כמה שעות לפני שבן שרף נחת באולם, גרמניה, העיר שבה נולד איינשטיין ובה נמצאת הכנסייה עם הצריח הגבוה בעולם, הגיעו לשם אמו ושני אחיו הקטנים (אחותו הגדולה, שמשרתת כקצינה, נשארה בארץ). במזוודות הם סחבו את הפלייסטיישן שלו מישראל, ובעיקר קופסאות על גבי קופסאות של קציצות וספגטי בולונז שאמו הכינה והכניסה למקפיא. עוד נפגוש את הקופסאות האלו בהמשך.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
בחור מתעתע, שרף. על הפרקט הוא יכול לזרוק את השומר שלו - בהטיית כתף, או בהטעיית ראש למטולה ‑ בעוד הכדור עושה את דרכו לים המלח. היכולת הזו, בנוסף לנתונים פיזיים, כישרון מסירה וקליעה מעולה וידיים שלא רועדות בשניות המכריעות של משחקים, הביאו אותו, כבר בגיל 18, לסף דלתה של האן-בי-איי.
אבל מחוץ לפרקט, שרף מתעתע שבעתיים. הוא אמנם רק נער, אבל בוגר, נטול כל פקפוק בעצמו וביכולותיו, יודע לאן הוא רוצה להגיע ואיך יגיע לשם, מכיר בערך עצמו ועדיין צנוע, נמצא באור הזרקורים כבר מגיל 14 אבל הרגליים שלו מבוטנות לאדמה.
אחרי אליפות אירופה עד גיל 18, שנערכה בפינלנד בקיץ ‑ שבה קלע 40 נקודות מול ספרד וסרביה החזקות, הוביל את ישראל למקום רביעי ונבחר לשחקן המצטיין בטורניר ‑ הוא עלה על הרדאר של כל מנכ"ל קבוצת NBA שמכבד את עצמו. המומחים מנבאים לו בחירה בעשירייה השנייה בדראפט של הליגה האמריקאית הטובה בעולם בקיץ, אבל נראה שכל זה בכלל לא נוגע בו. הוא ממילא מקפיד באדיקות לא לקרוא שום דבר על עצמו. בן שרף לא ממש מתרגש מההייפ סביבו.
חמישה ימים לאחר סיום האליפות, הוא ארז שתי מזוודות ועלה על מטוס לאולם, לאחר שחתם עם קבוצת ראציופארם אולְם על חוזה לשלוש שנים. "שמנו עליו עין כבר בשנה שעברה", אומר טורסטן ליבנאת', המנהל הספורטיבי של אולם, "אבל הבנו שעדיף שישתפשף עוד שנה בישראל. בחורף הבאנו לפה את ההורים שלו לסיור, והחתמנו אותו".
ההתלהבות, מתברר, הייתה הדדית. "אני זוכר שכשדיברנו בקיץ הקודם ההורים שלי, הסוכן שלי נדב מור ואני, על תסריטים להמשך הדרך, תמיד אמרתי שאני רוצה להגיע לאולם, שזו האקדמיה הכי טובה באירופה לפיתוח שחקנים. כשהגיעה ההצעה זה היה כאילו כל מה שאתה עובד לקראתו באמת קורה".
במקרה של שרף, זו רק ההתחלה. "הרבה אנשים שואלים אותי מה הציפיות שלנו מבן", אומר ליבנאת', "אז כן, הוא צריך יותר עבודה על יד ימין, קליעה, דגש על הגנה, אבל הציפייה הכי גדולה שלנו מבן זה שלא יסיים את החוזה שלו פה. אם הוא יישאר פה שנה שלישית ‑ זה אומר שנכשלנו, לא עמדנו בהבטחה לשפר אותו כדי שיגיע לתחנה הבאה".
הוא משחק באולם, אבל מתגורר בעיר נוי-אולם, ליד קומפלקס האימונים של הקבוצה. כדי להגיע לשם מאולם, צריך לחצות את הגשר מעל לדנובה ולעבור ממדינה אחת, באדן-וירטמברג, למדינת בוואריה. זו דירה בקומה שלישית, בבניין חום בן ארבע קומות. שני חדרי שינה וסלון, מטבח שאליו צמודה מרפסת מרובעת. בחניה, מכונית רנו שחורה שקיבל מהקבוצה. דירה מרוהטת, נטולת מזגן, שהוסיף לה הרבה מאווררים, עציצים, תמונה משפחתית אחת ומזכרות מהחברים. המקפיא מפוצץ כאמור בספגטי בולונז, על מכונת הכביסה והמייבש מודבקות הוראות הפעלה שכתבה אמא שלו על מדבקות ורודות. במסדרון, תמונה קבוצתית של אולם ותוכנית העבודה החודשית שלו, מפוצצת במשימות. בכל רחבי הבית פזורות קופסאות נעליים של נייקי, המאמצת. כמה רגילות והרבה קופסאות מהליין המלכותי של לברון ג'יימס.
