ביום שבו נחתתי בשטוקהולם, אליפות אירופה לא עניינה כמעט אף אחד בישראל. עיתוני הספורט עסקו באותו יום בגמר גביע המדינה בו הפועל פתח תקוה פגשה את מכבי תל אביב, המפגש בין אברם גרנט לקבוצתו לשעבר.
יורו 1992 היה טורניר צנוע, לא המפלצת בעלת 24 הנבחרות שאנחנו רואים כעת. באותם ימים רחוקים שיחקו ביורו רק 8 נבחרות, בארבע ערים במדינה אחת. כל הסיפור התחיל ונגמר תוך שבועיים. ביורו הנוכחי עוד לא הגענו לשמינית הגמר וכבר היו לנו 36 משחקים, שאת רובם כבר שכחנו. ביורו 1992, משריקת הפתיחה ועד שריקת הסיום, היו 15 משחקים. זהו.
הכדורגל של תחילת שנות ה-90 היה שונה, וכך גם העולם סביבנו. ליגת האלופות עדיין לא נולדה, וגם הפרמייר-ליג יצאה לדרך רק בעונה שאחרי היורו. ניצחון היה שווה אז רק שתי נקודות - ואף אחד לא הכיר את המילה המוזרה הזאת "אינטרנט".
כמי שסיקר כעיתונאי צעיר ומתחיל את יורו 1984 בצרפת עבור עיתון "חדשות" ז"ל, ידעתי למה לצפות כשנסעתי לאליפות אירופה השנייה שלי, הפעם כשליח "ידיעות אחרונות". ליורו הקטן והצנוע של אותם ימים היה קסם מיוחד. הוא עדיין לא היה ממוסחר, לא הייתה בו את המגלומניה של המונדיאל, ובעיקר – הוא לא הפסיק לייצר סיפורי אגדה.
ב-1984 זה היה מישל פלאטיני, שהבקיע 9 שערים ב-5 משחקים בדרכה של צרפת לתואר הראשון בתולדותיה. ב-1988 זה היה הרגע הגדול של הולנד, ש-14 שנה אחרי ההפסד הכואב בגמר המונדיאל זכתה באותו אצטדיון במינכן באליפות אירופה וסגרה מעגל. אבל הסיפור של יורו 1992 היה הגדול, המרגש והמופלא מכולם, ואני מרגיש בר-מזל שהייתי שם כדי לראות אותו עולה וצומח מול עיניי.
התחנה הראשונה במסע הקסם המסתורי הייתה מאלמו, שם ראיתי את המשחק הראשון שלי בטורניר. אנגליה הגיעה כפייבוריטית הגדולה למשחק מול דנמרק, נבחרת שאף אחד לא באמת ספר. נכון שהתקשורת הבריטית חבטה במנג'ר גרהאם טיילור ואחד העיתונים לא רק כינה אותו "ראש כרוב", אלא גם פירסם בעמוד השער תמונה של טיילור שבמקום שיער הושתל לו כרוב על הראש. ועדיין, גארי לינקר בן ה-31 היה בנבחרת. הקפטן הגיע ליורו במיוחד מיפן, לשם עבר לשחק. שנתיים קודם לכן אנגליה הפסידה בחצי גמר המונדיאל בפנדלים, וכולם סברו שחצי גמר זה המינימום מבחינתה.
דנמרק בכלל לא הייתה צריכה להיות שם כי סיימה את המוקדמות במקום השני אחרי יוגוסלביה. אבל בדיוק אז החלה מלחמת האזרחים והאו"ם הטיל סנקציות שכללו את הדחתה של יוגוסלביה מהטורניר. לדנים היו כשבועיים להתכונן לטורניר, כאשר חלק משחקניה כבר היו בחופשות הקיץ והמאמן האלמוני ריצ'רד מולר נילסן היה עסוק בהחלפת המטבח בביתו. אם זה לא היה מספיק, הכוכב הדני הגדול ביותר, מיכאל לאודרופ, כוכב ברצלונה, שממש אז זכתה בגביע אירופה לאלופות, החרים את הנבחרת אחרי שהסתכסך עם המאמן.
האמת היא שכאשר הגעתי לשבדיה כל ההתייחסות לדנמרק הייתה כאל קוריוז. לא היה אדם אחד שהאמין שיש לה סיכוי בבית שכלל את אנגליה, צרפת והמארחת שבדיה. הכתבות ששלחתי למערכת בתל אביב היו בעיקר על אנגליה וצרפת הגדולות, וקצת על שבדיה, שהוגרלה לשחק מול ישראל במוקדמות המונדיאל.
