עודד קטש תמיד ידע להישאר אופטימי. כשחקן שנאלץ לפרוש מוקדם מדי ובתזמון מתסכל מדי בגלל פציעה, כמאמן שידע הפסדים וכישלונות בדרך להצלחה, וגם כאדם שאיבד את חברו הטוב ביותר השנה. אבל כשהוא מסתכל על המדינה שלו, הוא לא מצליח למצוא מקור לאופטימיות. "הקושי הכי גדול שלי כרגע הוא שאני לא רואה פתרון באופק, לצערי יש בי הרבה פסימיות. אני חושב שיהיה הרבה יותר רע עד שיהיה טוב, אם יהיה אי פעם טוב".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
מה גורם לך לחשוב ככה?
"השבר הגדול שקיים אצל הרבה אנשים שמרגישים חוסר מנהיגות. קורים פה דברים לא הגיוניים בעיניי, הציבור חש חוסר אונים גדול, וראש הממשלה לא מסוגל לדבר עם הציבור ולהוביל את זה. משהו גדול קורה פה וזה קצת מרגיש שאנחנו לא ביחד כעם, אלא שיש שני מחנות שעושים רע. אני מקווה מאוד שיקום מנהיג או אפילו שלושה ויאחדו את הדבר הזה, יבנו תוכנית, ייתנו תקווה. כרגע זה ממש רחוק וזה מה שמתסכל וגם מדאיג. ואני לא מדבר על החיים שלי כרגע, אני מדבר על הילדות שלי. כל מי שנמצא פה, בגוש דן, אולי יצליח לשרוד עוד כמה שנים בחייו הרגילים. אבל אם מסתכלים קדימה על הילדים שלנו, קשה להיות אופטימיים. וזה מדכא".
עודד קטש מעולם לא דיבר ככה. מאז שנות ה-90 הנסיך של הכדורסל הישראלי התמקצע באינספור ראיונות, כשחקן ואז כמאמן, אבל העדיף להתמקד בכדור הכתום. את השיח הפוליטי-חברתי הוא העדיף להניח בצד, עד היום. וזה לא כיוון שהוא השתנה, אלה המציאות שנולדה כאן באוקטובר והמדינה האהובה שלו שהשתנו.
"אני צורך חדשות הרבה יותר מאז אוקטובר, זה קיצוני ונובע מדאגה. התחושה הכי קשה מפרוץ המלחמה הייתה שתפסו אותנו בצורה הזאת. אני לא חושב שיש מישהו שפסחו עליו האירועים שהתרחשו ב-7 באוקטובר, היום הזה היה מלווה בתחושת חוסר אונים".
בראיון קודם לעיתון הזה סיפרת שאתה אתאיסט. במה אתה נאחז בתקופה פסימית?
"באנשים, באנושיות, בלעשות טוב, בתקווה שאנשים רוצים שיהיה פה טוב, למרות שיש ויכוחים. זה טבע האדם. מה זה אתאיסט? אני כן חושב שאולי יש איזשהו כוח עליון, יש משהו שאנחנו לא יודעים עליו, הרי משהו יצר את כל הדבר הזה. אבל גם אם הוא קיים, הוא בטח לא קשור ליהודי, נוצרי ומוסלמי, או לישראלי ופלסטיני".
אם היה לך יותר זמן השנה היית מוצא את עצמך בהפגנות בקפלן?
"אני לא יודע מה אני מרגיש לגבי זה. קשה לי במקומות שהאלימות מגיעה אליהם, אבל זה כן נוטע בי אופטימיות שלאנשים עדיין אכפת. זו דמוקרטיה. יכול להיות שהייתי צריך לעשות את זה. אנחנו צריכים ללכת זקופים עם ההחלטות והדעות שלנו ולא להתנצל על זה שאנחנו מנסים להחזיר את החטופים. בעולם לא מבינים שאם ייתנו למי שרוצה לפתור את 'בעיית היהודים' להצליח, זה לא ייגמר שם".
ישראל צריכה ללכת לבחירות מיד?
