טורנירים גדולים הם הבמה המפוארת ביותר להצגת תהליכים. הם לרוב לא חושפים לראשונה את הטקטיקות הכי חדשניות, אבל ניתן לראות בהם במרוכז - וברמת ביצוע מושלמת - את הצעקה האחרונה בכדורגל.
אליפות אירופה היא הזדמנות כזו. כשיש כל כך הרבה שחקנים מעולים ומאמנים מבריקים, חלק ניכר מהתוצאה הסופית יהיה מבוסס על השיטה המוצלחת ביותר לתקופת הזמן וההתאמה שלה לסגל. זו גם הזדמנות מצוינת ללכת אחורה, ולראות איך הטקטיקה האירופית השתנתה מימיו המוקדמים של הכדורגל המודרני בסוף המאה ה-19 ועד היום: אילו מדינות הובילו את המהפכות, אילו מערכים שלטו במגרש והשפיעו בצורה אדירה על קבוצות ונבחרות שחיקו אותם, ואיפה אנחנו מוצאים את עצמנו בקיץ 2021.
הכוח האנגלי
אפשר להתחיל את המסע ב-1863, אז חוקי המשחק גובשו ונכתבו באנגליה. עם מערכת כללים ברורה אפשר היה להתחיל לשחק כדורגל, והבריטים, עדיין אימפריה חובקת עולם באותה תקופה, ייצאו אותו למדינות אחרות והביאו איתם את המשחק שהם יצרו. והוא לא היה מתוחכם במיוחד. גרסה כמעט קדמונית של הענף לפני שהבינו שאפשר גם אחרת.
ההשפעה של הימים המוקדמים הייתה כל כך חזקה, שעד היום מייחסים לאנגלים את הסגנון של "בעט ורוץ למעלה". מאמנים מיושנים בממלכה עדיין תקועים בתפישה הזו, למרות שהתפתחות הפרמייר-ליג שינתה לחלוטין את הכדורגל האנגלי והכניסה בו אלמנטים חדשים.
זה היה כדורגל חובבני, שמבוסס על הרבה פיזיות ומעט טכניקה, של שחקן שהכדור מגיע אליו ופשוט רץ איתו עד שמישהו מפריע לו. רוצים דוגמה? במשחק הבינלאומי הראשון, אנגליה נגד סקוטלנד ב-1872 (נקבל כזה גם ביורו הנוכחי), אנגליה פתחה במערך 8-1-1, המכונה מערך הראגבי. בלם אחד ליד השוער, עוד שחקן באזור מרכז השדה, ושמונה חלוצים שמחכים לכדור.
המסירות הסקוטיות
אז בזמן שאנגליה העיפה למעלה, בסקוטלנד התחיל להתפתח בשלבים מאוחרים יותר של המאה ה-19 סגנון חכם יותר, שהדביק אחריו את כל אירופה. היבשת גילתה במהירות את הענף, ולקחה את השיטה אליה.
העיקרון היה לחלק בצורה אחרת את השחקנים, לעבות את הקישור ולעשות משהו שנראה לנו בסיסי אבל אז עוד נחשב חדשני: להתמסר עם החברים במקום ללכת לבד. הסקוטים הבינו שככה הכדור נמצא יותר ברגליים וקל יותר ליצור מצבים, בטח מאשר לחכות להברקה בודדת. בהתקפה עדיין ניצבו המוני חלוצים, אבל היה עבורם יותר שטח לפעול בו ולהמתין לפסים מוצלחים. השיטה הזו גם עזרה לשילוב משופר של שחקנים קטנים יותר, שכבר לא היו זקוקים לכוח פיזי כדי להתקדם במגרש. הצורך בכישרון הפך הכרחי, ובכך הסקוטים הכניסו היבט קריטי לעיצוב הענף.
(צפו בנבחרת סקוטלנד ב-1926)
השטף ההונגרי
חוק הנבדל נכנס לשימוש ב-1925, וחייב את המאמנים להתאים את עצמם עם הפחתת מספר החלוצים, שכבר לא היה טעם שיעמדו בהמוניהם ברחבת היריב. גם ההגנה קיבלה דגש בתור הגב של הקבוצה. היה צורך ברעיונות חדשים, וגוסטב שבש היה האיש שנדלקה לו נורה מעל לראש.
המאמן ההונגרי הוא זה שהמציא את "הכדורגל הסוציאליטי" - כולם למען כולם. זו שיטה שידועה גם כ-WM בגלל הפריסה במגרש שמדמה את שתי האותיות: שלושה שחקני הגנה עם שני קשרים/בלמים בקו שלפניהם, שני קיצוניים על הקווים, קשר התקפי ושני חלוצים מרכזיים - כשכל החמישייה הקדמית יכולה להיחשב כחמישיית חלוצים. אבל החדשנות לא הייתה רק בהצבת השחקנים על המגרש, אלא בעיקר בתזוזה שלהם.