דנמרק? בינינו, היא לא עניינה אף אחד. היא הייתה אנקדוטה. למעט השוער פיטר שמייכל, שסגר עונה ראשונה במנצ'סטר יונייטד, ובראיין לאודרופ, האח הפחות מוכשר במשפחה (שבניגוד למיכאל הסכים לחזור לנבחרת), זה היה סגל אלמוני עם 12 שחקנים מהליגה הדנית.
לא היה הרבה מה לכתוב על המשחק הראשון שלי ביורו, אנגליה מול דנמרק, ב-11 ביוני 1992, חוץ מהתוצאה, 0:0, מה שנחשב לסנסציה ענקית. אבל לעולם לא אשכח את עשרות אלפי האוהדים באדום-לבן שזרמו לאצטדיון. היום מחבר בין קופנהאגן למאלמו גשר ענק, אבל אז, לפני 29 שנה, המעבורות עבדו שעות נוספות כדי להביא לעיר את אוהדי נבחרת דנמרק, עניין של 40 דקות בסך הכל. האמת, זה היה מובן. אחרי שצרפת סיימה ב-1:1 עם שבדיה במשחק הפתיחה, פלאטיני היה בטוח שבמשחק האחרון הנבחרת שלו תנצח בקלות את דנמרק, ותעפיל לחצי הגמר.
האמת שאף אחד לא העלה על דעתו אפשרות אחרת, שהרי דנמרק לא רק שלא הרשימה בשני משחקיה הראשונים, היא גם לא הייתה קרובה להבקיע. אחרי התיקו המאופס מול אנגליה היא הפסידה, כצפוי, 1:0 לשבדיה.
על המשחק של צרפת מול דנמרק ויתרתי. הרי התוצאה הייתה ברורה מראש. הרבה יותר מעניין, כך חשבתי, לראות את הקרב של אנגליה מול שבדיה בשטוקהולם. אנגליה הייתה חייבת לנצח כדי להעפיל לחצי הגמר, אולם לנבחרת המארחת היה את תומאס ברולין הנהדר. בדרכי לאצטדיון ראיתי את בובי צ'רלטון, אז עדיין שיאן השערים של נבחרת אנגליה עם 49 כיבושים, שהגיע למשחק על תקן של פרשן טלוויזיה. ניגשתי אליו ושאלתי האם לדעתו לינקר, שהיה אז עם 48 שערים, ישווה את השיא שלו. סר בובי הסתובב אלי, חייך וענה: "I hope not".
לא רק שלינקר לא הבקיע, הוא הוחלף בדקה ה-62 ובכך סיים את הקריירה שלו בנבחרת. התוצאה באותה דקה הייתה 1:1, אבל לא ליותר מדי זמן. שמונה דקות לסיום ברולין הכניע את כריס וודס, חגג כמו שהוא אוהב, עם בורג באוויר, ואנגליה ההמומה הודחה. מימי לא ראיתי שבדים כל כך שמחים כמו באותו ערב קסום בשטוקהולם.
אבל דרמה לא פחות גדולה התחוללה במשחק המקביל במאלמו. דנמרק כבשה ראשונה, אבל כשז'אן פייר פאפן הישווה ל-1:1 נראה היה שהכל בשליטה צרפתית. אריק קאנטונה החל לדחוף קדימה ולחפש שער ניצחון. דנמרק הייתה עם הגב אל הקיר. מולר נילסן החליט להמר, מה כבר היה לו להפסיד? בדקה ה-66 הוא הכניס את לארס אלסטרופ האלמוני במקום בראיין לאודרופ העצבני.
אלסטרופ כלל לא שיחק בשני המשחקים הראשונים. אלו היו הדקות הראשונות שלו בטורניר. אבל אחרי 12 דקות על המגרש הוא הבקיע את השער הכי חשוב בקריירה שלו. אני, כאמור, הייתה באותו הזמן בשטוקהולם. אבל החדשות הגיעו מהר. דנמרק הדיחה את צרפת והעפילה לחצי הגמר. לפתע הפכה דנמרק לסיפור הגדול של היורו. לא שמישהו חשב שיש לה סיכוי מול הולנד האדירה, אלופת אירופה, אבל עדיין זה היה מדהים.
פרגוסון חגג במלון
ביום שלאחר הניצחון על צרפת הגעתי למסיבת העיתונאים של הנבחרת הדנית. היום זה נשמע כמו מדע בדיוני, אבל אז הנגישות של השחקנים לתקשורת הייתה מוחלטת. הם פשוט הסתובבו באולם הגדול של בית המלון וענו לכל שאלה של כל עיתונאי. מי שעוד הסתובב שם היה אלכס פרגוסון, מנג'ר מנצ'סטר יונייטד, שחייך כמו חתן בחתונה של בנו. והאמת שזה היה מובן כי שמייכל, השוער שאותו רכש שנה לפני כן מברונדבי בחצי מיליון פאונד, היה פשוט נפלא מול הצרפתים.
