עולם מוזר.
שניים שהכירו זה עתה יושבים ומזילים דמעות כאילו ברור, אין ספק, זה הדבר הטבעי לעשות. כאילו הם מעבירים לילות לבנים בפלייסטיישן, ועל הדרך חולקים פאד תאי מאותו קרטון.
הראשון על כיסא גלגלים, השני עם קביים; הראשון בן 23 מקריית-אתא, השני בן 39 מירוחם; הראשון שחיין, אלוף עולם פראלימפי במשחקי פריז, רווק; השני קצין מילואים אחרי פציעה, עובד כמגייס כספים לסטארט-אפ, נשוי פלוס חמישה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
שני זרים, ים הבדלים, ובכל זאת יש פה חתיכת רגע שהם חולקים. ישראל בן שטרית מנגב עיניים. ועמי דדאון מנגב. והיקום שסביבנו. ומלאכי השרת ששומרים על פצועי צה"ל.
זה קורה כשבן שטרית, מ"פ בחטיבת אלכסנדרוני שנפצע קשה במארס האחרון בחאן-יונס, מספר, ככה על הדרך, שהדלת אצלו בבית תמיד פתוחה.
למה, אני שואל. בן שטרית, שמסתובב עם מחסנית בדיחות מלאה, שכל טראומה מנרמל בהלצה, נאנח. אנחה כזאת כבדה. ואז שתיקה. העיניים מאדימות. קצת מורכנות.
אתה לא חייב, דדאון אומר לו. אבל בן שטרית רוצה לספר. כלומר, חייב.
זה היה שלושה שבועות אחרי שחייו ניצלו. "לא הייתי כמו עכשיו. הייתי ככה", הלוחם שידו חבושה מרסיס שניתחו ממנו החוצה רק אתמול, מתכווץ. מדגים מישהו מרוסק. אביגיל, בתו האמצעית בת העשר, ישבה אז לצידו. תדע, אמרה לו, שאני ממש שמחה שאתה פצוע.
"אמרתי: 'איך את אומרת דבר כזה'" בן שטרית נזכר, "ואז היא אמרה לי משפט קשה: 'ביום שיצאת ב-7 באוקטובר, ידעתי שתמות, שזה הרגע האחרון שאני רואה אותך'. שאלתי, 'למה את אומרת ככה?' והיא: 'כי אתה תמיד מתנדב, תמיד קופץ. אז ידעתי שזהו זה. וכשהודיעו שנפצעת, שאלתי 'אבל הוא חי?' וכשאמרו כן, אמרתי 'יופי, אבא נפצע'.
"ומאז, בכל פעם שאני רואה את הדלת", העיניים של בן שטרית שוב מאדימות, מעברן השני צרוב מראה דלת הבית הפתוחה בירוחם, "אני חושב מה היה קורה אם היו דופקים באמת בדלת. מה היה קורה להם".
זו לא הולכת להיות באמת שיחה על ספורט, למרות שבן שטרית, לפני שנפצע, נהג לרוץ והיה כדורסלן לא רע; ולמרות ששיאן העולם דדאון כאן איתנו. פלוס ארבע המדליות שלו שהברזל שלהן נחצב מהאייפל. פלוס המיליונים עבורן שנחצבו מתקציב המדינה.
זו כן הולכת להיות שיחה על רוח. ואחדות. הנשק הסודי שמניע צבא. או נבחרת פראלימפית. או לפחות את השניים שהתכנסו כאן עכשיו ביוזמת "ידיעות אחרונות" לשיחה שהיא מעל הטבע, כפי שעמי יגדיר בסופה. לשיחה שמהווה גשר של השראה מעל ים סוער של מוראות מלחמה.
מישהו, לוחם על כיסא גלגלים, שמשחק כדורסל, קולט את דדאון מרחוק. רגע לפני הצעד וחצי והכל. עוצר בחריקה. מפריח נשיקה באוויר. הנשיקה, כמו טיל שיוט, מפלחת את תקרת הרקיע שמעלינו, חוצה עננים, מציירת חלומות של גיבורים, נוחתת אצל דדאון.
זה קורה בזמן שאנחנו מסתובבים בבית הלוחם בתל-אביב. בין פצועים ותיקים וחדשים, קלים וקשים; בין כאלו שעברו כברת דרך לבין אחרים שרק בתחילתה של התמודדות.
