כריסטיאנו רונאלדו מגיע לאליפות אירופה אחרי תקופה לא קצרה של אי־שקט. פרשיות המסים מספרד, הטענות לאונס באמריקה, ההידבקות בקורונה. אחרי תשע שנות שלטון מוחלט בליגה האיטלקית יובנטוס בקושי הצליחה להשתחל בשנייה האחרונה לליגת האלופות. היא הודחה העונה מהצ'מפיונס כבר בשלב מוקדם נגד פורטו. רונאלדו לא הפסיק לכבוש ולהיות מעורב בשערים, אבל פרשנים ושחקני עבר איטלקים רבים טענו שהוא אשם בכישלון.
הם האשימו אותו בכישלון גם בגלל שניסו להדוף את האשמה מאנדראה פירלו, המאמן שגויס לקבוצה הצעירה של יובנטוס, קיבל את תפקיד המאמן של הקבוצה הראשית אחרי שמונה ימים על הקווים של קבוצת המילואים, ופוטר עוד לפני ששקע האבק על סיומה של העונה. פירלו הוא גיבור איטלקי. אף אחד לא מנצח פטריוטיזם ספורטיבי עם סטטיסטיקות. רונאלדו, כך טוענים המבקרים, לא עושה מספיק לחץ בחלק הקדמי של המגרש, תפקיד הכרחי לחלוצים בשיטת המשחק של פירלו (וגם קודמו בתפקיד). הכתוביות ברורות: רונאלדו, כבר בן 36, מזדקן.
זה מסוג הדברים שתמיד חשבת שלא יקרו. רונאלדו היה תמיד לא אנושי. תאוצה של מכונית מרוץ, קופץ גבוה, שרירי, יפה תואר, מבקיע בראש, בועט בשתי הרגליים, ווינר, מעז לעשות דברים שאחרים בכלל לא מדמיינים, חוצפן. אם רונאלדו משחק בקבוצה שלך - אתה נשבע לו אמונים, כל השאר שנאו אותו. הוא מסוג האנשים האלו שאתה לא נשאר אדיש אליהם. אף פעם לא משעמם בסביבתו. רונאלדו בקושי היה אמור להתבגר, אבל להזדקן? לא יכול יותר לרוץ?
רוצח בדם קר
רונאלדו תמיד גרם למי שצופה בו לתהות מה הוא היה מעדיף: ניצחון 0:3 בלי שער שלו, או הפסד 5:4 עם רביעייה. אני לא חושב שזה משהו שאפשר להסביר אותו ברגש. ברור שרונאלדו ווינר, אז מה השאלה? התהייה הזו באה ממקום אחר, לא מלוגיקה. רונאלדו לא סתם אוהב לכבוש. הגולים לא עושים אותו רק מאושר. הוא מכור להם. מי שאהב את כריסטיאנו הבין את ההתמכרות. סלח לו. לא היה מעולם כדורגלן, אולי אפילו ספורטאי, שהשפיע כל כך על מי שראה אותו משחק. החולצות עם השרוול הארוך, השפתיים הנשוכות, תחתוני הגברים. מה לעשות לילד? את תספורת רונאלדו, בבקשה. כמה ילדים ראיתם אי־פעם מחקים במגרשי המשחקים את חגיגות הטווס של מסי אחרי שהבקיע שער?
רונאלדו כמעט תמיד שיחק בקבוצות של כוכבים. בנבחרת זה היה אחרת. בפורטוגל זה היה רונאלדו נגד הטכנאים הספרדים. רונאלדו נגד תור הזהב הצרפתי. רונאלדו נגד 80 מיליון גרמנים. ב-2004, שנת הזהב של הכדורגל הפורטוגלי (הזכייה של פורטו עם מוריניו), הוא הגיע לגמר היורו כעוזר ראשי ללואיס פיגו וסיים אותו בדמעות. ב־2016 הוא סגר מעגל, ירד מהמגרש פצוע בדמעות ודחף את חבריו כמו אחרונת הצ'ירלידרס לזכייה על חשבון המארחת הצרפתית העדיפה. רונאלדו, שתמיד הואשם בסוליסטיות, באהבה עצמית ובסוציומטיות, לבש דמות לגמרי אחרת, אלטרואיסטית, מהרגע שעלה על מדי הבורדו־ירוק היפהפיים. הפטריוטיות כמפלטו של הגיבור.
