זוכרים את בית המוות? ובכן, הוא מת. כבר שכחנו את הונגריה שהייתה רחוקה 5 דקות מעלייה מהבית הכי מדובר ביורו 2020. וכמה זמן ביזבזנו בניתוח הסיכויים של שלוש הגדולות של הבית. ובכן, תחילה הייתה זו פורטוגל שהודחה ע"י בלגיה, אחר כך צרפת שעפה בדו קרב הפנדלים מול שווייץ ואתמול גם גרמניה הלכה הביתה.
יכול להיות שהשלוש פשוט התישו את עצמן בבית הקשה ביותר, שבו אי אפשר היה לעשות רוטציות כדי לתת מנוחה לשחקנים. וכאשר זה קורה אחרי העונה המתישה ביותר שהייתה אי פעם, סביר להניח שגם זה תרם למותו של בית המוות.
אם מישהו היה אומר לכם לפני שריקת הפתיחה של היורו שברבע הגמר נראה את שוייץ, אוקראינה, דנמרק וצ'כיה – ולעומת זאת לא ישחקו שם צרפת, גרמניה ופורטוגל, הייתם שולחים אותו להתסכלות.
בלי לשים לב, ולפני שאנחנו יודעים מי ארבע הנבחרות שיעפילו לחצי הגמר, אין ספק שמדובר באחד הטורנירים המפתיעים ביותר אי פעם.
ב-12 אליפויות אירופה האחרונות לא קרה שלפחות אחת מבין השלוש, גרמניה, צרפת ופורטוגל, לא תהיה בחצי הגמר. הפעם האחרונה שזה קרה הייתה ביורו 1968, לפני 53 שנה.
שני טורנירים שהם בעצם נפרדים
בשמונת משחקי שמינית הגמר הובקעו לא פחות מ-29 שערים. מדובר בממוצע מדהים של 3.62 שערים למשחק. איזה הבדל לעומת שלב הבתים שבו הובקעו 94 שערים ב-36 משחקים, ממוצע נאה של 2.61 שערים למשחק, אבל לא דומה למה שחווינו בארבעת הימים האחרונים.
אם נשווה את מה שקרה כעת ליורו הקודם, ובכן בצרפת 2016 הובקעו בשמונת משחקי שמינית הגמר 19 שערים, ממוצע של 2.37 שערים למשחק. ביורו 2012 נכבשו אפילו פחות, רק 16 שערים בשמונת משחקי שמינית הגמר.
מה שמחזק את התחושה שמדובר בעצם בשני טורנירים כמעט נפרדים. שלב הבתים הסתיים לפני פחות משבוע, אבל הוא כמעט ונשכח. דברים שהיו נכונים למה שמכונה "יורו א'" כבר ממש לא נכונים ל"יורו ב'".
ההתלהבות מהולנד אחרי שלב הבתים המושלם שלה, שבו היא ניצחה בכל 3 משחקיה והבקיע 8 שערים הייתה גדולה. ואז הגיעה הקריסה מול צ'כיה שחשפה את מצבה האמיתי של הנבחרת.
אותו דבר, רק לכיוון השני, קרה עם ספרד. לואיס אנריקה ושחקניו חטפו ביקורות קטלניות מכל הכיוונים אחרי המשחקים הראשונים, בהם התקשו כל כך להבקיע שערים. גם החמישייה מול סלובקיה לא הצליחה לשכנע את מרבית המבקרים, שטענו כי מדובר ביריבה חלשה שתפסה יום רע במיוחד.
אבל אחרי הניצחון הכביר 3:5 על קרואטיה, למבקרים כבר לא נותר מה לומר. ואפילו אלברו מוראטה המושמץ הפך לחלוץ נערץ.
ההחמצה שתרדוף את אמבאפה
קיליאן אמבאפה הגיע ליורו כשחקן הגדול ביותר באירופה, אולי אחרי כריסטיאנו רונלדו. למרות שלא זכה העונה באליפות בצרפת עם פריז סן ז'רמן, המוניטין שלו היה בשיא והמעבר האפשרי לריאל מדריד רק העלה את קרנו.
והנה, אחרי ארבעה משחקים בלבד, אמבאפה נמצא במקום אחר. כמובן שזה לא יהיה הוגן להפיל עליו את הכישלון של צרפת ביורו, אבל עם העובדות אי אפשר להתווכח. למרות אין ספור מצבים שהגיע אליהם, הוא לא כבש כלל ב-390 הדקות של צרפת בטורניר, והיו לו כמה החמצות מאוד לא אופייניות.