וביניהם נע דדאון. כסמל לתהילה. כאדם במצב צבירה השראה. סביבו המולה. כולם ניגשים, בכל מטר נעצרים. "מלך אחי", ו"מברוק", ו"אפשר סלפי?" ו"אתה גיבור", אחד עם כלב נחייה ניגש. "אתם גיבורים", עמי זורח כולו. מסנוור את השמש שמעליו.
ותכף, באולם שבו מתקיים אימון כדורסל בכיסאות גלגלים, כולם יתכנסו סביב דדאון במעגל. והוא ירגש עם משפט או שניים. הוא לא יודע לא לרגש. ואז יצעק "בית הלוחם מנצחים", וכולם יענו לו: "ביחד".
5 צפייה בגלריה
דדאון שר התקווה אחרי שזכה בזהב. סמל לא רק לניצחון ספורטיבי, אלא לניצחון אישי ולאומי
(צילום: Sean M. Haffey, GettyImages)
אל תתבלבלו. לא רק בבית הלוחם דדאון גיבור. עוד מעט הוא יספר על אלפי התגובות. באינסטגרם, ברחוב, מלוחמים בעזה, בגבול לבנון, במה שאתם רוצים. ייזכר למשל, תוך שהוא צוחק, בהוא שביקש נשיקה בפה.
האיש על כיסא הגלגלים הוא סמל. לא רק לניצחון ספורטיבי, אלא לניצחון אישי ולאומי. סמל לזעקת התקווה על פודיום המשחקים הפראלימפיים מול עולם שישראל לא באה לו טוב בעין. סמל לניצחון הרוח בימים שרבים מדי מסתובבים עם גוף שבור.
תיקון עולם, קורא לזה יו"ר ארגון נכי צה"ל, עידן קלימן. כי הנה, בתוך מציאות המאצ'ו הישראלית, הנחמה וההשראה מגיעים דווקא מההוא שנולד עם שיתוק מוחין ונכות בארבע גפיים. "איך העולם פתאום מקבל זווית שונה, כשהבחור על כיסא הגלגלים הוא האלוף?" קלימן יאמר תכף.
מה זה אומר עלינו, אשיב בשאלה. "שהחברה משתפרת. לא בזכות עצמה, אלא בזכות עמי. בגלל זה הוא גיבור. לא בגלל המדליות, זה רק בונוס".
התהילה, ההערכה, הסלפי, לא תמיד היו שם. ההפך הוא הנכון. על הרגעים הללו אנחנו מדברים עכשיו. כשדדאון מספר לבן שטרית על המסע המפרך שעבר לא רק בדרך להפוך למדליסט, אלא כדי לאהוב את עצמו. אלו מסעות שבדרך כלל הולכים יחד. "תהליכים של לבכות בלילה לאלוהים ולשאול למה. למה לא יכולת לתת לי פשוט חיים רגילים ולעזוב אותי?" דדאון מתאר.
דדאון: "כילד אתה פשוט חי את זה, כי זה מה שיש. לפעמים פוגעים בך, לא מעריכים אותך. רואים שאתה נכה, רואים שאתה הולך מכוער או על כיסא גלגלים. זלזלו בצורה שאני הולך, בצורה שאני מדבר, בשחייה שלי"
אני מבקש שיחזור אחורה בזמן. לרגע שבו הפך מודע למי שהוא; וגם לאלו שהתקשו לקבל אותו.
"כילד אתה פשוט חי את זה. כי זה מה שיש", הוא מתאר, "לפעמים פוגעים בך, לא מעריכים אותך. רואים שאתה נכה, רואים שאתה הולך מכוער או על כיסא גלגלים. זילזלו בצורה שאני הולך, בצורה שאני מדבר. זילזלו בשחייה שלי. וכל הזמן צריך להוכיח, למשל שאני אינטליגנטי. כי לפעמים קוראים לך אוטיסט, מפגר, ואני אומר שיש לי שיתוק מוחין.
