"לא חשבתי שהקרב שיבטיח מדליה ייגמר באיפון ב-14 שניות. יומיים קודם ישנתי צהריים כי נכנסתי קצת ללחץ, והיה לי חלום שהיריבה מטורקיה תחכה לי בחצי הגמר. למרות שהיא לא הייתה פייבוריטית להגיע לשם, ולמרות שאני תמיד חושבת רק על הקרב הבא, חלמתי שאני זורקת אותה באיפון. הוחמאתי מעצמי ומהחלום, אבל מה הקשר? מעולם בחיי לא זרקתי אותה בקרב.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
אחרי שניצחתי ברבע הגמר את הסרבית ולפני הקרב מול הטורקייה, סיפרתי למאמנים שלי, שני הרשקו ועידו בר, שחלמתי שהפלתי אותה בתרגיל מצד שמאל. עידו אמר, 'ואת תפילי אותה עכשיו בדיוק ככה'. אמרתי לו, 'בחיים לא הפלתי אותה, אני מתכוננת לקרב ארוך', והוא ענה: 'אלה משחקים אולימפיים. זו התחרות שבה עושים דברים שמעולם לא נעשו'".
5 צפייה בגלריה
"חלמתי שאני זורקת אותה באיפון, וזה קרה". הרשקו מנצחת את אוזדמיר הטורקית בחצי הגמר | צילום: Luke Hales, גטי אימג'ס
כמו להגשים חלום ילדות ברבע דקה.
"הצלחתי להפיל אותה כל כך מהר! ראיתי את השופט מרים את היד לסמן איפון, קמתי, הוצאתי צרחת שחרור והייתי בהלם עם פה פעור של 'אני לא מאמינה'. ואז בראש אמרתי לעצמי, 'יאללה, אני לוקחת את הזהב. זה שלי. אני בגמר אולימפי, זה מטורף'. אני אומרת את זה ויש לי צמרמורת עכשיו".
"מצטערת, אבל לא נראה לי שתראו אותי בתוכנית ריאליטי. יש לי עוד הרבה מה להשיג בג'ודו, וגם אחריו אעדיף להיות מאמנת או אולי אדריכלית או מעצבת. בינתיים מחמיא לי ומביך אותי כשמזהים אותי ברחוב או שולחים לי הודעה. אני לא רגילה לזה למרות שהייתי 'סלבית' עוד לפני האולימפיאדה. אני מודה על זה, לא מובן מאליו שאני בסך הכל עושה את מה שאני אוהבת על הצד הטוב ביותר, ואנשים שמחים איתי בזה, ואני מצליחה להעניק להם קצת אושר בתקופה כזו. זה מביך, משמח ומטורף בו־זמנית".
משמח ומטורף לחזור עם 20 מדליות מ-23 תחרויות אחרונות. איך התמודדת עם הנטל על הכתפיים שנקרא "רז צריכה להביא מדליה"?
"ידעתי שרז צריכה להביא מדליה כי רז רוצה להביא מדליה. הרצון הוא קודם כל אצלי, בראש ובלב. ציפיות תמיד יהיו, מאנשים, מהסביבה, מכולם. אבל הציפייה הכי גדולה שלי היא מעצמי. מכל השאר אני באמת מוחמאת, אבל למדתי להגיד 'תודה רבה' ולשים בצד, להיכנס לתוך עצמי ולדעת מה אני רוצה וצריכה, ואיך אני מביאה את זה לידי ביטוי, בתור רז".
"לא הייתי הילדה עם הקוקיות והשמלה. הייתי קצת שמנמנה, נמוכה ומשקפופרית, וזה לא התאים לכל מיני אנשים בעין. ג'ודו היה נחשב לספורט מאוד גברי, והייתי ילדה שלא תאמה לתבניות החברתיות, במירכאות, שהחברה החליטה עליהן. וזה היה קשה. היו יורדים עליי או פשוט לא מתייחסים אליי, וזה לא נעים לילדה או נערה. בגלל מה שאמרו, החיבור לג'ודו התחזק אצלי והפך לעוגן שלי. שם הרגשתי שאני יכולה להיות מי שאני, ושלא שופטים אותי. זה היה המקום הבטוח שלי, עם החברים מהמועדון שכל החיים יהיו איתי בלב. וכמובן, אמא ואבא שלי, שאמרו לי שהדבר הכי חשוב מבחינתם זה שאהיה מאושרת, והשאר יבוא אחר כך".