"המשפחה עזבה אחרי שבועיים, ואז זה קצת הכה בי שאני לבד עכשיו, במקום זר", הוא נזכר. "צילצלתי לחבר ואמרתי לו: 'שמע, זה לא טורניר, אני לא חוזר הביתה'. היו קצת ימים של התאקלמות, בלי ארוחת בוקר מוכנה ובלי רעש בבית, אבל עכשיו זה דווקא מתאים לי. שקט לי, אין הפרעות. בדיוק מה שאני צריך עכשיו".
מה זה אומר מבחינתך, לחיות לבד?
"אני צריך פתאום לעשות קניות, כביסה, כלים, לנקות את הבית. זה חדש לי. להכין לעצמי אוכל, לפי הנחיות מהתזונאית בארץ. מאז שהגעתי שכחתי לבדוק את הדואר, אז הקבוצה מזכירה לי, כי כבר הייתי אמור להירשם כתושב פה. וגם התחלתי לשתות קפה".
6 צפייה בגלריה
טורסטן ליבנאת', המנהל הספורטיבי של ראציופארם אולם. ''הציפייה שלי היא שבן לא יסיים את החוזה פה"
(צילום: זאב אברהמי)
סדר היום שלו אכן דורש משקה מעורר. "אני נמצא בקומפלקס האימונים מתשע בבוקר עד שתיים, כמעט. אנחנו עושים אימוני כושר, הרבה אימונים כדי להכיר את השיטה של הקבוצה בהגנה, קצת התקפה, מתיחות, פיזיותרפיה. אחרי זה אני אוכל במתחם ספגטי בולונז שהבאתי מהבית, או שאני מביא בשר מחב"ד באולם. משתדל לאכול כשר. אחרי זה חוזר הביתה, עושה פייס טיים, ישן, יורד לגינה לקרוא ספר בעברית, עכשיו זה "עת לבגוד", עולה, עוד קצת פייס טיים - אין לי מושג איך הייתי שורד את זה בלי ההמצאה הזאת, ארוחת ערב, פלייסטיישן, ובעשר גג אני כבר במיטה".
נשמע משעמם לאללה. איפה הדוגמניות, הפורשה, המסיבות עד חמש בבוקר?
"לא-לא, יש לי טיסות, משחקים. יש לי מספיק אקשן".
אורנג' קמפוס, מתחם האימונים של הקבוצה שאליו הגיע, צבוע בכתום דומיננטי (הצבע של הספונסרית, חברה-בת של טבע הישראלית). שלושה מגרשי כדורסל, חדר כושר ענקי המשתרע על שלוש קומות, מסעדה, חדרי התאוששות ופיזיותרפיה. בעשר בבוקר השחקנים נעים לחדר המשקולות, רמקול ענק בידי אחד השחקנים מנגן את "No Scrubs" של TLC.
"אין לי בעיה שנפסיד בגללי. יש לי פרופורציות. חמש שניות לסיום, הכדור בידיים שלי ואם אני שם סל אנחנו מנצחים? פה מתחיל הכיף. אני עובד המון שהסטייט אוף מיינד שלי יהיה של ראש נקי, בלי כלום. קופסה ריקה, בלי הפרעות"
בתחילת החודש, שרף לא התאמן. הוא נפצע בגב אחרי טורניר הכנה בספרד ולפני טורניר הכנה אחר בצרפת. ביום ראשון השבוע, במשחק הבכורה הרשמי שלו במדי אולם בבונדסליגה, הקבוצה ניצחה את חמניץ במשחק חוץ 86:90. שרף היה השחקן הטוב ביותר של הקבוצה עם 21 נקודות ב-24 דקות, שלושה ריבאונדים, שלוש חטיפות ושני אסיסטים.