"כילד תהליך ההתבגרות מאוד כואב. אתה אומר, 'פאק, אני רוצה שיעריכו אותי כמו כולם'. להגיד 'אוקיי, אני נכה אבל אוהב את עצמי איך שאני' - זה תהליך שלוקח המון-המון זמן, ואתה עושה אותו כבוגר. עד לא מזמן. אתה אומר לעצמך, 'אני נכה, סבבה, אבל יש לי מה לתת. ומי שלא רואה את זה, זה עניין שלו'. דווקא מהתהליך הזה קיבלתי את השליחות שלי. הבנתי שאני רוצה לבטא את הערכים שלי דרך הספורט, ואז למצוא איך לעזור דרכו לאחרים".
בן שטרית מקשיב בשתיקה. ממש תכף הוא יספר איך השליחות של דדאון פגשה אותו.
אבל עכשיו אני שואל את דדאון על הדלק שמניע אותו. כי מתבקש להסיק שאלו שליגלגו על צורת השחייה של בן השש שנכנס לראשונה לבריכה, קיבלו לתוך הפנים, 17 שנה אחר כך, אלוף עולם. וקיבלו 100 מטר חופשי זהב, וקיבלו 200 מטר חופשי זהב, ו-150 מטר מעורב אישי כסף ו-50 מטר חופשי ארד. הישגים ששחיינים ישראלים אולימפיים רק יכולים לחלום עליהם.
אבל לא. דדאון לא שם. אלו שצחקו עליו אז, הוא כבר יודע, עשו את זה כי משהו אצלם לא היה שלם. בביטחון העצמי, בלא יודע מה. "בצורה מודעת השלכתי את כל מה שאמרו", הוא אומר.
וחוץ מזה, הוא מוסיף, "לא מגיע להם קרדיט על הדרך שלי. מי שמגיע לו, זה המאמן שלי".
ישראל בן שטרית מקריא.
זה פוסט שכתב לפני שהכיר את דדאון. ואחרי שצפה בו שר את ההמנון, עם היד על החזה וכל זה. היה יום קשוח בשיקום, בן שטרית נזכר. "הרגל כאבה לי פיצוצים. הייתי ברגרסיה. יש ימים שאתה נופל. ואז ראיתי אותך", הוא פונה לדדאון, "ומפריז נכנסת ללב שלי בירוחם. ואמרתי, אני לא נשבר. יש לי אחריות. למשפחה שלי, לחיילים שלי, לעם שלי. אני מתרומם. יהיה עוד נפילות, אבל העליות יהיו חזקות יותר".
"ברוך השם", דדאון משיב לו עם יד על החזה. כמו אז, בהמנון.
הפוסט של בן שטרית הולך ככה:
"אם הייתי שר התרבות והספורט הייתי מחייב לשדר סלוט קבוע של המשחקים הפראלימפיים כל יום לפני החדשות. אם הייתי שר החינוך, הייתי מחייב להקרין את המשחקים בבתי הספר.
"לטעמי לראות את האולימפיאדה הפראלימפית, בטח בימים כל כך קשים, זה הדבר המרגש ביותר שנוגע בנו.
"היא מעבירה כל כך הרבה מסרים. על מסוגלות, ניצחון הרוח, האמונה שאפשר לעשות הכל למרות כל האתגרים. זה לא רק אירוע ספורט, זו תזכורת עוצמתית לכוח אנושי, להתמדה ורצון לחיות חיים מלאים.
"בעיניי הספורטאים הפראלימפיים הם מודל לחיקוי אמיתי. רק במלחמה האחרונה התווספו מעל 20 אלף פצועים, שמתמודדים כל יום וכל שעה ומנצחים כל יום".
וזה בזכות אנשים אלופים כמוך, בן שטרית עוצר עכשיו, מורה עם יד שמאל, זו שלא חבושה, על דדאון. ואז הם מתחבקים. חיבוק ממושך. הכי מהלב. ואז מלאכי השרת של פצועי צה"ל שוב מוחים דמעה. ואז בן שטרית שוב עם טוויסט בעלילה.
"הבעיה שקיבלתי על זה רק 30 לייקים", הוא אומר. אנחנו צוחקים. הוא פחות.
אל משחקי פריז דדאון הגיע עם עול. "עול של אני הולך לתת לחבר'ה האלה איזושהי תקווה", הוא מתאר.
עול היא מילה כבדה, שמושכת למטה. כל אות בה היא משקולת. כשאתה במים, ואמור לשחות הכי מהר בעולם, עול שקשור לך בשלשלת לרגל עלול להתגלות כבעיה.
