"לפני שלוש שנים סימנתי 'אלוף אולימפי' כמטרה, ועשיתי את זה. ידעתי שאם אעלה לגמר אני יכול לעשות את זה, וזה קשה, אבל זה יהיה שלי. הייתה לי תחושה טובה הפעם, הייתי רביעי באליפות העולם, שמיני בתחרות האחרונה, ופחות הלך לי בשיוטי המדליות. כל זה הכין אותי לרגע הזה. ברגע שעליתי לגמר והבטחתי מדליה, הכל השתחרר ובאתי ליהנות".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
ושנייה אחרי שאתה עובר את קו הסיום וזוכה בזהב, עוד עשית סלטה.
"זה לא נקלט לי, ייקח לי עוד זמן להבין את הדבר הגדול שעשיתי, שכל החיים אני חולם עליו ועכשיו זה כאן. אני לא מבין את זה. רציתי לעשות משהו מגניב אז השלכתי עת עצמי למעלה. יש דברים יותר מגניבים, אבל לא רציתי להיפצע".
"שמעתי על הקונספירציה שהדגל הישראלי בכוונה לא נפתח בטקס הענקת המדליות שלנו. האמת שלא שמתי לב לזה בכלל, הסתכלתי על הקהל והתרגשתי כל כך. מקווה שזו קונספירציה ולא מעבר, והאמת שזה לא משנה - אנחנו ניצחנו, היינו על ראש הפודיום וההמנון התנגן בגאווה, סמל החטופים היה על הדגל, זה מה שחשוב. זה הניצחון הכי גדול על מי ששונא אותנו".
"מספר העוקבים שלי באינסטגרם עלה בעקבות הזכייה ב-7,000 נוספים, אני ער לטירוף שיש ברשתות אבל אני רוב הזמן עם טלפון טיפש. פחות אוהב הסחות דעת, ומוציא את האייפון לעיתים נדירות. אני אוהב את השקט שלי, להיות שקוע באימונים ולהביא את עצמי למקסימום. נהנה לראות עולם ולחיות את הרגע, פחות להיות ברשתות חברתיות”.
"אחי שירת בעזה מאז 7 באוקטובר, כשהייתי במבחנים להשיג את הכרטיס לאולימפיאדה. הייתי צריך להמשיך להתכונן למשחקים, כשהוא וחברים רבים שלי, כמו כל עם ישראל, הקריבו מעצמם. הלוחמים, הפצועים, החטופים, משפחותיהם - הם הגיבורים האמיתיים.
במלחמה לא יכולתי לתרום, אז היה לי חשוב מאוד לתת הכל מעצמי ולהביא את הרגע הזה לעם שלנו, להשמיע את התקווה במארסיי זה מדהים, אבל עד שהחטופים יחזרו זה לא שווה כלום. שרק ישובו, כמה שיותר מהר".
"רציתי להביא את המדליה הראשונה של ישראל באולימפיאדה. באמצע התחרות ראיתי שזה אפשרי, אבל אז הגיע הג'ודו ולשמחתי הביאו כסף וארד, אז אמרתי לעצמי שאשפר את זה ואביא זהב. כל הכבוד לג'ודו ולשרון קנטור, שהגיעה עם הרבה לחץ וציפיות, ולארטיום דולגופיאט כמובן. קל לבוא כמוני, בלי לחץ, בלי שמצפים ממך.
ידעתי ששיוטי המדליות הם עקב האכילס שלי, וניצחתי את שיוט המדליות היחיד שלי ברגע הכי חשוב בקריירה. האמנתי בעצמי".
קנטור ואתה, והמאמנים שלכם - גל פרידמן ושחר צוברי - מחזיקים יחד חמש מדליות אולימפיות.
"אחד הדברים הכי חשובים שגל אמר לי, מהניסיון שלו מאטלנטה 96' ואתונה 2004, זה שיש הרבה פייבוריטים שמגיעים לתחרות ונעלמים בה. הלחץ לפעמים מכביד בתחרויות הגדולות, ואני צריך להביא את היכולות שלי בזמן הכי נכון. 'אחרים יילחצו, אתה תעשה את השיוט שלך. תן לאחרים לטעות'. אז בגמר נתתי לאחרים לטעות".
"עכשיו אני על גג העולם, וחשוב לי להישאר אותו בן אדם ולא להשתנות. החיים שלי הולכים להשתנות, אבל אני מקווה שרק לטובה. המטרה היא להיות גולש הרוח המצליח בכל הזמנים. צריך עוד זהב".
"נקרעתי בין שניהם", אומרת זוגתו של ראובני, ססקיה סילס הבריטית, על הקרב על הכרטיס לגמר בין בן הזוג לבין אחיה, סאם, שייצג את מולדתה. "הייתי חצויה בין הדגל הישראלי לבריטי. ברגע שתום עלה לגמר, זה היה הרגע הכי מאושר שלי. אני מאוד אוהבת את האיש הזה".
"כבר לא חשבתי שאאמן", אומר מאמנו של ראובני, גל פרידמן, שזכה בזהב ב-2004 ובכסף ב-96'. "הייתי מחוץ לעניינים ולא הסתדרתי עם השיטות שהאיגוד עבד איתן בעבר, ולפני שלוש שנים פנו אליי יו"ר איגוד השיט, שי בובר, והמנכ"לית סמדר פינטוב, והסכמתי. היו לי דרישות ברורות וזה לא היה חכם וטריוויאלי מבחינתי לעזוב את העבודה ולהמר על ספורט, כשאחרי שנה אפשר לזרוק אותך, אבל הצלחתי ומבחינתי זו הפסגה - לחזור למשחקים האולימפיים ולזכות בזהב".
כמה השפיעה העובדה שאתה ושחר צוברי, מדליסטים אולימפיים, מאמנים את ראובני וקנטור?
"מאוד. אנחנו יודעים מה זו אולימפיאדה, אני מגיע רגוע ומשרה את זה על הספורטאי, שהכל בשליטה ונישאר מפוקסים. שום דבר לא גורם לי לאבד עשתונות. הכנסתי לו ביטחון כדי שייקח את זה בשתי ידיים. אמרו לנו כל הזמן שאנחנו לא מועמדים טבעיים, עניתי שזה נכון, כי בתחרויות הגדולות תום לא הצליח, אבל היה ברור שבכל אולימפיאדה יש מועמדים שיפשלו מנטלית ולא יעמדו בלחץ המטורף".
האמנת שהוא יכול להיות אלוף אולימפי?
"ידעתי שאנחנו יכולים להגיע לפודיום. איזו מדליה בדיוק? ראינו שזה עניין של שברירי שניות, כשאתה לוקח החלטות ב-50 ומשהו קמ"ש".