אתרי הספורט הגרמניים לא נשארו אדישים. "ההשפעה של שרף באה לידי ביטוי מהשנייה הראשונה על הפרקט", נכתב ב-SWP. "הוא הוכיח למה עוקבים אחריו סקאוטרים מכל העולם". ב-Freie Presse נכתב: "שרף העניש את שחקני קמניץ שוב ושוב על טעויותיהם". באתר אחר קבעו כי, "בן שרף רקד על המגרש והדהים את כולם".
בכורה שאף אחד לא יכול היה לחלום עליה, חוץ משרף. זה מה שהוא מצפה מעצמו.
לא הלך לישון עם כדורסל
הוא גדל במושב גן יאשיה עם כדור ביד. שני הוריו, ידיד ואלה, היו שחקני כדורסל. התחביב המשפחתי הוא לראות יורוליג ביום חמישי בערב. "היה לנו סל בחצר ומאז שאני זוכר את עצמי, הייתי משחק שעות על גבי שעות עם הילדים של רמון וולפסון, שהיה השכן שלי ואחרי זה אימן אותי בילדים ובנערים. ועדיין, תמיד ידעתי לעשות את ההפרדה. אני אוהב כדורסל, אבל לא מכור. אני לא מאלו שהלכו לישון עם כדורסל במיטה או שהיו מכדררים בדרך לבית הספר. להפך, אחרי פעילות כדורסל אני מוצף לגמרי. חייב ניתוק".
בכיתה ב' הצטרף באופן רשמי לחוג. שום דבר יוצא דופן שהעיד על המקום שהוא נמצא בו עכשיו; ההפך. בשלב מסוים נראה אפילו שיוותר על התחום. "בכיתה ו' או ז'", נזכר שרף, "התחלתי להיות לחוץ לפני משחקים. הזעה, פרפרים מטורפים בבטן, לא יכול לזוז מרוב חרדה. היה אפילו משחק שאמרתי לאמא שלי שאני לא הולך אליו, לא מסוגל".
איך זה נגמר?
"נתנו לי טיפות הרגעה וההורים הכריחו אותי ללכת, יותר בקטע של משמעת. אמרו לי תלך, גם בלי לשחק. התחלתי לדבר על זה עם אמא, ואחרי זה גם עם פסיכולוג. אני מדבר עם אותו פסיכולוג עד היום, בכל פעם שאני מרגיש צורך".
ומה עם החרדות?
"החרדות קיימות, אבל היום יש לי כלים לשלוט בהן. למדתי לקחת את הלחץ ולהפוך אותו למשהו חיובי. אתה מפנים שאנשים היו מתים להיות במקום שלך, היו משלמים שתהיה להם בבטן את ההרגשה הזו שיש לך לפני משחקים. היום אני מבין שלהיות לחוץ מציפייה לפני משחק, זה כיף. בסיטואציות של לחץ אני מחייך, ואז הידיים כבר לא רועדות, אין ספקות. אתה מעמיס את הגורל על הכתפיים שלך בחיוך".
מצליח לזכור את זה גם בלחץ של משחק?
"אין לי בעיה שנפסיד בגללי. יש לי פרופורציות. חמש שניות לסיום, הכדור בידיים שלי ואם אני שם סל אנחנו מנצחים? פה מתחיל הכיף. אני עובד המון שהסטייט אוף מיינד שלי יהיה של ראש נקי, בלי כלום. קופסה ריקה, בלי הפרעות. אני מתרגל נשימות. שהכל ייהפך לאוטומטי, לאינסטינקט".
אבל כדי להגיע לרגעי הזן האלו, מתברר, צריך אמא שתסיע, אבא שיבשל וצוות ייעודי שלם. "יש לי מאמנים אישיים לכל אספקט, מאמן כוח, מאמן קליעות. אני זוכר שהייתי נוסע עם אמא ליפו, למאמן שהכין לי תוכנית פיזיולוגית. היא הייתה מתפלצת, כי גיא (גפני, מאמן הכושר) היה מתעלל בי, מותח אותי בצורה לא אנושית, ואז היינו חוזרים לאוטו, ונוסעים שעה חזרה בפקקים לעוד אימון. בדרך הייתי אוכל משהו מהקופסאות אוכל".