"עול זה חיובי ושלילי. אתה צריך לדעת להתנתק כדי שלא יפגע בביצוע", דדאון מדייק, ואז נזכר בזהב הראשון במקצה ה-100 מטר חופשי. הרגע שבו העול השתחרר. אני זוכר שהרמתי את הראש. ראיתי את הפרצוף שלי על המסך. אמרתי, זהו, אני אתן איזשהו רגע, ומקווה שמי שעכשיו שוכב בשיקום יראה את זה. הלוואי, הלוואי.
דדאון: "אני זוכר שהרמתי את הראש, ראיתי את הפרצוף שלי על מסך. ואמרתי 'זהו, אני אתן איזשהו רגע ומקווה שמי שעכשיו שוכב בשיקום יראה את זה"
"ובפודיום, ברגע שמתחילים להשמיע את התקווה, אני פשוט מתחיל לבכות. כל מה שעברנו. הסיפורים. האנשים. אני אומר לעצמי: את השליחות שלי, את הרגע שלי, אני אעשה הכי טוב שאני יכול.
"אני לא באמת יכול להבין את ההקרבה שלכם", הוא פונה לבן שטרית, "אבל את הקצת שלי, בחלקת האלוהים הקטנה שלי, אני אעשה הכי טוב שאני יכול".
לפעמים ישראל בן שטרית טס לאפריקה. תוך דקה הוא שם. המטרה היא לא לטייל אלא לברוח. וההגעה היא לא במטוס אלא עם האוזניות. הנה, הוא שולף מהכיס, מציג. אלחוטיות, לבנות כאלה.
I bless the rains down in Africa, הוא מזמזם בשקט את להקת טוטו. השיר "אפריקה" שלהם הוא המפלט של בן שטרית כשמראות וקולות תוקפים מעזה. שם אוזניות, והופ, "אני כאילו בסוואנה".
תכף הוא יספר לדדאון על חלק מאותן טראומות שחוזרות אליו. על זה שהוא כבר לא יכול לשמוע את המשפט "להוריד חולצה" מרוב שהפשיטו פצועים בעזה; על ההוא שחטף רסיס ללב, ובן שטרית עם אגרוף חסם את הדם.
כשבן שטרית יספר על כל אלה דדאון והוא יישבו כמעט צמוד. אולי 15 סנטימטר יפרידו ביניהם למרות שאנחנו בחדר ישיבות רחב ידיים.
הסיפור של בן שטרית, בכל אופן, מזדחל אחורה אל בוקר 7 באוקטובר. אחרי סרטון הטנדר בשדרות הוא לוקח רכב, נוסע בין בתי הכנסת בירוחם, ממשיך אל אגם ירוחם, מפציר במי שהוא פוגש לטוס הביתה, מבקש ממי שיש לו נשק להצטרף אליו. משם הוא נוסע עם חבר לכניסה הראשית לעיר. "חסמנו עם שני רכבים. עשינו בידוק מי נכנס ומי יוצא".
תוך כדי הוא מבקש שבבית יכינו לו תיק לחודש וחצי, ומגייס את הלוחמים שלו. בדיעבד, אנחנו יודעים, יידרש תיק ליותר מחודש וחצי.
בן שטרית ולוחמיו יעלו תחילה צפונה לארבעה חודשים וחצי, ואז יירדו לעזה, בהתחלה אל השכונה הקטארית. וילות מרהיבות שבכולן תחמושת, בן שטרית נזכר. כשבין לבין עשרות היתקלויות, ובעיקר פינוי פצועים.
יש איזה אירוע משם שאי-אפשר לשכוח. ירי RPG אל לובי של בית מפואר בשכונה. הרוג, פצועים. מחכים לפינוי מוסק. ותוך כדי טיפול באחד מהם, בן שטרית שואל אותו איזה קבוצת כדורסל הוא אוהד.
בוסטון, הפצוע משיב. "ניקנקנו אתכם ב-2022, סטף קרי, משחק 4", בן שטרית, אוהד גולדן סטייט, מתפאר. האירוע מתפתח למריבת כדורסל עד שהמסוק מגיע והפצוע צריך לזוז. בכל זאת, יש דבר או שניים לטפל בהם.
"אני אומר לו, 'אני אפגוש אותך אחי, נמשיך את הוויכוח'", בן שטרית מתאר.
