על כך שבנו שקד, קצין צבא שהיה בחופשת חג, ראה כיצד המחבלים שורפים את בתי השכנים והחליט להעלות את בני משפחתו לקומה השנייה, שם התחבאו בתוך מחסן. הבן נותר מחוץ לארון עם הנשק ובזה אחר זה הרג ארבעה מחבלים שניסו לפרוץ אליו. בשל גבורתו המחבלים בחרו לוותר על עימות והחלו לשרוף את הבית, אך בני המשפחה ברחו למרפסת שירות המזגנים - וניצלו כולם.
שבו, שאיבד את הכרתו, התעורר ביום ראשון בבית החולים עם פציעה קשה בזרוע שמאל. רק שעות לאחר מכן גילה שמשפחתו כולה ניצלה. יעברו עוד שבועיים עד ששני החברים ייפגשו בבית החולים ויתרפקו זה על זה.
לפעמים חלומות מתגשמים
חודשיים לאחר אותה פציעה, כשהוא כבר שב לרכוב בעצימות נמוכה, שבו היה בין אלו שערכו סיור לאנשי קבוצת הרכיבה "ישראל פרמייר טק" בקיבוץ וסיפר להם את סיפורו. בסיום הביקור, אחד מאנשי הצוות הרים טלפון לבעלי הקבוצה, הפילנתרופ סילבן אדמס ורוני בר און, וסיפר להם על המפגש והחברות של השניים. אדמס ובר און, שניים שאוהבים לשזור בחייהם הגשמת חלומות שנראים בלתי אפשריים, הזמינו את השניים כאורחי כבוד של הקבוצה לפתיחת מרוץ הטור דה פראנס. על הדרך הם הציעו לשניהם לרכוב עם רוכבי-העל באימון המסכם.
בכר: "רציתי להגיע לפנסיה עם אהבת חיי, לטייל כמשפחה, אבל חוויתי שינוי מסלול ואני עושה את המיטב. זה לא קל להתהלך בעולם עם פרוטזה, אני משקיע פי עשרה מהאנרגיות של בן אדם רגיל בכל פעולה פשוטה, אבל הרופאים טוענים שבעוד שנתיים רגלי הימנית תהיה חזקה יותר מהשנייה".
"בהתחלה לא האמנתי שזה אמיתי", אומר שבו, שעד כה סיפר ברציונליות ואיפוק על שהתרחש, אך ברגע שהשיחה עובר לרכיבה עיניו זוהרות, מגלות ילד פנימי שיוצא לטיול בנפשו הפצועה. "כמי שהיה בטור כצופה לפני עשור במהלך טיול בר-מצווה עם בני שקד, זה משהו שלא היה בחלומות שלי, כי זה חלום גדול מדי".
אבל לפעמים חלומות מתגשמים. ביום רביעי שעבר הם נחתו יחד עם ראשי הקבוצה בפירנצה שבאיטליה (משם הוזנק השנה המרוץ) ובילו בה ארבעה ימים רוויי רגש ודמעות, רובן של אושר ומקצתן של כאב. הקהילה היהודית הקטנה בעיר, המונה כ-800 איש, חיבקה אותם וגמעה בקשב את סיפורי גבורתם.
השניים הגיעו לאיטליה עם תמונותיהם של חברי הקיבוץ שעדיין נמצאים בשבי חמאס. במהלך סיור ברובע היהודי, כשהוא מחזיק בשקית שחורה ובה תמונותיהם של החטופים, שבו הבחין בגרפיטי Palestina libera, עצר לידו, הוציא מהשקית את תמונותיהם של כרמל גת, טל שוהם, אוהד בן עמי ואלי שרעבי — והניח אותן מתחת לכתובת. "לא רציתי לייצר אנטגוניזם ולהדביק אותם עליה, אבל כן להזכיר שיש לנו עוד מאות חטופים שמוחזקים שם כמו חיות וחייבים להחזירם לפני הכל".
מגבת לדמעות
ביום חמישי, יממה לפני הרכיבה עם הקבוצה שהסתיימה מוקדם מדי עבור בכר, ראשי הקבוצה גילו כי האחרון רכב רק מספר פעמים בודדות מאז הפציעה וביקשו ממנו לעשות מבחן רכיבה יחד עם חברו ברחובות העיר. בחנות האופניים ממנה שכרו צמד זוגות, בכר שאולי איבד את רגלו אך יש בו לב שמספיק לשניים, מתוודה שהוא מתרגש. "לא אשקר, יש לי פחד ליפול", הוא אומר בעודו מנגב זיעה ממצחו עם מגבת שהוא סוחב תמיד בכיס. "המגבת הזו הולכת איתי תמיד. עד 7 באוקטובר היא ניגבה זיעה, היום היא גם ספוגת דמעות", הוא אומר בחיוך מריר.