"אני חושב שהשבר גדול יותר מזה. אם נלך לבחירות עם אותם אנשים, נקבל אותה תמונה. צריך לקרות משהו קיצוני, עם אנשים שיגלו אחריות, ואני לא רואה את זה קורה. אני מתאר פה משהו שנראה לי כמו נס שצריך לקרות כדי שתקום פה מנהיגות. אנשים רוצים לדעת שיש איזושהי תוכנית, שהלב והכוונות במקום הנכון, שהכל מגיע מהמניעים הנכונים, ובעיקר – ששום דבר לא קשור לא לימין, לא לשמאל, לא לדתיים ולא לחילונים; לדעת שהאנשים שמנהיגים אותנו יהיו ראויים לעם הזה. לי כרגע אין את התחושה הזאת, וזו התחושה הכי קשה. יש פה אנשים שמקבלים עבורנו החלטות והם לא ראויים לעם המיוחד שיש כאן".
זו הייתה שנה מטלטלת לעודד קטש. מבחינה ספורטיבית נטו – אם בכלל היה דבר כזה העונה – מאמנה של מכבי תל-אביב הוציא ממנה את המיטב והיה הכי קרוב שאפשר להעפיל עם קבוצתו לפיינל פור היורוליג. והוא עשה את זה בתנאים הגרועים ביותר שאפשר לאחל למאמן.
עוצמתו של הקהל הצהוב במשחקי הבית של הקבוצה ידועה בכל אירופה, אבל מכבי תל-אביב הספיקה לארח משחק אחד בלבד השנה בהיכל מנורה מבטחים במסגרת היורוליג, יומיים לפני שהגיעה השבת ששינתה את הכל. אחריה, משחקי ה"בית" של קטש ומכבי תל-אביב הועברו לבלגרד, אבל גם זה לא עצר אותו ואת שחקניו בדרך למסע מופלא שכלל ניצחונות מרשימים, עד שהגיע הפסד לפנאתינייקוס בסדרת משחקים צמודה בקרב על הכרטיס לארבע הגדולות של היבשת.
אז אמנם הספורט הושפע רבות מהמלחמה, אבל במובן הזה קטש מסיים עונה מוצלחת מבחינתו, אחרי שגם זכה עם מכבי תל-אביב באליפות המקומית והאריך בשנתיים נוספות את חוזהו כמאמנה.
מחוץ לכדורסל, זו הייתה אחת השנים המורכבות והקשות שהוא עבר. הדאגה לבנותיו בצל המלחמה והתסכול מההנהגה; המגורים שנכפו עליו בקו תל-אביב-בלגרד והצורך להוביל את שחקניו שהותירו גם הם משפחות בארץ; ובעיקר, הטרגדיה האישית שעבר כשאיבד את חברו הטוב, אגדת כדורסל ישראלית אחרת, המאמן ושחקן העבר ליאור ליובין ז"ל, שנפטר ב-22 בינואר אחרי מאבק במחלת הסרטן והוא בן 46 בלבד.
8 צפייה בגלריה
“בכל פעם שאני נזכר בו מתרחב לי הלב, האהבה לא נגמרת". ליובין ז"ל וקטש (צילום: ערן יופי כהן)
"הפעם האחרונה שראיתי את ליאור הייתה כשבאתי להיפרד", הוא אומר השבוע. "לא ידעתי אם יהיו לי הכוחות הנפשיים לזה, אבל ברגע שהוא שמע שאני למטה, הוא – בכוחות מאוד גדולים – דיבר וביקש שאעלה, אז לא הייתה לי אפשרות אחרת. די התפרקתי שם, אמרתי לו שהוא גיבור ושאני גאה בו. על פניו באתי להיפרד, והוא בעצם זה שניחם אותי. הוא אמר לי, 'זה לא כזה נורא' ושהוא נלחם".
מה ענית לו?
"כל מה שנותר לי לומר זה שאני כל כך גאה בו, שהוא מעורר השראה ושאני אוהב אותו. יש לי עצב גדול ואהבה מאוד גדולה. בכל פעם שאני נזכר בו מתרחב לי הלב, האהבה לא נגמרת".