גם פרגוסון דיבר חופשי חופשי עם העיתונאים, לא הפסיק להרעיף שבחים על שמייכל, וגם הוסיף: "ברור שאני שמח, הרי אנגליה הודחה". ב-22 ביוני 1992 הגעתי לגטבורג, לחצי הגמר בין הולנד ודנמרק. באולם התקשורת הענקי שליד האצטדיון השיחות כללו בעיקר את המספרים "שלוש" ו"ארבע". כלומר, כמה חתיכות תחטוף דנמרק מהולנד. אצלנו בשכונה היו קוראים לזה "לא כוחות".
מבחינת סגל השחקנים, הולנד של 1992 הייתה טובה יותר מהולנד של 1988. ואן באסטן בן ה-27 היה אז בשיאו ונחשב בצדק לחלוץ הטוב בעולם. גם החברים הטובים ממילאן, רוד חוליט ופרנק רייקארד היו שם לצדו. ברגקאמפ בן ה-23 היה עדיין באיאקס, אבל היה ברור שהוא הולך לכבוש את העולם. חצי הגמר בגטבורג התקיים יום אחרי שגרמניה ניצחה בחצי הגמר הראשון את שבדיה 2:3, כך שכולם ציפו לעוד פרק בסדרת המפגשים בין גרמניה להולנד.
העיתונאים הגרמנים שהגיעו לגטבורג עסקו בעיקר בניתוח הנבחרת ההולנדית. בעצם הם כבר החלו לכתוב את הפריוויו לגמר. ואז נפתח אחד המשחקים הגדולים ביותר שראיתי בימי חיי. והוא התחיל עם שער מהיר של הנריק לארסן, אחרי בישול פנטסטי של בראיין לאודרופ. לארסן היה גם הוא שחקן די אלמוני. הוא שיחק אז בפארמה, שירדה לליגה השנייה באיטליה, ואת היורו התחיל על הספסל. אבל השער שהבקיע מול צרפת השאיר אותו בהרכב.
הולנד לא נלחצה. היא ידעה שהיא טובה יותר. ואכן, בדקה ה-23 ברגקאמפ הישווה. הכדור הלא חזק שבעט עבר מתחת לידיים של שמייכל – הטעות היחידה שלו בכל הטורניר. אבל דנמרק, בתעוזה מופלאה, הסתערה קדימה ובתוך 10 דקות חזרה להוביל. ושוב היה זה לארסן שכבש. כשכולם חשבו שדנמרק כבר בגמר הגיח רייקארד והציל את הולנד כשקבע 2:2 בדקה ה-88. הבטתי לעבר עמיתי אבי מלר שישב לידי ביציע העיתונות. התחושה הייתה זהה: סיפור האגדה של דנמרק הסתיים.
הערב החל לרדת על גטבורג כשההארכה החלה. שמייכל עשה פלאים בין הקורות כאשר ואן באסטן, שעדיין לא הבקיע ביורו הזה, ניסה הכל כדי לכבוש שער ניצחון. בדו-קרב הפנדלים זה היה שוב השוער הדני הענק שניצח את מרקו. אחרי שרונלד קומאן ולארסן דייקו בפנדלים הראשונים, שמייכל עצר את הפנדל של ואן באסטן. קים כריסטופטה – מי שמע עליו עד אז? – בעט את הפנדל החמישי והאחרון של דנמרק. הוא לא רץ, אלא ניגש לכדור בצעד אחד - ובעט פנימה.
זה היה רגע של הלם, רגע של קסם, רגע שבו אתה מבין שבכדורגל הכל אפשרי. אחרי שנרגענו יצאנו מלר ואני מהאצטדיון והרגשנו כמו שני שיכורים, למרות שלא שתינו טיפה אחת של אלכוהול. זה היה אחד מאותם רגעים שברור לך שלא תשכח לעולם.
אם בחצי הגמר עוד הייתי חצוי, כשהגיע הגמר הגדול ב-26 ביוני כבר לא היה לי ספק מי אני רוצה שתזכה בתואר. בעיתון שהתפרסם ביום הגמר אפילו פרסמתי טור ובו הסברתי מדוע לדעתי דנמרק תהיה זו שתנצח. 29 שנים לאחר מכן אפשר כבר לחשוף את האמת: עורך מדור הספורט ב"ידיעות האחרונות" ביקש מאמיר אפרת, השליח הנוסף של העיתון, לכתוב טור שכותרתו "מדוע גרמניה תנצח בגמר", ולי נותרה רק האופציה השנייה.