(צפו בהונגריה של גוסטב שבש מביסה 0:3 את איטליה ב-1953)
זו המשמעות של "כולם למען כולם" - זו הייתה השיטה הראשונה ששילבה גמישות טקטית, כך ששחקן נע על כל המגרש ומתאים את עצמו לצורך באותו רגע, כולל שינוי מערך במהלך המשחק. זו חשיבה מהפכנית. הייתה שם גם תזוזה לאחור של שחקנים קדמיים כדי לקבל כדור ותפישה לפיה ההגנה וההתקפה צריכות לשחק כיחידה אחת. פרנץ פושקאש האגדי הסביר: "החלטנו שנחלק בינינו את עומס העבודה".
זה בוצע ביעילות אכזרית. שבש מונה לתפקיד מאמן הנבחרת ב-1949, והונגריה טסה לרצף של 22 משחקים ללא הפסד. היא השפילה את אנגליה, שהייתה בטוחה עד אז שהעליונות שלה בכדורגל האירופי (ולמעשה, גם העולמי) אינה מוטלת בספק, עם 3:6 ו-1:7. מדליית הזהב האולימפית ב-1952 הייתה אמורה להיות המתאבן לקראת הזכייה במונדיאל 1954, כי לאיש לא היה ספק שהונגריה היא הטובה בעולם - אבל שם הגיע ההפסד המדהים 3:2 בגמר למערב גרמניה.
הקטנצ'ו האיטלקי
שלוש אליפויות איטליה, שני גביעי אירופה. מה הפך את אינטר של שנות השישים לחזקה כל כך? תגובת הנגד לסגנון ההתקפי ששלט בעולם - הקטנצ'ו, שינוי קונספציה שנועד לחזק את ההגנה ולהתבסס עליה כחומה בלתי עבירה שתתסכל את היריב. האיטלקים דגלו בכדורגל חסר פשרות, הרבה יותר אגרסיבי, עם החידוש של מאמן אינטר הלניו הררה שהציב סוויפר, בלם אחורי חופשי שמשחק מאחורי רביעיית הגנה.
אם בתחילת הדרך דיברנו על שמונה חלוצים, הררה עבר ל-1-4-5, עם חלוץ בודד. בנבחרת איטליה אימצו את הרעיון וזכו איתו ביורו 1968, ובהמשך הגיע גל של קבוצות נוספות שהבינו את היעילות ההגנתית של השיטה, שסוגרת פערים בין יריבות שאינן מאוזנות ברמת הניצוץ של השחקנים ההתקפיים.
עד היום הקטנצ'ו מלווה את הכדורגל האיטלקי בצורות שונות, ונחשב כשם נרדף לבונקר, אבל זו לא הייתה המטרה שלו - אלא רק תוצר לוואי שנגרם בגלל השימוש בטקטיקה הזו על ידי קבוצות פחות מוכשרות. כשאין עם מי לשחק, הדגש הוא על חמישיית ההגנה. הכוונה של הררה הייתה דווקא להביא לכך שהמגינים ירגישו בנוח לעלות לעזור להתקפה בזכות הכיסוי שמספק הסוויפר, ובחר בשחקנים מהירים ששינו את החשיבות והעוצמה של המתפרצות.
הטוטאליות ההולנדית
מה זה בעצם טוטאל פוטבול, ההמצאה של רינוס מיכלס שהפכה למושג מפתח בכדורגל? בעיקרון, המאמן חזה את העתיד. בענף שהולך לקראת מציאות שבה כל שחקן יהיה חייב לדעת לבצע כל פעולה ולמלא כל תפקיד, מיכלס פיתח כבר בשנות ה-70 סגנון בו השחקנים עולים ללא עמדה מוגדרת ומבלבלים את היריב בתנועה שלהם. לא סתם זה מזכיר את הכדורגל של שבש ההונגרי, שהשפיע רבות על מיכלס, אבל הגאונות הייתה טמונה בכך שאותן תנועות שהיריב לא הצליח לצפות היו חלק מתוך מבנה ברור ששחקני הולנד ידעו לנוע בתוכו.