"פגעו בי הדברים הלא-נכונים שנאמרו עליי בשנים הראשונות שלי כמאמן, על חוסר רצינות. זה היה מאוד לא נכון, אבל מה שהכי חשוב זה שאני תמיד ידעתי את האמת וגם אלה שעבדתי אצלם או היו קרובים אליי ידעו"
ליובין נפטר שלושה ימים אחרי הפגישה האחרונה ביניהם. "החודש האחרון בחייו היה לי מאוד קיצוני. הייתי מאוד מבולבל, אני חושב שזה גם השפיע עליי בכדורסל, הרגשתי שאני צריך יותר להיעזר בצוות שלי. ניהלתי משחקים ולא הייתי מסוגל לקבל החלטה לבד, כל רגע הייתי מסתובב לספסל. גם השחקנים הרגישו את זה עליי ומאוד הבינו. הדרך שבה הם הגיבו לזה מאוד ריגשה אותי".
מעיד לא מעט על החיבור ביניכם. ואם אלה הימים, מה בלילות?
"אם יש משהו שאני טוב בו זה לישון, ובחודש הזה הייתי מתעורר כל שעה. אני זוכר שכל הזמן היו לי חלומות עליו ופלשבקים, בכמות קיצונית".
הם היו חברים קרובים במשך שנים רבות, וב-2008 ליובין שימש כעוזרו כעוזרו של קטש כמאמן בהפועל גלבוע-גליל, ושנתיים לאחר מכן זכו יחד באליפות המדינה על חשבון מכבי תל-אביב. "היינו מדברים שעות על כדורסל. תמיד היינו שם כשהשני היה צריך. כל ההחלטות המשמעותיות שקיבלתי בקריירה עברו קודם כל בשיחת טלפון איתו. הוא היה הראשון מעל כולם שהערכתי את הכדורסל שלו. ידעתי שהוא מכיר אותי הכי טוב ושהוא חושב כמוני. הוא היה צעיר ממני, כמו אח קטן עבורי, אבל בהתנהלות היומיומית הוא היה המבוגר האחראי".
לפני שלוש שנים הם התאחדו שוב, כשקטש מונה למאמן פנאתינייקוס וליובין עבר איתו ליוון כעוזר המאמן. "זו הייתה תקופת הקורונה, היינו ביוון לבד במשך שלושה חודשים, והוא היה איש מאמין שלא אכל בשר לא כשר, ואני מאוד אוהב לבשל, אז הוא היה דואג לאימון של מחר ואני הייתי מבשל לנו כל ערב דגים".
אתה מוצא את עצמך ברגעים שאתה רוצה להתקשר אליו?
״אני עדיין עושה את זה, פשוט בראש. כשאתה מכיר מישהו כל כך טוב אתה יכול לדבר איתו, כמו שאני עושה עם אבא שלי לפעמים, אתה הרי יודע מה הוא יגיד לך״.
כמעט לא שמנו לב, אבל נער הזהב של הכדורסל הישראלי אוטוטו בן 50. זה יקרה ב-10.10 הקרוב, כראוי למי ששיחק עם מספר 10 על גבו והיה במרחק נגיעה מלהפוך לישראלי הראשון ב-NBA, בעידן שבו אירופאים בודדים זכו לדרוך בליגה הטובה בעולם.
הוא היה הכוכב של מכבי תל-אביב ונבחרת ישראל בשנות ה-90, הפרזנטור שכל משרד פרסום רצה אצלו בפרונט, ולשיאו הגיע בשנת 2000 כשהוביל את פנאתינייקוס לזכייה באליפות אירופה אחרי ניצחון בגמר נגד מכבי, האקסית שלזרועותיה עוד ישוב בעתיד.
אלא שאז הגיעה הפציעה בסחוס הברך שלא נתנה לו מנוח, ובגיל 29, אחרי ניסיונות שיקום שלא צלחו, הוא נאלץ לפרוש מהמשחק שכל כך אהב, הרבה לפני שנגע בתקרה של הכישרון שלו. "המשחק האחרון שלי היה בגיל 25 וחצי, היום אני מאמן שחקנים בגיל 26 ושואלים אותי ׳איך הוא? יש לו פוטנציאל?׳ אני סיימתי קריירה בגיל הזה", הוא אומר.
נשמע שזה נוכח אצלך עד היום.
"אני עדיין מרגיש תחושת פספוס. רציתי להוכיח את עצמי בתור שחקן, ידעתי לאן אני רוצה להגיע בקריירה, ידעתי שאני רוצה לעשות NBA ודברים גדולים. הייתי לייט בלומר מבחינה פיזית, ובגיל 29, כשהודעתי על פרישה, הייתי בכלל אמור להיות בשיא שלי. אז התחושה הזו עדיין פוגשת אותי, אבל עכשיו, כשאני תכף בן 50, קצת פחות".
