עבור אוהד ספורט יש הבדל עצום בין שנה זוגית לשנה אי-זוגית. מי שלא מבין בזה לא יכול לקלוט את השוני בין חודשי הקיץ של אותן שנים. קיץ זוגי יכול להביא איתו מונדיאל, יורו, אולימפיאדה. בקיצים האחרים אין כלום, נאדה, תחנונים לגביע הטוטו. אבל הסדר הטוב השתנה, התרגלנו לבלבול ההרגלים שהביאה איתה הקורונה בתחומים רבים, רק שהפעם השינוי משחק לטובתנו.
קיץ 2021 לא היה אמור לכלול חודש כדורגל חגיגי, אבל הוא כן, וזה מתחיל היום (שישי, 22:00). נכון, למעט בודפשט כל הערים המארחות מאשרות רק כניסה חלקית של קהל, אבל זו עדיין חגיגה עצומה, בטח בהתחשב במה שעברה אירופה בתקופה האחרונה. כמו שאמר אוהד ספרדי אחד בכתבה שפורסמה לפני שנה, בתאריך המשחקים המקורי: "אם הטורניר כן היה מתקיים לא היה אכפת לאף אחד להיות בסגר".
שלוש שנים הן יותר מדי זמן בלי טורניר כדורגל. התגעגענו, בענק, ולא רק לכדורגל עצמו אלא לאירוע בכללותו. יורו, כמו מונדיאל, מאפשר לך לחיות בחלום. חודש שלם בו הכל סביב הטורניר, כל יום, כמעט כל היום, מאחר הצהריים ועד אמצע הלילה, שמונה שעות עם משפחה או חברים או הטלפון, וזאת בהנחה שלא ממשיכים עוד, לשעות הקטנות של קופה אמריקה.
בכל חודש כזה צצים להם נראטיבים שונים, קו עלילה שמחבר בין סיפורים, קובע על מה מדברים וגם איך יושפע המשחק כולו בעונות הבאות. טקטית, למשל, אנחנו צפויים לדבר בטורניר הזה ללא הפסקה על מערך שלושה בלמים ועל הפיכתו לשיא המיינסטרים. 12 מהנבחרות, מחצית מהמשתתפות, הולכות לשחק כך או לפחות ניסו זאת באופן רציני במהלך ההכנה.
אחרי שלוש שנים מלאות בבעיות שיפוט ברחבי העולם שוב נתעסק בהן, כפי שקורה בטורניר גדול. שופטי המסך היו איתנו גם במונדיאל האחרון, אבל התיקונים לחוק נגיעת היד ברחבה, בשילוב עם האפשרות ללכת למסך, יצרו בלבול עצום בעולם, כזה שעדיין לא הגיע לטורניר גדול. עכשיו זה יקרה.
את הקורונה לא מרגישים כבר בישראל, אבל באירופה - והטורניר הוא אליפות אירופה למי ששכח - מרגישים ועוד איך. הנבחרות לא התאמנו באופן סדיר בשנתיים האחרונות, בטח לא כמו בשנים אחרות, ונבחרות שנחשבות מחוברות, לפחות שנראות כאלה על הנייר, יכולות לנצל זאת. מבין הגדולות אפשר לציין את איטליה, לה יש סגנון משחק ברור וחיבור יפה בין שחקנים. מהדרג הבא זו דנמרק, שיכולה להיות הפתעת הטורניר.
בנוסף, ברור שתוצאת בית המוות תקבע איך ייראה הטורניר הזה. הגיוני שכל שלוש האימפריות בבית הזה - צרפת, גרמניה ופורטוגל - יעלו לשמינית הגמר, אבל הסדר חשוב, גם כי אנחנו עדיין לא יודעים כרגע מי יצטלב עם מי, הדבר תלוי בזהות הבתים מהם תהיה עולה שלישית. אותן שלוש נבחרות נמצאות בין החמש המוכשרות ביותר בטורניר, בטח צרפת שהיא הנבחרת המוכשרת ביותר. הצורה בה הן יתפצלו בשלב הנוק-אאוט, את מי יפגשו, תהיה מכרעת.
לנבחרות המדוברות ביותר מבחינת כישרון גם יש סימן שאלה שהולך יחד עם האיכות. בצרפת זהו קארים בנזמה, שנכנס לתוך הרכב עובד של אלופת עולם. באנגליה יש כמות טאלנטים עצומה בחלק הקדמי, אבל מעבר להארי קיין אף אחד לא יודע מי הולך לפתוח בהרכב. בפורטוגל ברור שזו כבר לא רק הנבחרת של כריסטיאנו רונאלדו, יש שם המון סופרסטארים, ואת עוגת השערים והבישולים יש לחלק בהתאם.
אנחנו מסתכלים על הנבחרות האלה ובטוחים שהן יזכו. רבים משוכנעים שזו לא יכולה להיות אף אחת אחרת חוץ מצרפת, אחרים מאמינים בלב שלם שזה סוף סוף הזמן של אנגליה, ויש את המשוכנעים בדור הזהב הבלגי. היופי בטורניר גדול שכזה הוא שכאשר הוא מתחיל הדברים משתנים, ומהר.
שימו לב לפייבוריטיות של חברות ההימורים לזכייה במונדיאל האחרון: ברזיל ראשונה, גרמניה שנייה, ספרד שלישית. אף אחת מהן לא הגיעה אפילו לחצי הגמר. צרפת, שהייתה רביעית בדירוג, זכתה. ומה נגיד על היורו שהיה לפניו? הזוכה, פורטוגל, דורגה שישית ביחסי הזכייה לפני הטורניר, המקום בו נמצאת עכשיו ספרד, שאף אחד בכלל לא מחשיב אותה כמועמדת אמיתית.
כאן טמון היופי בטורניר גדול ודחוס. אנחנו מתחילים אותו עם קו מחשבה אחד, אבל דברים משתנים הרבה ומהר לאורך הדרך. מגלים שחקנים חדשים, כאלה שהופכים ברגע מאלמוניים למדוברים ביותר בעולם. מתאהבים בנבחרות שלא החשבנו קודם. נהנים מסיפור עצום, כזה שלוקח חודש שלם ויש בו פיתולים ותפניות ודרמות. הוא קצת ריאליטי וקצת דוקו וקצת אופרת סבון. הוא החוויה השלמה, זו שהתגעגענו אליה כל כך.