"בקורונה בן התאמן איתי שלוש פעמים ביום", מספר רמון וולפסון, המאמן והשכן, "עושה אימון, מתקלח - ומגיע לאימון הבא. אנשים רואים רק את התוצר הסופי, על הפרקט, אבל מאחורי זה יש בן אדם שמקדיש את עצמו באופן טוטאלי למשחק, והמון-המון הקרבה. אני אספר לך משהו מצחיק על בן. כשהוא היה בן 15 והאח הקטן שלו היה רץ להתבכיין לאבא שלהם שבן מציק לו ‑ האבא היה אומר לו, 'עזוב, עוד מעט תשע וחצי ובן הולך לישון'".
"אני רואה ברשתות מה שהחברים שלי מעלים לאינסטגרם, מסיבות, טיולים, כל מיני דברים כאלו", מספר שרף על ההקרבה, "אבל אף פעם לא הייתי שם כדי להבין מה פיספסתי. כן, הייתי רוצה גם לטוס ליוון או לתאילנד או שתהיה לי חברה, כי עוד לא הייתה לי זוגיות, אבל אני מאמין שאני מקריב עכשיו למען משהו גדול יותר. בגיל מאוד צעיר הבנתי שאלוהים נתן לי גובה, אתלטיות, ביטחון עצמי, אמונה ואני מרגיש מחויבות - לא חובה, אלא מחויבות - להיכנס לאולם ולטפח את מה שקיבלתי. כולם עובדים בשביל שאני אגשים את זה, אז מי אני שלא אתן מאה אחוז?"
בגיל 16 כבר חתם בקבוצת הבוגרים של אליצור נתניה. "זו אולי ההחלטה הכי חשובה בחיים שלי, כי הגעתי לסביבת עבודה שבה אני מוקף באנשים הרבה יותר מבוגרים, והייתי חייב להתאים את עצמי מנטלית".
ומקצועית?
"מקצועית זה היה קל, כי אני יודע מה אני שווה".
בגיל 17, כשהוא מוותר על הצעות מחו"ל וגם מקבוצות מובילות בליגה, חתם אצל המאמן שרון אברהמי בקריית-אתא. עונה שבמהלכה קריית-אתא מנצחת את כל הגדולות, מגיעה לחצי גמר הפלייאוף וחצי גמר גביע המדינה. "בשנתיים בנתניה ובקריית-אתא התקדמתי הרבה יותר כבן אדם מאשר ככדורסלן. לפעמים היה לי קשה לחזור מהסביבה הזו, של מבוגרים, לסביבה של אנשים בגילים שלי. אתה גם לומד ענווה, כי אתה לא הכי טוב בקבוצה. ומבין שיש לך מחויבויות אחרות, כמו להנהיג. לעודד שחקנים, לגעור במי שצריך, שזה לא קל, כי הם חברים שלך. שם גיליתי שאני פחות ביישן על הפרקט מאשר בחיים עצמם".
איך זה עובד?
"זה היתרון של הכדורסל על החיים. שם אני יכול להיות יותר משוחרר. בנתניה גם למדתי שהדבר הכי חשוב הוא ליהנות ממה שאני עושה. להרגיש מבורך שאתה עושה את מה שאתה אוהב, זה מה שדוחף אותך מהמיטה גם כשלא בא לך".
לשחק עם דמעות בעיניים
בעוד שרף מגבש במועצה אזורית עמק חפר את הזהות שלו ככדורסלן, גם ראציופארם אולם נאבקת על הזהות והחזון שלה. "היה לנו ברור שאנחנו לא יכולים להתחרות עם הכסף של שלוש הקבוצות הגדולות בגרמניה", מסביר המנהל הספורטיבי ליבנאת', שהגיע לקבוצה ב-2011 כמאמן, אחרי קריירה כשחקן, "והחלטנו להיות מקום ראשון במשהו אחר. והמשהו האחר היה פיתוח שחקנים. זו המיוחדות שלנו. יש הרבה קבוצות שהבעלים שלהן רוצים תארים תמורת הכסף שלהם. אנחנו רוצים להיות תחרותיים ולהיכנס לפלייאוף, אבל אנחנו לא חייבים לנצח. זו פריבילגיה".
אילו שחקנים אתם מחפשים?
"יותר טובים ממה שאנחנו משלמים להם. שחקנים שיהיו מוכנים לוותר על כסף כי הם רעבים להשתפר. אנחנו מבטיחים למי שבא שיהיו פה טונות של סקאוטים מ-NBA שיבואו לראות אותם. ומבינים, מצידנו, שיש לנו את השחקן הזה רק לשנה-שנתיים, כי אנחנו לא גדולים מספיק".