הוא תמיד היה רוצח בדם קר. בנבחרת האופי הזה הפך לאגדה. במונדיאל הראשון שלו ב-2006 הוא גרם להרחקתו של וויין רוני שהיה אז חברו במנצ'סטר יונייטד. אחרי שנשלף לרוני הכרטיס האדום, המצלמות תפסו את רונאלדו שולח לספסל הפורטוגלי קריצת "ראיתם איך עבדתי על השופט?". כשאנגלים היו נשאלים אז על חולשת אופי, הם היו מודים שהם אוהדים את רונאלדו. היו שחשבו אז שרונאלדו לא יוכל לחזור לשחק באנגליה. זה היה בשנים שבהן המעיטו ביכולתו. אנשים אהבו אותו למרות שזיהו בו הרבה תכונות שהם לא יכולים לסבול.
רונאלדו היה סוג של דת: אתה לא בוחר באף אחד מהם. ההתמכרות של כריסטיאנו הייתה מידבקת. כל תנועה שלו, כל מחווה, סיפרה סיפור. הוא היה צריך מיליוני עיניים, חמש מאות מיליון עוקבים ברשתות החברתיות, מאות גולים, כדי להגיד: אני אוכל לבד, נוסע לאימון לבד, מצטלם לבד. הורדתי כל מכשול בדרכי לבד. עשיתי את זה. בדרך שלי. תיהנו.
לעשות חיים בבית המוות
זו אולי אחת ההזדמנויות האחרונות לראות את רונאלדו, אליפות אירופה תהיה כנראה הפעם האחרונה שלו במדים הלאומיים. הזמן עושה את שלו. הקילומטראז' שעבר בכל המסגרות, התשוקה לשחק בלי להשאיר תיבת אנרגיה אחת בגופו והמחויבות לאחרון האוהדים נתנו השנה את אותותיהם. כמו בן דורו לברון ג'יימס, גם הוא בן 36, ברור שמכל הדלק קצת מרוקן.
כמו באליפות אירופה 2012, פורטוגל שוב משובצת בבית המוות (פורטוגל הגיעה אז לחצי הגמר והפסידה בפנדלים לספרד. רונאלדו, שייעד את עצמו לבעוט חמישי, בכלל לא הגיע לבעוט בגלל החטאות קודמות של חבריו). הוא יעלה לכל משחק באווירה שהוא מחבק יותר מכל: ניצחון או... במשך שנים רונאלדו היה השחקן הכי טוב באירופה, ורק שחקן ארגנטינאי קטן אחד מנע ממנו את תואר השחקן הטוב בעולם. אבל רונאלדו, בניגוד למסי, הצליח לסחוב נבחרת בינונית מאוד לאליפות אירופה. אם פורטוגל תצליח לשמור את התואר שלה, ההשוואות של רונאלדו יתחילו להיות עם כוכב ארגנטינאי נמוך קומה אחר.
רונאלדו ירצה להוכיח ביורו הזה שהוא עדיין הטוב ביותר. כובש טוב יותר מלבנדובסקי או קיין, שחקן טוב ויעיל יותר מדה בריינה. העתיד שלו לוט בערפל. יובנטוס לא עושה קולות של להשאיר אותו - היא החליפה מאמן ותרצה לקבל בחזרה מעט מהכסף ששילמה עליו. שמועות רבות מסתובבות על חזרה הירואית שלו לספורטינג ליסבון, מועדון הנעורים שלו שזכה השנה באליפות לראשונה מזה 19 שנה.
הבעיה עם טיפוס להר הכי גבוה היא שגם הנפילה קשה. העונה הזאת לא הייתה עונת רונאלדו רגילה. יובנטוס מגלה סימנים שהיא רוצה אותו בחוץ, ריאל הודיעה שהיא לא מעוניינת. יש שיגידו שההידרדרות שלו התחילה. רונאלדו בכלל חושב שהוא רחוק מפסגת ההר. הוא שומע את הקולות. לא נשאר לו שום דבר להוכיח, אבל ההרגשה הזו, אפילו בצורה מלאכותית, היא הדלק שמניע את ההתמכרות הקשה של כריסטיאנו רונאלדו לכדור, לענף ולרעש של רשת זזה. הוא הולך להוכיח לכולם שהם טועים. שוב.