כל המדינה קיבלה הצצה לחיבור שלך עם אמא שלך, לילך, בשיחה הנרגשת אחרי הזכייה.
"הגישה שלה תמיד הייתה שאני החשובה, שהאושר שלי הוא החשוב, ו'תעשי מה שאת אוהבת'. לא הסתדרתי בלימודים, יש לי בעיות קשב וריכוז מטורפות, הייתי בעייתית והיה לי נורא קשה. קראו לה הרבה פעמים לחדר המנהל, והיא תמיד אמרה, 'תקשיבו, היא רוצה ג'ודו, היא טובה בג'ודו, זה מה שעושה אותה מאושרת. לימודים? אם היא תרצה, אעזור לה להשלים בהמשך. עכשיו תנו לה להגשים את החלום שלה'. וזה הלך איתי. היא הייתה הגב שלי מול המורים, שבאמת ניסו לעזור לי בהתאם למגבלות. אני חושבת שתודה לא תספיק".
מה את רוצה לומר לילדות שרואות בך השראה?
"אני רק רוצה שהן יהיו מאושרות, שימשיכו להיות מי שהן ויאמינו בעצמן ובלב שלהן. שייהנו מהדרך, שימשיכו לסלול את השבילים שלהן, שלא יקשיבו לרעשי רקע ולא ינסו להיות מישהו שהן לא. ילדים, התבניות החברתיות והאנשים מסביב לא יודעים מה טוב לכם, אתם יודעים מה טוב לכם! אתם חיים עם עצמכם, ולא אף אחד אחר. תמשיכו להיות מי שאתם ותעופו על זה הכי רחוק שאפשר. אין עוד אחד כמוך בעולם, אתה יחיד ומיוחד, אז תעוף על זה".
"אני בזוגיות חדשה ואני מאושרת. זה כיף ומרחיב לי את הלב כבר כמעט חצי שנה. גם היא מגיעה מעולם הספורט, והיא מבינה ומכילה אותי. מה שיפה בזוגיות שלנו, זה שלכל אחת יש חלום משלה, וביחד יש לנו גם חלום משותף. אז כל אחת שם למען השנייה ויודעת מה נדרש. אני כאן בשבילה והיא פה בשבילי, לכל דבר".
אחרי זה, מה עוד אפשר לאחל?
"שהיא תגשים את עצמה, אני אגשים את עצמי, וביחד נגשים את עצמנו. שנרוץ ונעוף על זה ונהיה פשוט מאושרות".
"הקהל הישראלי באולם היה מדהים, הרבה יותר טוב מהקהל הביתי הצרפתי, וזה נתן לי את האקסטרה-דרייב. הרגשתי שאני לא נלחמת פה רק על החלום שלי, אלא למען הרגעים שאני יכולה להעניק למדינה בימים הקשים האלה.
“באוקטובר ראיתי שכולם נרתמים, גיבורים נפלו לנו, ומה אני? עושה ג'ודו על המזרן בווינגייט. בהתחלה היה לי קשה להבין את זה, אבל המאמן שלי, שני, הסביר לי שזו השליחות שלי, לייצג את המדינה ולבוא לכל במה בעולם עם הדגל על החזה, ולהראות איזה עם אנחנו, ששום דבר לא יפיל אותנו ושאנחנו נלחמים עד הסוף בצורה הכי נקייה וטהורה שיש. המדליה הזו באמת לא רק שלי, היא של כל העם המדהים שלנו ושל אלה שנלחמים ושומרים עלינו".
