ככל שנקפו דקות המשחק וככל שהוא הלך ונטה לכיוון האנגלי, כך עלה מפלס החרדה אצל סטיבן פלורס וטים ראנד, שני אנגלים בסוף העשור השלישי לחייהם שגרים בברלין בשנים האחרונות ועובדים כאנשי מכירות אצל אחת מענקיות האינטרנט בעיר. הגול של ראחים סטרלינג לא הרגיע אותם במאומה, נהפוך הוא. "עכשיו", אמר אחד מהם, "בטוח נמצא את הדרך לקרוס".
יורו 2020 ב-ynet - למתחם המיוחד
ההחמצה האומללה של תומאס מולר רק אישרה להם את החששות. אחרי הגול השני של קיין הם התחילו לעשות מניקור עם השיניים, עד שריקת הסיום. כשזה הגיע לבסוף הם התחבקו, לא מאמינים, שיכורים מבירות וארומת הניצחון, התחבקו עם אוהדים אנגלים אחרים, ואז נפלו. כמו קיין אחרי הגול שלו, על הכביש הראשי, הרימו ידיים ורגליים לכיוון השמיים שניבאו גשם כבד, מייללים צרחות שמחה בלתי נשלטות. גופם נע על האספלט הלוהט כמו רפסודה באמצע סערה באוקיינוס. נהגי החשמליות עצרו והביטו בהם בתדהמה.
מקום העבודה איפשר להם יום חופשה בתשלום כדי לראות את המשחק, והם התחילו את היום באגף הבירות של הסופרמרקט ליד ביתם, נהנים מאחד היתרונות שמציעה ברלין לעומת ארץ הולדתם: האפשרות לשתות בכל דקה מהיממה. הם ביררו בטלפונים איפה רואים את המשחק, ביטלו את האפשרות של הבר "בלושי", כי יש שם יותר מדי אמריקאים שלא מבינים בכדורגל ויותר מדי אמריקאיות שלא באות לשם בשביל כדורגל. הם סגרו על בר ספורט אחר ברובע מיטה שבשעות היום מתפקד בכלל כתחנה לבדיקות קורונה.
כשנפגשנו, הם היו אחרי 3.3 ליטר בירה (עשרה בקבוקים של בירה 4.8 אחוז אלכוהול, אבל מי סופר), ובשביל כמות כזו של אלכוהול הם דיברו על המשחק ברמות של הרצאה באוקספורד. שניהם צעירים מדי בשביל כל הבולשיט של מלחמות העולם. הם כבר במקום אחר. "האיש הכי חשוב בנבחרת זה המאמן סאות'גייט", אמר פלורס, "הוא עד עכשיו עושה עבודת אדמיניסטרציה ראויה. הוא החליט שהנבחרת שלו תיראה בצורה מסוימת והוא לא שם פס על מה שכולם אומרים. הוא החליט שהוא לא יחטוף בטורניר הזה, אפילו במחיר של להקריב את דור ההתקפה הכי טוב שאנגליה ידעה. בינתיים הוא מנצח". וראנד הוסיף: "סאות'גייט הגיע לטורניר הזה כדי למחוק את העבר שלו מלפני 25 שנה, ובינתיים יש לו את המזל שראחים כותב לאנגליה ולו את ההיסטוריה מחדש".
בדרך לבר הם עברו דרך כמה רחובות ראשיים. המסעדות היו כבר מלאות בסועדים שבאו לתפוס ארוחת ערב מוקדמת לפני בוא הסערה. השאננות וחוסר האכפתיות של הגרמנים למשחק ג'יננה להם את המוח. עשתה קצר בין האופטימיות שלהם מנבחרת אנגלית פייבוריטית לבין הפחד מפני הביטחון העצמי של הגרמנים והיכולת הידועה של האנגלים לפנצ'ר לעצמם את הכדור ברגע הכי לא נכון.
מסתבר שלכמה גרמנים היו סיבות לגמרי אחרות להיות אפאטיים למשחק. "אני אעקוב אחרי המשחק, אבל בטלפון", אמר לי עורך הדין מרטין שמידט מעל צלחת עמוסה בכיסונים. "המשחק האחרון נגד הונגריה היה רגע קריטי עבורי. החגיגות אחרי תיקו ביתי נגד יריבה חלשה, אחרי גול בדקות האחרונות, הבהיר לי שיוגי נשאר יותר מדי, שהחותמת שלו - וזה מדהים להגיד את זה על נבחרת שזכתה בגביע העולמי - היא שהוא בזבז את דור השחקנים הכי גדול שגדל בגרמניה אי פעם".
שתי דקות לתוך תוספת הזמן, לב הוציא את מולר והכניס את הדור הצעיר. מעט מדי, מאוחר מדי. מולר ירד לספסל, צועק על אף אחד ולשום מקום. זה לא היה אמור להיגמר ככה, לאף אחד, אבל זה גם היופי שבכדורגל - שאף אחד לא יודע בשום שבריר של רגע איך זה ייגמר. שבעה סנטימטרים ימינה כמה דקות לפני כן, ומולר ולב כנראה היו יושבים על הגג של וומבלי.
שני הבריטים ניקו את עצמם מהאספלט, הגב החשוף שלהם מפוספס בשחור, בעל הבית הזמין אותם לבירה על חשבונו. לארג'יות של מפסידנים ספורטיביים. הם באו לפה עם אופטימיות חרדתית, לדברי אחד מהם. והשני אמר "כמעט שאננות מתוחה". הם איבדו קצת את המילים ולא ידעו לבטא איך הם מרגישים ומה זו השמחה הזו. הם התחבקו פעם אחרי פעם ואמרו שזה לזמן קצוב: "עוד מעט נתפכח וניכנס לחרדות של להגיע לרבע הגמר כפייבוריטיים".