מה זיהיתם בבן?
"אתה יודע שהוא אוהב לקחת אחריות וראית את זה בנבחרת, אתה רואה שהוא מוכן לבוא לפה לבד, בלי משפחה, לארץ זרה. זה בן אדם חסר פחד. אף אחד לא חשב שחואן נונייס, שהגיע לפה בגיל של בן, יהיה שחקן NBA. הוא גם לקח אליפות פה לפני שנתיים וגם נבחר בדראפט. זו המטרה שלנו: שחקן ב-NBA בכל שנה".
אילו עוד ציפיות יש מבן, חוץ מלא לסיים את החוזה שחתם אצלכם?
"הוא מאוד השתפר בשנה האחרונה. בעיקר בכל מה שקשור לקבלת החלטות, וזה אומר גם הרבה פחות איבודי כדור. אנחנו מצפים ממנו שיגדל להיות מנהיג. הוא רק בן 18 ומאוד צנוע, אבל הוא הרכז וחייב להוביל. זה בסדר, יש לנו הרבה סבלנות. אנחנו גם נותנים לשחקנים לטעות. בכוונה אנחנו בונים סגל קטן, שלא תהיה אפשרות להחליף אותך על כל טעות".
איך זה עובד בינתיים?
"בן מאוד בוגר לגילו, אבל לכל שחקן זר שמגיע לתרבות חדשה, עם שפה חדשה ומזג אוויר שונה, יש קשיים. אנחנו חייבים להיות אמפתיים, כי אנחנו מבינים שבן אדם שמח הוא שחקן שמח. אז אם צריך והוא מתגעגע, מביאים את המשפחה לפה, או אומרים לו קח חופש וסע לארץ לשבוע, גם אם יש משחק. זה אתגר, כי הוא ישראלי והסיטואציה בישראל היא אחרת, אבל זה אתגר שהחלטנו לקחת".
וההחלטה הזו, כאמור, זכתה לחיזוק משמעותי. "כשהחתמנו אותו", אומר ליבנאת' לפני שאנחנו נפרדים, "אף אחד לא ראה את מה שהלך לקרות באליפות אירופה. אף אחד".
אף אחד, חוץ משרף כנראה. "התחלנו את האליפות עם ניצחון ושני הפסדים", הוא נזכר, "ואז מישהו אמר לי שנהיה דיבור לא טוב על הנבחרת. עכשיו, חוץ מכדורסל ברור לנו שאנחנו מחויבים לספק סוג של אושר או אסקפיזם למדינה שלמה, ואנחנו יודעים שיש לנו חברים שמתגייסים והולכים לעזה, אז אנחנו צריכים להתחיל לעשות את התפקיד שלנו כשגרירים".
בשמינית הגמר ישראל מנצחת את ספרד בצורה משכנעת. קונצרט פילהרמוניסטי של הקבוצה כולה עם רסיטל לפנתיאון של 40 נקודות של שרף. "הייתי בזון, בביטחון שיא, משוחרר, חד. הכל על אינסטינקטים. כאילו שאתה משחק על ענן, הכל זורם".
6 צפייה בגלריה
“כאילו שאתה משחק על ענן, הכל זורם". באליפות אירופה, עם נבחרת הנוער | צילום: מוטי קמחי
ואיך ההרגשה אחרי הישג כזה?
"אחרי ספרד הרגליים שלי כאבו ככה שלא יכולתי ללכת. הזון לוקח ממך מחיר. הוא מעייף. אתה גם ישר חושב שיש וידיאו לראות. יש משחק נגד צרפת מחר".
אני לא מאמין לך. אתה שם 40 נקודות על פאקינג ספרד, אין איזה אדרנלין שאומר וואו, פוצצתי את העולם?
"כן, קודם כל אתה בהיי ולקראת הסוף אני כבר משחק עם דמעות בעיניים. ואז שרון אברהמי החליף אותי והלכתי לספסל, ופה אני חושב שהטלוויזיה הפסיקה לצלם והתפרקתי לגמרי. בכיתי בלי מעצורים. לא הצלחתי להחזיק יותר. הייתה עלינו הרבה ביקורת לפני המשחק הזה, לא ריחמו עלינו. והכל התפוצץ. ידענו שאנחנו הולכים לשרוף את הפרקט. החלטנו שאנחנו עולים למשחק כמו סיירת".
ואתה המפקד?