זו המילה שחוזרת, תנועה, וזה היה היופי שבשיטה. אנשים בכל העולם קיבלו לראשונה שידורי טלוויזיה של משחקים, והתאהבו בקלילות בה ההולנדים נעו על המגרש והסינכרון האמנותי ביניהם. אולי זה לא הביא תארים, עם שני ההפסדים הרצופים בגמרי המונדיאל, אבל זה היה רק בגלל שנבחרות ציניות יותר לא היו מוכנות לתת לזרימה הזו לנצח ומצאו דרכים לנטרל את השיטה.
הטיקי-טקה הספרדי
מיכלס לימד את יוהאן קרויף, קרויף החדיר את הטוטאל פוטבול בברצלונה, ופפ גווארדיולה למד את התורה כשחקן וכמאמן - והחליט לקחת אותה צעד קדימה.
פפ הפך את בארסה לאחת הקבוצות ההתקפיות הגדולות בכל הזמנים, ונבחרת ספרד שהשתמשה בטיקי-טקה זכתה בשתי אליפויות אירופה ובמונדיאל תוך ארבע שנים.
מדובר בקסם חסר רחמים. המטרה היא לשלוט ללא הרף בכדור, שיהיה כמה שיותר אצל הקבוצה שלך, להניע אותו במסירות קצרות כאשר כל שחקן חייב לחשוב בעקביות איך הוא פותח לחברו נתיבים מידיים למסירה נוספת, לזוז בכל רגע נתון לשטח פנוי (אלמנט קריטי בטוטאל פוטבול) ולבצע לחץ גבוה בלתי פוסק שמאפשר את חטיפת הכדור תוך מספר שניות, מחזיר את השליטה אליך ויוצר הזדמנויות קרוב לשער היריב. לא סתם אפילו האגדה של ריאל מדריד, חורחה ולדאנו, החמיא לפפ וקרא לו "סטיב ג'ובס של הכדורגל" בזכות החדשנות.
זה לא קל לביצוע. קבוצות נוספות ניסו לשחק כך, גם כאלו שפפ אימן בהמשך, אבל הסגנון דורש עבודה מגיל צעיר על מהירות מחשבה ומסירה בנגיעה אחת, הדברים עליהם שמים דגש בלה מאסיה, האקדמיה של ברצלונה. כאן טמון הייחוד שבשיטה, כי בזמן שכל העולם הושפע ממנה, היה כמעט בלתי אפשרי לחקות אותה.
אירופה, קיץ 2021
ובאיזו נקודה אנחנו נמצאים עם הכניסה ליורו 2021? ערב-רב של סגנונות, שנבחרות שונות מנסות לקחת מהם את המיטב. הפופולרי ביותר הוא ה"גגנפרסינג" הגרמני שיורגן קלופ אוהב במיוחד, לחץ גבוה מאוד שמבצעים השחקנים הקדמיים ביותר, שמטרתו להוציא את שחקני ההגנה מאיפוס ולגרום להם לבצע טעויות בהנעת הכדור כדי לחטוף אותו קרוב ככל האפשר לשער היריבה.
רעיון הגמישות הטקטית, שכאמור שורשיו מגיעים עמוק, חשוב מאוד כיום ועוד צפוי להתפתח. הוא משתלב עם שיטת החלוץ המזויף, שספרד זכתה איתה ביורו 2012 ופפ החזיר לאופנה העונה במנצ'סטר סיטי - שלושה שחקנים קדמיים, שאיש מהם אינו חלוץ מרכזי, שמחליפים ביניהם עמדות ופותחים שטחים לקשרים המרכזיים שמצטרפים מאחור.
גם ההצלחה של אנטוניו קונטה עם שיטת שלושת הבלמים ביובנטוס ובנבחרת איטליה בעשור הקודם עדיין מהדהדת, ונבחרות רבות משחקות כך, למרות שזה מנוגד לדרכן ההיסטורית - אפילו גרמניה והולנד.
בליגת העל שלנו זו בדרך כלל שיטה הגנתית במיוחד, בגלל שהיא תלויה לחלוטין באיכות המגינים, ובארץ הם נשארים בעיקר מאחור ויוצרים קו הגנה של חמישה שחקנים. כאשר ישנם שני מגינים תוקפים ברמה גבוהה, הם יוצרים לחץ אדיר על הגנת היריב, ואפילו נכנסים לרחבה (אינטר ודורטמונד עשו זאת מצוין בעונות האחרונות).
מי יהיה הממציא הבא? אולי ייקח זמן רב עד שנקבל חידוש. בינתיים, זה בסדר גמור גם לקחת מה שרוצים ממדף הטקטיקה הגדוש שאירופה יצרה לאורך השנים, וליהנות מהסערה המושלמת שעברה במוחם של מלחיני כדורגל ששינו את המשחק.