"פוליטיקה וספורט לא מתערבבים אצלי. הטורקייה חיבקה אותי בסוף הקרב, אנחנו מדברות גם מחוץ לקרבות. נפגשנו מיליון פעם בתחרויות, היא ניצחה אותי ואני אותה, ונוצר קשר כאילו אנחנו מכירות הרבה שנים. במשחקים האולימפיים בטוקיו עליתי לקרב היסטורי מול מישהי מערב־הסעודית. הייתה לחיצת יד והיה גם חיבוק. שתינו באנו ליהנות ולעשות את מה שאנחנו אוהבות, ושהטובה תנצח".
"איך אפשר להתעסק רק בג'ודו עם תמיכה חודשית של 8,500 שקל? אי-אפשר. ואני סגל זהב, בזכות ההישגים שצברתי. זו לא תמיכה מספקת, ותמיד אפשר יותר. מה שמדהים זה שיש כל כך הרבה אנשים טובים במדינה שלנו שתומכים, בין אם זו משפחה או נותני חסות שהם כמו משפחה ולא עזבו אותי גם במצבים קשים. חשוב לי להודות לחברות אופרייט, נסטלה, שיכון ובינוי, אדידס ישראל, INX, ונוס מדיקלס וסופרפליי.
אני לא יודעת אם יודעים, אבל יש לי עוד אמא והיא ראש העיר נתניה שמגיל שלושה חודשים הייתה נוכחת בחיי וליוותה אותי בכל התקופות, וגם דאגה אישית לספונסרים באמצעות קרן נתניה ומנכ"ל הקרן שלומי וורונר. אני אסירת תודה לה.".
שמעת מקולגות בחו"ל על התנאים שלהן?
"יש מדליסטיות בעולם שמקבלות פנסיה לכל החיים מהמדינה, שזה מטורף. המענק שנותנים אצלנו למדליה הוא גבוה, אבל קשה להגיע להישג הזה בלי התמיכה הראויה".
"ידענו בנבחרת הג'ודו שאנחנו הולכות לעשות היסטוריה. הבאנו שתי מדליות באליפות עולם, ארבע באליפות אירופה, ועכשיו באנו לעשות היסטוריה אולימפית. היה לנו לוח שבכל יום מחקנו בו את הימים לקראת פריז 2024, ועל הלוח הייתה תמונה של מדליית זהב. ולא סתם, אולימפית. אז ענבר לניר ואני זכינו שתינו בכסף, אבל עשינו היסטוריה. מאמן נבחרת הנשים הביא שבע ספורטאיות בשבע קטגוריות משקל שונות לאולימפיאדה, גם זה לא היה מעולם".
מורכבת לך הסיטואציה שבה מאמן נבחרת הנשים, שני הרשקו, הוא דוד שלך?
"זה מצחיק שאתה אומר דוד, כי מבחינתי הוא רק המאמן. לא זוכרת שזה הפריע לי, יש לי יראת כבוד מטורפת אליו. ככה הרגשתי כל השנים, עשינו הפרדה מוחלטת. יש לו מועדון ג'ודו בנתניה וגדלתי לתוך זה, כמו כל בני הדודים, האחים והאחיינים שלי. אין במשפחה מי שלא היה או יהיה בחוג ג'ודו, זה משפחתי. אני היחידה שנותרה ב'חוג' והפכה את זה לחיים שלה, אבל כל מה ששני עשה למען הג'ודו ולמעני הוא היסטורי והיסטרי. לא תמיד קל איתו, הוא מאמן קשוח שהולך על הדקויות של הדקויות".
מעבר לאימון המקצועי, הוא נוכח גם בתמיכה מנטלית?
"הוא שם בכל. יש גם פסיכולוג ספורט של הנבחרת, שאם אני צריכה אני יודעת שהוא שם. יש תקופות שאנחנו נפגשים פעם בשבוע, פעם בחודש, ולפעמים גם חצי שנה שלא. זה משתנה לפי הצורך, וזו מערכת משומנת שפועלת כדי שנצליח ברמה הכי גבוהה שאפשר".