בשנותיו הראשונות כמאמן, לקטש – חובב סנוקר ואיש חיי לילה באותם ימים – הודבקה סטיגמת החפיפניק. אולי זה היה נוח, אולי זה מה שהוא שידר, אבל מה שבטוח הוא שהביקורות מהסוג הזה כבר לא מופנות לעבר אחד המאמנים המוערכים באירופה.
"אני לא מתגעגע לבלבול שחוויתי באותה התקופה", הוא אומר על השנים שאחרי הפרישה. "זה היה אובדן גדול. הייתי קצת בהלם וגם באבל מסוים. ברור שאני מתגעגע לשנות ה-20 המוקדמות שלי כשחקן, כל אחד רוצה להישאר צעיר".
אז הרגשת שאתה "מפצה" על זה?
"לא יודע אם פיציתי, הייתי מבולבל, מתוסכל וחצי בדיכאון. הייתי צריך לייצר רעש מסביב כדי לא לשמוע את הכאב מבפנים. בסופו של דבר, הבסיס שממנו באתי, החינוך מההורים ולדעת לא לחצות גבולות ולשמור על עצמי, זה מה שעזר לי. גם כשאני עושה לעצמי לא טוב ומגזים במשהו, אני יודע את זה. יודע מתי הגבול ומתי לעצור".
יש משהו שאתה מצטער עליו מהתקופה ההיא?
"אני לא אוהב את המילה הזו, 'מצטער', כי היא לא רלוונטית. אני מצטער רק אם אני פוגע באנשים, לא על דברים, כי לא באמת אפשר לעשויות טעויות. אתה מקבל החלטות בחיים וכל אחד עושה טעויות".
איך התמודדת עם הסטיגמות?
"ידעתי מה האמת. אני לא משנה את דרכי או את הדרך שבה אני רוצה לחיות בגלל שלאנשים זה לא מסתדר. צריך להיות עם עמוד שדרה. פגעו בי יותר הדברים הלא-נכונים שנאמרו עליי בשנים הראשונות שלי כמאמן, על חוסר רצינות. זה היה מאוד לא נכון, אבל מה שהכי חשוב זה שאני תמיד ידעתי את האמת וגם אלה שעבדתי אצלם או היו קרובים אליי ידעו".
והיום, כשחגיגות ה-50 מעבר לפינה, יש משבר עם הגיל?
"נראה לי שיש לי אותו כבר כמה שנים. יש לחץ מסוים עם הגיל הזה, בעיקר כי אני זוכר מה חשבתי על אנשים בגיל הזה כשהייתי צעיר ובאילו מילים השתמשתי. 'איזה זקן', '50 זה המון'. מלחיץ. אם היו מבטיחים לי עכשיו שאפשר לעצור את הגיל, הייתי עוצר. עדיף מאשר בגיל 27 (אחרי הפציעה – א"ע), אבל העיקר לעצור".
קצת שערות אפורות, לא נורא.
"שערות אפורות לא מעניינות אותי, אני סבבה עם זה. פחות מעדיף לדבר על המראה החיצוני שלי כי אין כל כך הרבה על מה לדבר (צוחק). אף פעם לא בניתי על המראה כדי להשיג דברים, לא בורכתי".
למרות מה שהוא אומר ולמרות הפציעה ההיא, קטש בכל זאת התברך בדבר או שניים. או שלוש. הוא נשוי למיטל ב-15 השנים האחרונות ולהם שתי בנות. בתו הבכורה נולדה ממערכת יחסים קודמת, עם דפנה שחר. כמי שגדל בבית עם שלוש אחיות, קטש רגיל להיות מוקף בנשים בחייו המשפחתיים. אבל יש דברים שאי-אפשר להתרגל אליהם, כמו זה שזמן האיכות שלו איתן נפגע. כשחזר לארץ מיוון וחתם במכבי, הוא התכוון לשנות את זה. המלחמה שינתה הכל.
