אוהדים בכל אירופה, ובעצם בכל העולם, התענגו אמש – החל מהביצוע של אנדראה בוצ'לי, דרך הצבע ביציעים ועד הקונצרט של איטליה. אוהדים בכל ישראל היו בעיקר ערניים לאורך כל משחק הפתיחה של יורו 2020: לא שהמיתוג של הטורניר לא יפה או משהו כזה, אבל כשהחילופים והסימון של תוספות הזמן עולים על המסך בצבעים של התראת צבע אדום, אתה 90 אחוזים נהנה מהמשחק וב-10 האחוזים הנוספים הלב שלך יורד לתחתונים כשהטלוויזיה מראה לך בכתום ותכלת כמה דקות נשארו למחצית.
יורו 2020 ב-ynet - המתחם המיוחד
אבל כשהעין התרגלה, הנשמה קפצה משמחה, כי זה היה משחק שראוי להחזיר את הכדורגל לבמה המרכזית אחרי תלאות הקורונה. איטליה באה עם ציפיות, לחץ ותיאבון אחרי שלא שיחקה חמש שנים בטורניר גדול – והתגברה על בונקר מפתיע ומכוער מאוד בדרך לניצחון ענק. ההתלהבות מתעצמת כאשר מסתכלים על הסגל ורואים שבכלל לא היה שימוש בשחקנים קדמיים מרשימים נוספים, כמו הילד ג'אקומו רספדורי, ושמנהיג וכוח במרכז השדה בדמות מרקו וראטי הפצוע בכלל לא היה בסגל.
קשה להתרגל לראות את איטליה משחקת בצורה התקפית כ"כ, עם שפע של כישרונות, אבל החוכמה היא להתאים את השיטה למאגר השחקנים ולא להפך. לא להיות "איטלקים" בכוח, אלא להבין שאחרי עשור בו התלוננו במדינה על מחסור בעומק בשחקנים מקומיים, השמות הטובים ביותר התגבשו בחלק הקדמי.
ועדיין, ההבדל המרכזי ששינה את המשחק היה חילוף בחלק האחורי. רוברטו מנצ'יני לא נלחץ מהמחצית הראשונה, כי ראה שעם מעט סבלנות ומחשבה, ישנם חורים בהגנה הטורקית – שהתקבצה פנימה ולמרכז כדי לצופף את הרחבה אבל הייתה פגיעה מהצדדים. זו הייתה מחצית בה הדברים הטובים ביותר באיטליה קרו באגף שמאל, עם ההצטרפות של המגן לאונרדו ספינאצולה והראש של לורנצו איניסינייה, שכל הזמן חיפש את השער. בכלל, למרות השער והבישול של צ'ירו אימובילה, אינסינייה היה הטוב במגרש גם בגלל אותה מחצית בה איטליה התקשתה והוא בכל זאת לא הפסיק להטריד את הטורקים. בחזרה לחילוף: המשחק זרם מצד שמאל, אבל מימין לא הגיעו בשורות.
ואז מנצ'יני הוציא כבר בהפסקה את המגן הימני אלסנדרו פלורנצי, החולייה החלשה, ושלח למגרש את ג'ובאני די לורנצו שבאופן מיידי התחיל ללחוץ קדימה. הוא הכניס למשחק את החלוץ מצד ימין, דומניקו ברארדי, שהפך מעורב יותר בעניינים אחרי שכמעט לא נגע בכדור במחצית הראשונה, וההתקפות החלו להגיע פעם מימין ופעם משמאל, ולא איפשרו לטורקים לצאת קדימה. ממילא הקיצוניים של שנול גונש שיחקו כמעט לחלוטין רק בהגנה, והכניסה של די לורנצו רק שלחה אותם יותר לאחור. פעולה של ברארדי הובילה לשער הראשון, ואח"כ כבר היה קל יותר לפרוץ את הגנת טורקיה.
בתחילה אמרנו שהבונקר של טורקיה היה מפתיע, והסיבה היא שרבים ראו בה כנבחרת שיכולה לעקוף את הגדולות וללכת רחוק. בשביל ללכת רחוק, צריך גם לנסות. המערך היה זהה, אגב, לזה שניצח רק לפני חודשיים את הולנד החזקה 2:4, ו-10 מבין 11 השחקנים שפתחו אז פתחו גם אתמול. ההבדל היחיד, למרבה האירוניה, הוא שכובש השער העצמי מרי דמירל פתח הפעם במקום אוזאן קאבאק במרכז ההגנה... אבל זה לא המערך, אלא הרצון. אוקאי יוקושלו, שמשחק כקשר אחורי בין הבלמים למרכז השדה, נדבק הפעם להגנה ולא דחף קדימה, והאכזבה הייתה בעיקר מאוזאן טופאן, קשר 50/50 קלאסי שהפעם היה 100 אחוז מאחור. היו מעט מאוד מקרים בהם טורקיה החזיקה בכדור וניסתה לפתח התקפה, למרות שהייתה לה אפשרות לייצר יתרון מספרי בקישור ולאתגר יותר את איטליה. גונש הגיע זהיר מדי, ושילם בגדול.
גם מי שאינו אוהד איטליה נהנה ממנה יותר מאשר נהנה ממנה אי פעם, ככל הנראה. אין לה מה להפסיד, כי היא עדיין לא השלימה את הבנייה מחדש והרבה "גדולות" נחשבות למועמדות רציניות ממנה לזכייה. זו עמדה שאפשר רק להפציץ ממנה.
ומה מחכה היום?
1. וויילס – שווייץ (16:00): על הנייר, יש לשווייץ יתרון בכל פרמטר. אפילו מרכז השדה הוולשי, שהצטיין באגרסיביות ומחשבה מהירה, סובל מהתבגרות וירידה בכושר של ג'ו אלן וארון ראמזי, שיכולים להיטרף ע"י צמד כמו גרניט ג'אקה ודניס זקריה של מנשנגלדבאך (שרק השבוע קושר למנצ'סטר סיטי, מנצ'סטר יונייטד, ארסנל וליברפול). בייל מסוכן תמיד, אבל שווייץ חייבת לנצח.
2. דנמרק – פינלנד (19:00): מה פינלנד יכולה להציע בהופעת הבכורה שלה בטורניר גדול? מלחמה. הסגל שלה עדיף במקרה הטוב אולי רק זה של צפון מקדוניה, אבל יש לה חוסן פיזי וגאוות יחידה. מצד שני, לא רק שהיא הפסידה בבית לאסטוניה במשחק ההכנה האחרון, אלא שהיא מגיעה לקופנהגן, וזה רק היבט אחד ביתרון העצום שיש לדנמרק הנפלאה עליה.
3. בלגיה – רוסיה (22:00): לא אידיאלי לפתוח טורניר בלי קווין דה בריינה, שנשאר בבלגיה כדי להמשיך בהחלמה לקראת המשחק השני מול דנמרק, אבל מול יריבה בינונית אפשר לצפות לשני דברים: א. מאמץ מוגבר של אדן הזאר להוכיח את עצמו בעקבות הסיוט בריאל מדריד. ב. תרומה עודפת של יאניק קראסקו, שמגיע ליורו בכושר שיא. למרות הביתיות בסנט-פטרסבורג, רוסיה בבעיה.