הפנדל אותו החמיץ בדו קרב מול שווייץ ירדוף את אמבאפה עוד הרבה שנים. מעתה ועד סיום הקריירה, בכל פעם שייגש לבעוט פנדל, יזכירו לו את ההחמצה ההיא. ורק בעוד שנה וחצי, במונדיאל בקטאר, תהיה לו הזדמנות לתקן את התדמית שלו בעיני אוהדי נבחרת צרפת.
ההישג של אנגליה עד עתה הוא ענק, לפחות מהבחינה הפסיכולוגית וההיסטורית. מעטים עד עתה נהנו לראות את המשחקים של נבחרת שלוש האריות מבחינת הכדורגל נטו. כל ארבעת המשחקים היו די משמימים. אבל את מי זה מעניין כשמנצחים את גרמניה, היריבה ההיסטורית שהאכילה את אנגליה מרורים ב-55 השנים האחרונות?
התחושות באנגליה אחרי הניצחון על הנבחרת הגרמנית הכל כך בינונית הזו הן של אופוריה. כאילו השחקנים של גארת' סאות'גייט כבר זכו בגביע.
וזהו, שיש להם עוד שלושה משחקים עד שיצליחו לשחזר את מה שעשו הבחורים של אלף ראמזי ב-1966. השאלה היא האם אנגליה תמשיך באותה מתכונת, של כדורגל משעמם, עם הגנה חזקה, ועקיצות של ראחים סטרלינג.
התשובה היא: כן, זה יכול להסתיים עם זכייה בגביע. ואם זה יקרה, לאף אחד באנגליה לא תהיה בעיה עם הסגנון.
השערים העצמיים: מי יהיה הכובש העשירי?
תופעת השערים העצמיים לא נעצרה גם בשמינית הגמר, ובעצם הגיעה לשיא. מה שקרה לספרד בתחילת המשחק מול קרואטיה היה כנראה השער העצמי ההזוי ביותר בהיסטוריה של היורו.
מה שהזוי עוד יותר זה שאופ"א החליטה "להעניק" את השער העצמי לפדרי, שמסר את הכדור התמים לאחור, ולא לשוער אונאי סימון. לא רק שזו הייתה טעות שכל כולה של סימון, הוא גם נגע בכדור ברגלו.
עד עתה 9 מתוך 123 השערים שהובקעו ביורו היו עצמיים. בכל תולדות היורו, מ-1960 ועד 2016, ב-15 אליפויות אירופה, נכבשו 9 שערים עצמיים. כבר שכחנו אבל הטורניר נפתח עם שער עצמי, של הטורקי מריח דמיראל במשחק מול איטליה. כנראה שזה היה הסימן למה שמצפה לנו בהמשך.
אז הנה שמות: מריח דמירל, לוקאס ראדצקי, מאטס הומלס, ווייצ'ק שצ'סני, רובן דיאש, רפאל גריירו, מרטין דוברבקה, יוראי קוצ'קה ופדרי. עכשיו נראה מי יהיה העשירי, כי לפי הקצב הנוכחי, זה רק עניין של כמה ימים.
ואי אפשר בלי הקהל וההשפעה שלו. אחרי שנה וחצי שהשחקנים באירופה שיחקו כדורגל מול יציעים ריקים לחלוטין, לחזור ולשחק מול קהל היה עבור רבים מהם סוג של הלם. הלם חיובי אבל עדיין, משהו שהם כמעט ושכחו איך הוא מרגיש. אנטואן גריזמן דיבר על כך, והוא לא היה היחיד.
אתמול בוומבלי היו למעלה מ-41 אלף צופים, רובם ככולם אוהדי נבחרת אנגליה, וההשפעה שלהם הייתה אדירה. זה ממש לא משנה שיש עדיין מושבים רבים פנויים באצטדיונים, כי בסופו של דבר מה שעושה את ההבדל הוא עוצמת העידוד.
אנגליה, איטליה ודנמרק הרגישו את זה יותר מכל היתר, ואף אחת מהן לא תהנה מהעידוד המאסיבי הזה במשחקי רבע הגמר. יהיה מעניין לראות איך זה ישפיע עליהן.