"יש לי קצת תחושת פספוס מזה שאחרי שהרבה זמן שלא הייתי בבית, אני נעדר הרבה וגם כשאני נמצא זה לא תמיד עם יכולת קשב במקסימום", הוא אומר. "זה הקושי הכי גדול שלי בעבודה, לא רק לגבי המשפחה, גם עם אנשים קרובים וחברים, וחוסר היכולת להיות שם בשבילם. (בעבודה הזו) קצת מאבדים את החיים ומשלמים מחיר גבוה".
בזמן שיש לו עם שלוש בנותיו, קטש מעיד, יוצא ממנו עודד קצת אחר. "אולי זה לא נראה, אבל אני גם אבא די שטותניק, קצת ילדותי אפילו. לוקח דברים בפרופורציות", הוא אומר. "אני מאוד מחובר לילדות שלי ואבא מאפשר. הייתי רוצה לאמן כמו שאני אבא. אני מאפשר להן להיות פשוט מי שהן, ממעט לשים גבולות, אבל הם מאוד ברורים, ובתוכם אני נותן להן לטעות ולהתנסות".
אז כן, למרות העבודה בתפקיד הכי מלחיץ בכדורסל הישראלי, קטש מוצא זמן למשפחה, גם כשזה מאתגר, ויודע שחוזקם של קשרים משפחתיים נקבע על ידי דברים שלא נמדדים בסטופר. "אני הולך לכל הופעה, הצגה וטקס סיום. אני שותף מלא כל עוד זה מתאפשר לי. אין תמיד קורלציה בין החיבור שלך עם הילדים לבין הזמן שאתה מבלה איתם. זה גדול יותר מזה. אני יכול להיות שותף מלא לחלוטין ובו זמנית להיות חודשיים בבלגרד ולא לראות את הילדות. אני עדיין שותף, נמצא ונוכח, זה פשוט מקבל אופי קצת אחר".
מה היה הקושי הכי גדול עבורך בעונה הזו, שהיה בה הרבה מעבר לספורט?
"הקושי הכי גדול היה לחיות באי-ודאות. היו רגעים שהבנתי עם עצמי שאני צריך להוות דוגמה אישית, כשמן הסתם גם לי היה מאוד קשה, עם המרחק מהבית והגעגועים, אבל ידעתי שלי אסור להראות חולשה ולהישבר. לפני כל יציאה מהבית הייתי יושב עם עצמי במשך חמש דקות ומשנן לעצמי איזו מנטרה, 'אסור לי לגלות חולשה'. ידעתי שאני צריך להביא את האנרגיות הנכונות. כשלכולם היה קשה וכשכולם התלוננו, השתדלתי לעשות את זה פחות. מגיע קרדיט גדול לעמי (ביטון, מנהל הקבוצה), רגב פנאן (מאמן הכושר) שהחזיק את כולם בריאים וכשירים בתנאים לא תנאים, להנהלה, לעוזרים שלי וגם לשמעון (מזרחי, יו"ר הקבוצה) שאיתנו כל יום. זה מטורף לעבור את מה שעברנו בגיל הזה. הלוואי-הלוואי שנתפקד כמוהו בגילו. בזמן שכולם היו מתרסקים לשינה במטוס, הוא היה יושב ונשאר הכי ממלכתי בעולם".
כשבן אדם כל הזמן אוגר דברים בסוף הכל מתפרץ החוצה. זה קרה לך?
"היו כמה רגעי משבר, אבל דאגתי שהם יקרו כשהייתי עם עצמי בבית. זה פשוט קרה לי, אני לא בן אדם שמתבייש לגלות חולשה ולא כזה שמתבייש לבכות. בסיטואציה הזו דאגתי לא לעשות את זה מול כולם, כי הרגשתי שאם אגלה חולשה ברגעים מסוימים – העסק יתפרק. היה קשה לא לראות את המשפחה, אבל הסיטואציה שנכפתה עלינו בעקבות המלחמה הפכה כל דבר לחסר משמעות ושמה הכל בפרופורציות. איך אנחנו יכולים לבכות על געגוע או מרחק מהבית כשיש חטופים בעזה?"
איך עברה השנה הזו על אשתך, כשאתה חצי מהזמן בבלגרד?
"מיטל עוזרת לי המון בביטחון שהיא נותנת לי כשאני לא בבית. היא עברה איתי הרבה דברים בעבודה הזו, כשאימנתי באילת או כשהייתי נוסע לאמן בגלבוע, וגם בירושלים עם מלא טיסות במהלך העונה. במשך תקופה ארוכה מאוד במלחמה היא הייתה אם חד-הורית פה בארץ, אבל אני סומך עליה. היא עוגן מאוד גדול וזה מאוד חשוב למאמן כדורסל".