הוויכוח יימשך אחרי שבן שטרית ייפצע. ויובהל לסורוקה. יעבור ניתוחים. ואז הופעה של עקיבא בבית החולים.
"ואני מסתכל שמאלה. פתאום רואה את אותו אחד שנפצע. מתחיל לבכות. הוא מתחיל לבכות. עקיבא בוכה. כל הקהל בוכה".
בן שטרית נפצע ב-31 במארס בחאן-יונס. את האירוע הוא ממחיש בעזרת שני בקבוקי סודה שמונחים על השולחן. כל בקבוק מייצג אכזרית, כלומר נגמ"ש כבד. לא רחוק מהם כביש, מגדל, חיילים.
בן שטרית: "זה היה כמו בסרטים מצוירים. מהפיצוץ עפתי שמאלה, הרגשתי שחטפתי ממש קשה בכל צד ימין. לא יודע איך אני חי"
המשימה של בן שטרית ולוחמיו הייתה לאתר מחבלים שירו נ"ט יום קודם. מתחילים בתדריך באחד הבתים, מתכנסים לתמונה, למרות שבן שטרית הקפיד שלא להצטלם קודם. ואז, כשהוא בחוץ, בין בקבוקי הסודה, כלומר האכזריות, ופונה לזו מימין שעליה הוא אמור לפקד, טיל RPG בדרך אליו.
"כמו בסרטים מצוירים", בן שטרית מתאר, "ואני אומר לעצמי, שנייה אחרונה שלי. מהפיצוץ עף שמאלה. מרגיש שחטפתי ממש קשה בכל צד ימין. לא יודע איך אני חי. ואני חשוף, אז אני מתקדם לעבר שתי האכזריות, ושם אני מאבד את ההכרה. אחרי כמה שניות מישהו נוגע בי, 'תתעורר, מה אתה ישן עכשיו'. מסתכל ימינה, שמאלה, אלוהים, מלאך, לא יודע. ותוך כדי שומע את צעקות הפצועים. הייתי בהרבה אירועים, אבל הצעקות פה היו אחרות, קשות.
"אני רואה בית משמאל, זוחל אליו. מנסה להוציא את הח"ע, לחבוש. יש שם יחידה שלנו. רצים אליי עם נשקים. אחד שולף ממש לפנים שלי. כנראה הייתי מפוחם. אני חייב להגיד משהו שיזהו אותי. אז אני צועק: 'נועה קירל לא זכתה באירוויזיון!'"
החדר מתמלא צחוק. צריך כישרון מיוחד כדי לדחוף הומור בפיק של הדרמה. כשכולנו דרוכים, כאילו אנחנו איתו, מפוחמים, עם נשק בפנים, בבית בחאן-יונס. "לרגע האמנתי לך", דדאון אומר.
"אני צועק חטיבת אלכסנדרוני", בן שטרית ממשיך, הפעם בלי הנועה קירל, "אחד החיילים אומר לי, 'כולך מדמם'. אני אומר לו שעכשיו צריך לחלץ את הפצועים שבחוץ".
דדאון נדהם. "אתה רואה", אומר, "את זה יש רק לעם ישראל".
בדקות הבאות בן שטרית יתאר איך רץ החוצה. ואיך תפס ברגלי החייל הפצוע. ניסה למשוך. ואיך הזעיק אחרים כי לא הצליח. "ואיך שאנחנו מכניסים אותו לבית, הוא מת לי בידיים".
ואז הוא יעבור לתאר את הפינוי שלו עצמו. זה לא יקרה כל כך מהר. בן שטרית יסרב לעלות למסוק הראשון שיפנה פצועים. רק אחר כך, בזמן שיחבשו אותו, המדדים יצנחו. והוא ישמע את הקריאה "מסוק דחוף".
בן שטרית: "אתה יודע מה הכי קשה בשיקום? יום אחד סיימתי בריכה ואני קולט בטלפון צו 8. הקפיצו את הפלוגה שלי ואני לא חלק. זה הרגע שאתה מבין"
חזה, בטן, רגליים, הרבה רסיסים. אל אלה יתווסף דימום בראש שיתגלה בדיעבד. הראייה בשמאל תיפגע, בעיות קוגניציה. וכאבים וההתמודדות. ושלושה חודשים וחצי בשיקום של סורוקה. ולילות בלתי נגמרים של ספוטיפיי כי אי-אפשר להירדם. ורסיסים שאי-אפשר להוציא, וקביים צמודים.