משחק הגמר היה סוריאליסטי לא פחות מאשר חצי הגמר ולא פחות מהחוויה שהייתה לי יום לפני כן: ראיון עם פלה, שהגיע למשחק הגמר בשבדיה, 34 שנים אחרי שזכה שם בגביע העולם כנער בן 17. והיה עוד סיפור מרגש, שהעיתונאים הדנים נמנעו מלחשוף את כל פרטיו. קים וילפורט, הקשר הוותיק, לא היה בסגל למשחק מול צרפת ואף אחד לא ידע למה. דיברו אז על "סיבות אישיות".
רק בדיעבד הסתבר שמצבה של בתו בת השבע, שהייתה חולת לוקמיה, התדרדר. הוא חזר הביתה לקופנהגן בהבנה שכבר לא יחזור לשבדיה. אבל אחרי כמה ימים מצבה של הילדה השתפר מעט והיא בעצמה ביקשה מאביה לחזור לנבחרת. והוא אכן חזר. מלר ואני התמקמנו ביציע העיתונות של אצטדיון אולבי בגטבורג (אז למדתי שבשבדית קוראים לעיר "יוטבורי") כשממש מאחורינו יושב פרבן אלקייאר לארסן, כוכב נבחרת דנמרק משנות ה-80, שהגיע למשחק כפרשן. גרמניה, אלופת העולם דאז, תקפה בחמת זעם. עם קלינסמן ורידלה הנהדרים בהתקפה, כשמאחוריהם מתיאס זאמר, סטפן אפנברג ותומס האסלר, זו הייתה באמת נבחרת אימתנית.
ואז, בניגוד גמור למהלכי המשחק, דנמרק עלתה ליתרון עם פצצה לחיבורים של בודו אילגנר. כולם תפסו את הראש. קודם כל כי דנמרק הבקיעה, ושנית, כי ג'ון "פאשה" ינסן היה זה שהבקיע. זה השחקן שבכל 18 שנות הקריירה שלו כבש שמונה שערים. בארסנל, בה שיחק ארבע שנים, הוא הבקיע שער אחד. גרמניה המשיכה לשלוט, ולתקוף, ולבעוט. אבל שמייכל נתן את אחד ממשחקי חייו. קלינסמן נראה בשלב מסויים מיואש. הוא לא הבין איך שמייכל הוציא לו כדור מושלם שהיה בדרך לחיבורים. 12 דקות לסיום יצאה דנמרק להתקפה נדירה. תומאס הלמר והקפטן אנדי ברהמה התבלבלו, וילפורט עבר בין שניהם, בעט כדור חלש שפגע בקורה והתגלגל לרשת.
ביציע העיתונות - אופוריה. שני ישראלים ממושקפים מניפים אגרופים קמוצים, צועקים בהתלהבות ומתחבקים האחד עם השני כאילו נולדו בקופנהאגן. מהשורה שלמעלה מגיע המבט המשתאה של פרבן אלקיאר לארסן. "מאיפה אתם, חברים?!" השער השני של דנמרק גמר את הגרמנים. הם הבינו שהפסידו. אבל גרמניה לא הייתה הסיפור, אלא דנמרק. באותו ערב לא היה עיתונאי אחד שלא הזכיר את סיפורי האגדות של האנס כריסטיאן אנדרסן, שלא נזכר בברווזון המכוער שהפך לברבור יפהפה.
הערב (19:00), בדיוק 29 ימים שנים אחרי הגמר הבלתי נשכח ההוא, תעלה נבחרת דנמרק למשחק שמינית הגמר שלה מול וויילס ביורו 2020, ומדהים כמה קווים מקבילים יש בין הנבחרת ההיא של 92 והנבחרת הנוכחית.
גם אז וגם כעת השוער עונה לשם שמייכל. קספר, בנו של פיטר, היה אז ילד בן 5. גם ב-1992 פתחה דנמרק את היורו עם תיקו והפסד, כאשר ניצחון דרמטי במחזור השלישי הבטיח לה את העלייה. אי אפשר כמובן להשוות בין שני המקרים, אבל הדרמה של כריסטיאן אריקסן, שתודה לאל נשאר בחיים, מזכירה לרבים את הדרמה של וילפורט. רק שלרוע המזל בתו של וילפורט הלכה לעולמה זמן קצר אחרי היורו.
דנמרק החלה את יורו 1992 כנבחרת שאף אחד לא האמין בה, וסיימה את הטורניר כאלופת אירופה. תאמינו או לא, אבל בקופנהאגן יש לא מעטים שמאמינים שההיסטוריה תחזור על עצמה, 29 שנה מאוחר יותר. ואני, שהייתי שם, בקיץ 1992 בשבדיה, וראיתי מקרוב את סיפור האגדה הזה קורם עור וגידים אל מול עיניי, יודע שבכדורגל הכל יכול לקרות.
