היום האחרון של שלב הבתים ביורו היה משהו קלאסי ונצחי, שההיסטוריה תשחזר בתור דוגמה למה שצריך לקרות בטורניר גדול. כאילו – בית מוות בקנה מידה שאנחנו לא זוכרים, צמד 2:2 ומשחקים שזהות מנצחת הבית והמודחת מהטורניר משתנה בהם ללא הרף? אין דברים כאלה גם בספרים של אבנר כרמלי.
יורו 2020 ב-ynet - מתחם מיוחד
אבל תוך מספר ימים בלבד התברר שאותו ערב בסך הכל הציב רף גבוה מאוד, אבל לא כזה שאי-אפשר לעבור. שתי שמיניות הגמר של אתמול (שני) היו הזויות, דרמטיות, בלתי צפויות, חסרות היגיון, מושלמות, חגיגות כדורגל ברמה שאנחנו רק מפנטזים עליהן ולא מעזים לקוות שיקרו באמת. אולי היום המדהים אי-פעם ביורו/מונדיאל.
זו הייתה קפסולה מרוכזת של כל מה שטוב בענף, אבל חייבים להתמקד בשלושה היבטים שקריטיים לכדורגל, וכולם באו לידי ביטוי בבת אחת. זה סוד הקסם של מה שקרה אמש, והעובדה שמדובר היה בשמינית הגמר של אליפות אירופה, והשילוב של שלושתם, רק העצימו משחקים מעולים ממילא והפכו את העניין לבלתי נשכח.
העניין הראשון הוא הדרמה. אנחנו למודי אכזבות כאוהדי כדורגל משנים בהן ראינו, הרגשנו, ידענו שמשחק מסוים גמור בנקודה כלשהי. הטיל של פול פוגבה לחיבורים של שווייץ היה רגע כזה, וגם השער של פראן טורס הספרדי. הראשון היה סימן קריאה, השני הציג את קרואטיה כנבחרת שבורה אפילו יותר מאשר הראה את הכישרון של החלוץ הספרדי.
אבל אחד המאפיינים של שחקנים גדולים הוא התחרותיות והסירוב המוחלט להרים ידיים. קרואטיה לא איימה בכלל על ספרד, וה-1 שלה על לוח התוצאות היה תוצאה של שער עצמי מחצי מגרש (רגע שרק הוסיף לטירוף המוחלט של 240 הדקות + פנדלים של הערב). אבל אז קרואטיה מצאה כוחות חדשים, עם הרבה אש בעיניים ממיסלאב אורשיץ', שחקן שנזנח על הספסל במשך כל היורו, וכתבה מחדש את התסריט. הפסידה בהארכה? מי חשב שתגיע לשם.
שווייץ נאבקה, לא הסכימה שיגידו שאלופת העולם גדולה עליה, שהפנדל של ריקרדו רודריגז גמר אותה. חייבים להעריץ את התכונה הזו ולאמץ אותה, בכל קבוצה, בכל נבחרת, בכל ליגה. פיגור שני שערים ב-10-5 הדקות האחרונות לא אומר כלום.
העניין השני הוא ההתקפה. זה היה ניצחון של הכדורגל החיובי. מוקדם יותר בטורניר כתבתי כאן על כך שעם כל הכבוד לכך שהנבחרות הקטנות מנסות "להילחם בנשק שיש להן", הן הורסות את היורו עם הגנות מעובות ומשחק נסוג. כאשר הנבחרות האיכותיות באמת משחקות, רואים כמה ההתקפות מנצחות משחקים וגורמות לעונג. גם כאן היו שתי נבחרות קטנות יותר כביכול, וקרואטיה באמת לא ניסתה לתקוף במשך יותר מדי זמן, אבל כאשר התחילה לשחק זה היה משהו אחר לגמרי, שהוכיח למאמן זלאטקו דאליץ' שהגישה שלו הייתה שגויה. ושווייץ, כמו אוסטריה שבסופו של דבר נכנעה לאיטליה, לא באה להחתים כרטיס על שמינית גמר אלא לשחק כדורגל.
זה אושר גדול לראות שיותר ויותר נבחרות לא באות לגנוב תוצאה אלא לשחק משוחרר, התקפי, כיפי. ועוד יותר טוב לראות שזה מניב תוצאות. אנחנו, כאוהדי כדורגל ישראלים, צריכים להעריך את זה עוד יותר בגלל שאנחנו באים מתרבות כדורגל פגומה בה המטרה של 99 אחוז מהמאמנים היא להגיע כדי לא להפסיד – ולא במטרה לנצח.
והעניין השלישי הוא הטוב מכולם. שווייץ הזכירה לנו את האלמנט הכי חשוב בספורט: לא רק שמשחק אף פעם לא גמור אם מי שבפיגור באמת רוצה את זה, אלא שמשחק אף פעם לא גמור מראש. הכל אפשרי, גם אם אתה משחק נגד היריב שכולם מפחדים ממנו.
ומה מחכה היום?
אנגליה – גרמניה (19.00): אז שני המשחקים של אתמול גרמו לנו להבין ששום דבר לא ברור ומובן מראש בכדורגל, אבל קשה להתחמק מהמחשבה שאנחנו יודעים בדיוק איך ייראה המשחק הגדול של היורו – אנגליה תתגונן עם כל מה שיש לה ותהיה קפדנית מאוד ביציאה קדימה, כפי שעשתה מול יריבות קטנות יותר, וגרמניה תניע את הכדור ותחפש פרצות. כנראה שלא תהיה כאן חגיגת שערים, אלא קרב מוחות מורט עצבים.
שבדיה – אוקראינה (22.00): פרט לטורקיה, אין נבחרת שהוציאה מעצמה פחות בטורניר הזה מאשר אוקראינה. למשך כמה דקות מול הולנד וצפון מקדוניה ראינו את מלוא הכישרון מתפרץ, וחוץ מזה כישלון מוחלט של אנדריי שבצ'נקו במיקסום היכולות הטכניות של החלק הקדמי. למזלו, יש לו עוד הזדמנות, מול נבחרת הפוכה – זו שהוציאה מעצמה יותר מ-100 אחוז. שימו עין על דיאן קולוסבסקי השבדי מיובנטוס, שאחרי ההחלמה מקורונה עלה כמחליף נגד פולין ונתן שני בישולים גדולים.