ואולי זה עוגן שמאמן זקוק לו יותר משחקן. ידעת יותר כישלונות והפסדים כמאמן, לעומת הקריירה הזוהרת שלך כשחקן.
"כשהפכתי למאמן ידעתי שיהיו רגעים כאלה. אם הייתי רוצה שרק יריעו לי, לא הייתי בוחר בעבודה הזאת. אני אוהב את זה, זה מאתגר. זה נכון שכשחקן היו לי כמה דברים מיוחדים – בדרך שזזתי על המגרש וכידררתי – אבל גם אז לא הכל בא לי בקלות. הייתי רזה וקטנצ'יק בהתחלה, הטילו בי ספקות ולא נתנו לי הרבה סיכוי. הייתי צריך להוכיח את עצמי. אז אני חושב שיש בי דברים מעבר לכדורסל, כאלה שקשורים ביכולת להניע ולהוביל אנשים וגם להוציא מהם את המקסימום. אני רוצה להאמין שיש לי כישרון גם בזה".
איפה ההבדל הגדול בין מאמן לשחקן?
"שחקן זה הדבר הכי כיף שאפשר, העבודה הכי כיפית שיש. אני באמת מנסה להעביר את המסר הזה לשחקנים כל יום. כשחקן אתה תלוי הרבה יותר בעצמך, ומאמן זה פשוט רכבת הרים שלא תמיד מקבלים בה את התמורה ההולמת לעבודה שהשקעת. ועדיין, עם השנים אני חייב להודות שאני לומד לאהוב את הדבר הזה יותר ויותר".
את התדמית האדישה שלך אתה מכיר. כשאתה אוהב יותר את העבודה שלך, אתה גם מרשה לעצמך לשחרר את הרגש ולחייך?
"לא תמיד חיוך קשור לאושר, אפשר להיות מאושר גם בלי לחייך. אני לא מחייך הרבה אבל אני צוחק המון, ויותר חשוב לי שאנשים סביבי יחייכו. אין לי 'פשוט חיוך', אין לי את הדבר הפיזי הזה שיוצא בפנים בצורה של חיוך. אבל אין צורך לדאוג, אני נהנה ושמח".
היו לו, לקטש, כמה סיבות גם לשמוח וליהנות בשנה הזו. אחד מסמליה של מכבי תל-אביב כשחקן מונה לראשונה למאמן הקבוצה בשנת 2008. ניסיונו הדל אז באימון פגש מערכת לחוצה שבה זכייה בתארים היא חזות הכל, והוא התפטר אחרי רצף הפסדים מאכזב. בשנתיים האחרונות הוא מוכיח, בקדנציה השנייה שלו, שאת הבנת המשחק שהייתה לו כשחקן הוא מסוגל לתרגם בצורה יעילה כאחד המאמנים המוערכים באירופה.
"אשתמש בקלישאה ואגיד שקודם כל, רציתי להוכיח את זה לעצמי", הוא אומר על סגירת המעגל שיצר בקאמבק שלו לקבוצה. "ידעתי והרגשתי שאני מאמן כזה, ועדיין, בכל רגע ועונה הייתי צריך להוכיח מחדש, כמו בתור שחקן. באופן כללי אני לא עושה דברים כדי להוכיח משהו למישהו, אלא לוקח את זה כדרייב אישי מתוך תשוקה גדולה לכדורסל. הרגשתי שמתוך האהבה והאתגר שיש לי בעבודה הזאת, אני רוצה לעשות את זה ברמה הגבוהה ביותר. זה גרם לי להרגיש שאני שווה את זה".
כשאוהדי מכבי תל-אביב שרים לו אחרי ניצחון "עודד מלך ישראל", שיר העידוד שמלווה אותו עוד מימיו כשחקן, הוא מרגיש שהוא הגיע למקום שאליו כיוון. להיות אהוב על ידי האוהדים כמאמן כפי שהיה כשחקן? זה כבר אתגר רציני. "קשה להשתוות לאהבה שקיבלתי כשחקן, ואני גם מבין את זה. כשחקן הייתי גאה מאוד בשיר שלי, כי זה היה השיר של מיקי ברקוביץ'. הוא היה באמת המלך שכולם גדלו עליו. הרבה שנים שמרו את השיר הזה למשהו מיוחד, אז הייתה לי הזכות והגאווה".