"על המגרש, כן".
ולמה זה לא יכול לקרות בכל משחק?
"כי אתה בן אדם, ויש נפילות מתח".
ובכל זאת, בחצי הגמר, למרות שישראל מפסידה לסרביה, אחרי שתי הארכות ועל חודה של נקודה ‑ שרף קולע שוב 40 נקודות. הוא גם זוכה בתואר השחקן המצטיין של הטורניר, הישג נדיר עבור שחקן שלא קיבל מדליה. מומחי הדראפט באמריקה מתחרים בסופרלטיבים. "הפוינט גארד הכי טוב בדראפט הבא", אומרים עליו בפודקאסט נחשב אחד.
איך מתאוששים מהפסד כזה?
"אחרי ספרד כבר לא נשארו לי דמעות, אבל כדי להיות כדורסלן טוב אתה חייב לשכוח הכל מיד. זריקה לא טובה? נקסט. זה מנוגד לטבע האנושי, של להיות בבאסה אחרי פעולה לא טובה, אז צריך לתרגל את זה כל הזמן. לוקה דונצ'יץ' הוא המודל מהבחינה הזו. אפס זיכרון".
בגללו אתה לובש גופייה מספר 77?
"לא, לא. 77 זה מספר חזק ביהדות, וגם מזל בגימטריה".
אתה בקשר עם דני אבדיה? הוא מודל לחיקוי?
"אף פעם לא דיברנו, אבל ניפגש באוקטובר, כי אנחנו נוסעים לשחק בפורטלנד. הוא פתח הרבה דלתות, גם מבחינת ההצלחה שלו עם הנבחרת הצעירה וגם ברמה האישית, לאיפה שהוא הגיע והדרך שהוא סלל. הוא הוכיח לנו שהכל אפשרי".
לא הכל ורוד
בינתיים הוא מתגעגע בעיקר לקידוש בשישי. לחלה, ליין, לנרות, לעברית. הולך לפעמים לבית הכנסת, לפעמים מתארח אצל ישראלים שחיים פה ועובדים בהייטק. שומע הרבה עומר אדם ויסמין מועלם. רואה הרבה אדם סנדלר, כי הוא גורם לו לא לחשוב.
קצת חושש, ילד של אור, שמש וים, מהחורף הקר והחשוך שנמצא כבר מעבר לפינה. אבל גם יודע שזאת ההזדמנות שלו. הבמה, כמו באליפות בפינלנד, שבה הוא יוכל להוכיח שהוא שייך. להתאים את הביטחון העצמי ליכולת על המגרש. להעצים את הסימביוזה שבה הכדורסל הופך אותו לבן אדם טוב יותר, והאיכויות שלו כבן אדם הופכות אותו לשחקן כדורסל טוב יותר.
לפעמים הוא יושב בסלון, רגליים על שולחן הקפה, ומדמיין את החלום: ככה יישמע הקהל, זה מי שישמור עליי, זה מה שאעשה, ככה מריחה הזיעה שלי. "כן, אני יכול ממש להריח את הזיעה שלי בדמיון, ואז כשמגיע המשחק, אני נמצא בסיטואציה שכבר הייתי בה".
מרגיש שאתה חי את החלום?
"לא, והאמת היא שאני חושב שלעולם לא ארגיש ככה".
גם אם תהיה שחקן חמישייה בניו-יורק ניקס?
"תמיד הסתכלתי על שחקנים ב-NBA יורדים בסטייל מהאוטובוס עם אוזניות על האוזניים, ואמרתי לעצמי שהם חיים את החלום. ואז אתה יוצא בסטייל עם אוזניות מהאוטובוס, ולא מרגיש שאתה חי את החלום".
אז מה אתה חי?
"את החיים שלך, את הדאגות שלך. כסף, גם אם יש לך הרבה ממנו, הוא לא הפקטור היחיד. תמיד יש התמודדויות. חלמתי לשחק פה, באולם, ועכשיו אני משחק. אבל לא הכל ורוד ואני גם לא חושב שיהיה איזה בוקר שאקום והכל יהיה ורוד. תראה את דני אבדיה. הוא חי את החלום, אבל עכשיו הוא עבר לפורטלנד וצריך להתרגל למציאות חדשה. זה לא חלום, ואני גם לא עוקץ את עצמי כדי להתעורר. לפה כיוונתי. אני חייב לחיות את הרגע הזה. אני שייך לכאן".