"אתה יודע מה הדבר הכי קשה בשיקום?" בן שטרית פונה עכשיו לדדאון.
התלות באחרים, דדאון מנסה. הוא לא בכיוון. "יום אחד אני מסיים שיקום בבריכה", בן שטרית מתאר, "ובטלפון קולט צו 8. הקפיצו את הפלוגה שלי ואני לא חלק. זה הרגע שאתה מבין.
"אני יכול להגיד לך", בן שטרית ממשיך, "שבעזה אין ימין, שמאל. זה לא מה שבישראל. אתה עולה על מדים וכולם סחבק, אח שלי. רוח מדהימה. מה שבעצם אתה הבאת. כשאנחנו מאוחדים אפשר לנצח גם ברומח ומקל.
"אני בחיים לא אנטוש את החיילים שלי. הם האחים האמיתיים שלי, אתה מבין? הם יותר חשובים לי מהכל. וזה מה ששליחי ציבור צריכים להרגיש".
"הם צריכים להרגיש שליחות", דדאון מסכים, "כמו שאני הרגשתי בפריז וכמו שאתה וכל חיילי המילואים מרגישים. המנהיגים שלנו צריכים להבין שהם עובדים בשבילנו. לא הפוך. הם חייבים להוריד את החליפות ולבוא לעם בגובה העיניים".
בן שטרית: "מגיע לנו. אנחנו עם מדהים".
נכנסים למתחם הבריכה.
זו בריכה אולימפית. 50 מטר אורך. עם שעון עצר והכל. ברקע פכפוכי שחיינים בודדים. באוויר ריח קשוח של כלור. מהסוג שמתיישב לך על האף ולא מוכן להתפנות. "זו העבודה, כמו מישהו שעובד בתחנת דלק", דדאון מתחמק כשאני שואל אם הוא אוהב את הריח הזה.
מקודם בן שטרית שאל את דדאון אם בא לו לקפוץ איתו למים, ככה עם הבגדים והכל. דדאון נתן שלילי. גם מההצעה לשחות עם בגד ים חמק. ככה שנדמה לי, באבחון מהיר, שלאלוף לא בא יותר על שחייה. נגמר לו. כמו שאומרים, הגיעו מים עד נפש.
"אם נמאס לי משחייה? כן, אני עייף", דדאון מאשר, "עברתי שלוש שנים מאוד-מאוד קשות. האימונים בבריכה, בחדר כושר. וגם גדילה כאדם היא לא תהליך פשוט. זה מאוד מתיש".
אולי עשית את שלך ואתה מרגיש שהגיע הזמן להמשיך הלאה, אני מציע. "זה תלוי איך ארגיש אחרי מנוחה. לעשות את זה 50 אחוז, אני לא יודע. אני יודע או 100 או אפס. אבל אני חי את המים, אני לא יודע משהו אחר".
"אין מצב שאתה פורש", בן שטרית נבהל, "אתה חייב להמשיך. יש לך משימה. אתה נוגע בלבבות של אנשים".
בינתיים, עד שתתקבל החלטה בסוגיה, דדאון מתכנן פסק זמן. חופשה, קפריסין, כאלה. "קפריסין", בן שטרית שוב נחרד, "אתה מבין מי אתה?"
בבריכה או מחוצה לה, עם מדליות או בלי, יש אנשים שתפקידם לגעת בלבבות. שנבראו לזה. דדאון הוא כזה. ועכשיו הוא נחוש לגרום לאינספור פצועי המלחמה שסביבו להאמין. אולי יעשה הרצאות, אולי ימצא דרך אחרת. אבל את המסר הוא יעביר: אם הוא נתן גז במים לעולם שלם, גם אחרים יכולים.
תכף, בכל מקרה, אחרי שיקליטו סרטון משותף, בכל זאת צריך לטפל לעומק בעניין ה-30 לייקים של בן שטרית, הם ייפרדו. אחד ייסע לקריית-אתא, השני לירוחם. 400 קילומטר יפרידו ביניהם. שני לוחמים. אחד על בגד ים, השני על מדים.