8 צפייה בגלריה
“זו גאווה כשהאוהדים שרים לך את השיר של מיקי ברקוביץ'". קטש חוגג אליפות עם מכבי תל אביב | צילום: עוז מועלם
אתה זוכר מתי התחילו לשיר לך אותו כמאמן?
"זה היה תהליך של שנתיים. כמה אוהדים התחילו לשיר לי אותו אחרי חצי שנה, ואז השאר הצטרפו. זה מובן מאליו, העדפתי שזה יהיה ככה. הרגשתי שזה יותר אמיתי, וזה גם היה הדדי. וזה בסדר להתרגל ככה, לאט-לאט, מרגיש הרבה יותר נכון מאשר שזה יהיה פייק".
בשנתיים האחרונות הצלחת להגיע למשחק החמישי והמכריע בסדרת רבע גמר הפלייאוף ביורוליג, אבל פעמיים כשלתם בהגעה לפיינל פור, שאליו מכוונים במכבי מדי שנה. השאלה אם אתה מרגיש תקרת זכוכית מעליך עד שתנפץ אותה.
"בסיום עונה רוב הקבוצות יוצאות עם תחושת ה'כמעט'. זה החיים בספורט. תחושת הפספוס מאוד גדולה, לפעמים צריך סנטימטר מזל יותר מהכל. אבל אני לא חושב שזו תקרת זכוכית, ממש לא, רק עניין של טיימינג. אם ווייד (בולדווין, כוכב הקבוצה) לא היה נפצע, היינו יכולים ללכת עד הסוף. זו הייתה התחושה".
אחד האנשים הקרובים לקטש הוא מאמן העבר האגדי דיוויד בלאט, שמתמודד בשנים האחרונות עם טרשת נפוצה, ומשמש כיועץ לקבוצה ובעיקר למאמנה. “למדתי ממנו כל כך הרבה, הוא כמו מנטור בשבילי”, אומר התלמיד קטש. “לקחתי הרבה מהתשוקה והמקצוענות שלו. התמזל מזלי לעבוד איתו בשנתיים האחרונות. בשני הקיצים האחרונים כשהוא היה בארץ, ישבנו מבוקר עד לילה וראיתי אותו עובד מקרוב. זה מעורר השראה. הוא תמיד שם בשבילי כשאני מתקשר ומתייעץ איתו. דווקא מאז שתמיר (בנו של בלאט) הצטרף לקבוצה, דיוויד פחות מעורב. אני חושב שיש קשר, כדי למנוע אי-נעימות הוא לקח צעד אחורה, אבל אני בטוח שהוא מאוד גאה ושמח”.
כמה הוא היה מעורב בשנה האחרונה?
“אני יכול להגיד שלפחות בהתנהלות שלו, אני לא מרגיש הבדל בשנים האחרונות. הוא ראה כל אימון שלנו במצלמות גם כשהוא בחו”ל, הוא ראה כל דקת משחק ושלח הודעות עם נקודות שהוא כתב. הוא מאוד רוצה בהצלחת הקבוצה. הוא באמת מאוד חיובי וחזק”.
עם הפנים לעונה הבאה, נראה שיחסי הכוחות בכדורסל הישראלי משתנים. בראש מועדונים כמו הפועל תל-אביב והפועל ירושלים נמצאים בעלים עם אמצעים כלכליים – עופר ינאי ומתן אדלסון. רק בשבוע שעבר הפועל תל-אביב החתימה שחקן מרשים שחמק למכבי מתחת לאף. את קטש זה בעיקר מדרבן. "קורה משהו גדול ואני אוהב את זה, כי אני חושב שזה יעשה טוב לכדורסל", הוא אומר. "כולל זה שהפועל תל-אביב החתימה את ג'ונתן מוטלי. הוא אולי אחד מחמשת הגבוהים הכי דומיננטיים ביורוליג, הייתי שמח מאוד אם הוא היה במכבי תל-אביב. עצם העובדה שאנחנו לא הצלחנו להחתים אותו והפועל כן הצליחה, זו אמירה. זה מעניין ומאתגר".