"רציתי להיות אלופה אולימפית. אני עדיין רוצה להיות אלופה אולימפית. יש תחושת החמצה אחרי הגמר, כי באתי לעשות זהב, הייתי קרובה והתמונה יכולה הייתה להיות הרבה יותר מאושרת. ביאס אותי שהפסדתי בגלל טעות קטנה עם הצעדים של הרגליים והאחיזה, חוסר ריכוז של מאית שנייה שיכול לקבוע הרבה. אחרי שהיא הפילה אותי ניסיתי לזרוק אותה, והיה קשה. אלופה אולימפית זה מטורף, והתחושה שאתה כמעט נוגע בזה – ואז לא, זה מבאס נורא. זה לא שהיה פער גדול ביני לבין הזהב, אבל אם מסתכלים על הטוב, אני מדליסטית אולימפית וזו הגשמת חלום שתמיד היה לי".
סיפקת רגע קסום גם על הפודיום, כשסימנת לברזילאית סוזה שזכתה בזהב לחייך קצת.
"ראיתי שהיא ממש לחוצה ומתרגשת מהסיטואציה, והיא עמדה כולה עצורה כזאת, אז כשהיא הסתכלה עליי אמרתי לה 'תחייכי'. הרגשתי שאני חייבת להגיד לה 'תראי איפה את נמצאת, זו תמונה לכל החיים'".
חשבת על השמחה שלה, כשאת עדיין בתחושת החמצה משלך.
"למה לא? סיימנו את הקרב, אנחנו עכשיו חברות. רציתי שתחווה את הרגע, בכל זאת, לא כל יום היא אלופה אולימפית. עכשיו כן, כי היא זכתה (צוחקת), אבל זה לא קורה כל יום".
5 צפייה בגלריה
''סיימנו את הקרב עכשיו אנחנו חברות''. עם סוזה על הפודיום
(צילום: REUTERS/Arlette Bashizi)
"הרכבנו פאזל של אלף חלקים בחדר בפריז. היינו בדירה יחד כל שבע הג'ודאיות, ממש משפחה עם הווי כיפי, ולפני ההגרלות של הקרבות כל אחת הייתה בלחץ משל עצמה, אז הוצאנו פאזל והרכבנו יחד. לקח לנו שלושה ימים. מישהי חזרה מארוחת צהריים - מחברת חלק; אחרת הולכת לשירותים, חוזרת ומחברת חלק שני. קשה לבחור רק רגע אחד מפריז, אבל ככה הפגנו את המתח, זו הייתה חוויה מטורפת".
איך נראו המגורים שלכן בכפר האולימפי?
"דירה שמחולקת לארבעה חדרים עם סלון מרכזי, וכל אחת מתחשבת בשנייה בשבוע שלם של תחרויות. אנחנו כל כך הרבה שנים יחד, מכירות זו את זו ברגעים הכי טובים והכי גרועים. זה כוחה של נבחרת. בלעדיהן לא הייתי מגיעה למי שאני היום".
"אתה לא מבין כמה אוהבים אותנו בעולם. מלא ספורטאים רצו להחליף איתנו 'פינים' (סיכות עם דגל המדינה). נגיד ככה, אלה שלא אהבו אותנו לפני השנה הזאת - לא יאהבו גם אחריה, אבל אלה שאהבו עדיין אוהבים. לא חושבת שזה השתנה, פשוט נהיה טרנד לא לאהוב אותנו, אבל יש המון אחרים".
עד כדי כך?
"תקשיב, באו אלינו מעשרות מדינות, זה היה מדהים. אפילו בתור לחדר האוכל באה ספורטאית, לא זוכרת אפילו מאיזו מדינה, הסתכלה על החולצה שלי, המשיכה לרגע ללכת ומיד הסתובבה בהתרגשות כי אני מישראל. הרבה אוהבים אותנו".