"רציתי להגיע לפנסיה עם אהבת חיי, לטייל כמשפחה, אבל חוויתי שינוי מסלול ואני עושה את המיטב. זה לא קל להתהלך בעולם עם פרוטזה, אני משקיע פי עשרה מהאנרגיות של בן אדם רגיל בכל פעולה פשוטה, אבל הרופאים טוענים שבעוד שנתיים רגלי הימנית תהיה חזקה יותר מהשנייה".
בכר שב לעבוד בשדות הקיבוץ פעמיים בשבוע. "זו החלטה להמשיך לחיות, היא נלקחת בשלבים, בכל יום. אני יודע איפה דנה וכרמל נמצאים ואני אתגעגע אליהם אך ממשיך בחיים, גם כשאני מתרסק".
"משהו אמר לי אז לנסוע דרך כפר מימון ולא כביש 232", מספר שבו, מהנדס בניין ומנהל פרויקטים. "זו ההחלטה הראשונה שהצילה אותי, כי אם הייתי בוחר אחרת, קרוב לוודאי שהייתי מת"
כל עוד מדברים עימו על רכיבה הוא אסוף ומחושב, אך כששמות אהוביו מוזכרים הוא דומע. "אני מבין את מעמדי החדש, חסר הפרטיות, אבל אני מספר את סיפורי בתקווה שהוא יעזור למישהו. כשאנשים מתארים שכול, הם מתארים דבר קשה ומרסק, אבל אני מפחד להיכנס אליו, כי אני יודע שלא אצא ממנו. שכול בשבילי הוא געגוע, כי אנו במשפחות הנופלים בעיקר מתגעגעים, לכן אני מעדיף שלא יקראו לנו משפחות שכולות, אלא משפחות מתגעגעות".
במהלך הרכיבה, כשהם עוצרים ליד כיכר מקומית בה נערך הפנינג לקראת פתיחת המרוץ, שבו מספר כמה הוא גאה בחברו: "בכנות, לא חשבתי שאצליח להוציא את אבידע לעוד טיול אופניים אחרי כל מה שעבר, והנה יש לנו אחד מתוכנן באוסטריה בהמשך השנה".
בשיחה לפני הרכיבה המשותפת, אדמס, מבעלי הקבוצה הישראלית המדורגת בעשירייה השנייה בעולם, מדבר עם רוכביו על שני המצטרפים. "תסתכלו על החיוך שלהם, תנסו לספוג את הכוח המנטלי שלהם, להשתמש בו בחייכם וברכיבה, וכך תהיו אלופים". מילותיו של אדמס לא נאמרו רק מהפה אל החוץ. דקות קודם לכן הוא ובר און ישבו מול בכר ושמעו לראשונה את סיפורו. שניהם הזילו דמעות. כששבו ניגש אל אדמס לפני הרכיבה והעניק לו מתנה, חולצה שחורה עליה כתוב I Love Be’ery , אדמס לבש אותה במהירות ואמר "אני לובש אותה בשמחה ובגאווה".
למחרת, בבוקר פתיחת המרוץ, השניים עשו את דרכם לנקודת הזינוק בגאווה. הם מתהלכים כמו שני ילדים ברחוב שעטה על עצמו קרנבל לקראת המאורע, החום הכבד והמגבלות נדחקות הצידה שוב לטובת החיוך על פניהם. כשהם מגיעים לאוטובוס הקבוצה, ניגש אליהם הרוכב הבכיר של הקבוצה במרוץ, סטיבי וויליאמס.
למקום מגיע אדם נוסף, צעיר בן 22 הנעזר בקביים, ומאחוריו דודתו הדוחפת כיסא גלגלים למקרה הצורך. ראשי הקבוצה מפגישים בין השניים לבין עודד גולדשטיין (20), חייל ישראלי בחיל ההנדסה שנורה בידי צלף ב-2 בנובמבר בפאתי העיר עזה. הירי ההוא הותיר אותו עם חוליה מרוסקת בגבו שלוחצת על עמוד השדרה ומנעה ממנו תחילה ללכת. לאחר כחודשיים, כשבארץ אמרו לו שכך יישאר, נסע לאיטליה, שם הוא עובר טיפול שיקומי ניסיוני שבזכותו הוא מצליח להתהלך בעזרת קביים.
רגע לפני המרוץ השלושה עומדים מול האוטובוס, מחזיקים בתמונות חבריהם של אבידע ושרון המוחזקים עדיין בעזה. "לפגוש את שני הישראלים האלו שעוברים משהו דומה לי מעורר בי השראה", אומר החייל. "הם לא ויתרו וכך גם אני עוד אחייך כמוהם ואחיה חיים מדהימים, בהם אקח את הפציעה למקום של חוזק".
פורסם לראשונה: 00:00, 04.07.24