על הזכייה שלכם באליפות העיבו אירועי האלימות בתוך ומחוץ לאולם, לא בפעם הראשונה במשחקי הדרבי, שכללו הפעם השלכת אבוקות מצד אוהדי הפועל תל-אביב על אוהדי מכבי. איך פותרים את זה?
"יש לזה סוף אם רוצים לעשות לזה סוף, וזה מתחיל בענישה. צריך לקבל החלטות למנוע אלימות, ולא החלטות פופוליסטיות לטובת האוהדים. השיח של 'מי עושה יותר?' 'איפה יש יותר אבוקות?' או 'איפה יש יותר אלימות?' לא רלוונטי ולא מעניין. יש אנשים שלא צריכים להיות במגרשים. עונש רדיוס (משחק ללא קהל) או קנס כספי לקבוצה לא ימנע את המקרה הבודד הבא, אז למה להמשיך בזה? למה לא להעניש פרסונלית? למה שאוהד לא ישלם קנס גדול? למה שאוהד שעשה מעשה חמור לא יישב בכלא?"
אתה בכלל נהנה להגיע לדרבי?
"לא, מי כן? לא נהנה בכלל. נניח שאנחנו לא אמורים ליהנות, כי זו העבודה שלנו, אבל אני אמור לקבל תנאים בסיסיים. מאמנים ושחקנים לא אמורים להתחכך באוהדים של הקבוצה השנייה. לא אמורים לירוק עלינו, לא אמורים לזרוק עלינו חפצים, לא אמורים לגעת בנו. בכל הקשור לאלימות מילולית, לי יש פחות בעיה עם זה, כי אין שליטה על זה. אבל אני רוצה מקום סטרילי ויכולת לעבוד. קהל לא אלים נהנה מהאווירה הזאת? אני חושב שלא".
אתה רואה באירועים כאלה זליגה מהאלימות בחברה הישראלית לתוך הספורט?
"אני לא חושב שיש כל כך הרבה אלימות בספורט לעומת מקומות אחרים בעולם, אבל אם תהיה ענישה שתוציא את מעט האנשים שפוגעים בספורט, אפשר לפתור את זה. לא רואה סיבה שלא יבוא קהל של הפועל לדרבי שמכבי מארחת, ולהפך. מעט מאוד אנשים מטילים חושך על הדבר הזה".
מה חלקה של המשטרה שהתעמתה לא פעם עם אוהדים, שהגיעו לבילוי וחזרו הביתה עם פציעות חמורות?
"בגלל היעדר ענישה פרסונלית, יש תסכול של המשטרה שמנסה לפתור את הבעיה בדרכים אחרות. אם במשך שעתיים וחצי לפני משחק מעבירים את כל האוהדים בבידוק והבעיה עדיין לא נפתרת, למה להמשיך? אין סיבה שידרסו ילדים שבאים לראות משחק".
8 צפייה בגלריה
“המשטרה פועלת בתסכול כי אין ענישה פרסונלית". כוחות מחוץ לדרבי התל אביבי | צילום: עוז מועלם
דיברנו על החלום שלך להגיע ל-NBA כשחקן, דיברנו על בלאט שהיה הישראלי הראשון שאימן בליגה הטובה בעולם. אתה חולם להגיע לשם בדרכו?
“אין לי את החלום הזה. אני פחות רואה את הליגה הזאת ואני מאוד מחובר לכדורסל אירופי. אני גם לא באמת חושב שיש לי את מה שצריך כדי לעשות את זה שם. לאו דווקא מבחינת רמת הכדורסל, אלא בכל המסביב. כדי לאמן שם נדרשים הרבה דברים מעבר לכדורסל עצמו, ואני מעדיף את הכדורסל באירופה. יורוליג בשבילי זה החלום האמיתי”.
כמעט סיימנו, נשאר רק להחליט מה לאחל לך לקראת יום הולדת 50.
"קודם כל שהחטופים יחזרו הביתה. זו סיטואציה בלתי נתפסת, מטורף שהם שם תשעה חודשים. יש בי כעס, יש בי גם חוסר נעימות על זה שאנחנו ממשיכים בחיים שלנו. איך אנחנו יכולים בכלל להמשיך?"
