הדיבור היה שרוברטו מנצ'יני הולך, חייב, לשנות את הדי-אן-איי של נבחרת איטליה באליפות הזו, שאחרי ההדחה מאליפות העולם האחרונה היה חייב להתבצע שידוד מערכות כללי, לא איזה תיקון קוסמטי. שבופון הזדקן, ואולי שוער יש (תמיד יש לאיטליה שוער על, מדובר במפעל), אבל אין שום שחקני הגנה שמזכירים את מוזיאון הגבורה של שחקני הגנה איטלקיים לדורותיהם.
יורו 2020 ב-ynet - מתחם מיוחד
והאמת מנצ'יני שינה. כל האליפות כולם דיברו על איטליה, החדשה, המרגשת, ההתקפית, האנטי תזה לאיטליה הישנה. זה היה נכון עד לגמר. רק שבגמר אנגליה הכתה ראשונה, ואיטליה נראתה חסרת אונים, חסרת ידע, מבולבלת, וכשהכל כמעט וקרס לתוכה, היא עשתה את מה שכל אחד עושה במצבים אלו: היא חזרה אל הרפלקסים, אל מה שהיא מכירה באוטומט, היא חזרה אל הצנטרום של הלב שלה.
לילה טוב שיהיה. קייליני, בונוצ'י וחבר
ג'ורג'יו קייליני (אוטוטו 37) ולאונרדו בונוצ'י (34) לא זכו בתואר השחקן המצטיין של הטורניר, זכה זה מאחוריהם שבלעדיהם לא היה זוכה בכלום, אבל משחק הגמר הוכיח עד כמה איטליה חייבת את האליפות שלה לשניהם. קייליני ייזכר לעד כמי שמוטט את הביטחון העצמי של הפנדליסטים הספרדים, בונוצ'י כבש את שער השוויון בגמר. ושניהם ביחד היו הרוח של נבחרת איטלקית שמתכופפת ולא נשברת, מרהיבה ואמיצה, קבוצתית עם סוליסטים מרהיבים. אבל הכל התחיל אצלם, כמו תמיד אצל האיטלקים, עם שני בלמים גדולים מהחיים.
אחים לנשק
במשך אליפות שלמה אף שחקן לא כדרר מעברם. הם לא עשו שום טעות שהובילה לבעיטה או סיכון על השער. אין להם מיליון עוקבים בפייסבוק. הם לא בני 19, נערות לא מתעלפות כשהן רואות אותם, נערים לא מחקים את התסרוקת שלהם (לפחות לא את קייליני). הם שני לוחמים בצבא ההגנה של נבחרת איטליה. מרצים בכירים בסמינר בשמירה על השער, חגיגות השערים והניצחונות ביניהם, מזמינים אחד את השני בזרועות פתוחות, בזעקת קרבות, חצי שמחה-חצי שחרור לחצים, הן הפוסטר של האליפות הזו. את מה שקילייני עשה לאלבה לפני הפנדלים בחצי גמר הולכים להכניס לתוכנית הלימודים של החוג לפסיכולוגיה.
אחים לנשק. הסנטורים של איטליה. סגנון המשחק שלהם מנוגד אחד לשני, אבל משלים אחד את השני בצורה שאף צוות בלמים בעולם עושה זאת. קייליני (17 שנים בנבחרת) ובונוצ'י (11 שנים), שיחקו ביחד כבר 327 משחקים בקו האחורי של יובנטוס והנבחרת הלאומית. "אני מכיר אותו יותר טוב משאני מכיר את אשתי", אמר עליו קייליני.
בונוצ'י הוא הנשמה החופשית, האקדמאי, שולט בשתי הרגליים, מארגן, מנהיג, מסדר את השורות, אחראי על המשמעת של חבריו לקבוצה, מעולה באחד על אחד. קייליני הוא כדורגלן מהדור הישן. קשוח, לא מתפשר, נשאר מאחור, בעל כישורים מינימליים בשליטה בכדור וטכניקה בכלל, אבל אף אחד לא עובר אותו (ואם כן, יש מחיר, תשאלו את סאקה), והוא יהיה מוכן להקריב את הראש, הכתף, הברך, האף או כל איבר אחר בגופו כדי להרחיק את הסכנה מאיטליה אהובתו. קראתי פעם כתבת פרופיל עליו בעיתון איטלקי וקייליני אמר שם: "אני מרגיש בבית באיזור שיש בו כאב".
העלו את ההגנה לדרגת אמנות
ב-11 ביולי זכו שני מרכיבי מועצת חוכמת הזקנים של הגנת איטליה באליפות אירופה אחרי שהרשו רק ארבעה שערים בשבעה משחקים (ואפילו בפנדלים אנגליה וספרד הירבו להחמיץ נגדה), ב-12 הם טסו לרומא עם הגביע, ואמרו שלום אחד לשני בחיבוקים שהזכירו את חגיגות השערים ביניהם. ב-14 ביולי הם ייפגשו שוב עם המשפחות שלהם בשדה התעופה, לחופשת קיץ משותפת.
כדי להבין את החיבור ביניהם כדאי לצלול שוב לדקות האחרונות של המשחק הראשון ברומא נגד טורקיה. איטליה הובילה בשלושה שערים. טורקיה איימה, קייליני צלל והציל שער בטוח. הוא קם מהדשא, צרח בשמחה והתחבק עם בונוצ'י. לאיטלקים יש כאמור מסורת ארוכה של מגינים מפוארים, בשום מדינה לא הועלתה עבודת ההגנה האישית והקבוצתית לדרגה כזו של אמנות, אבל בונוצ'י וקייליני העלו את זה מדרגה. הגאווה בהגנה באליפות הזו הייתה לבושה על השרוול שלהם, הם יצקו לתוכה גאווה, אומץ, חוכמת רחוב, משמעת. הציוות שלהם ביחד הוא מכה מוראלית לחלוץ. אפילו לואיס סוארס, מלך מלכי נערי הרחוב של חלוצי העולם, התייאש מקייליני ונשך אותו. קייליני, לעולם ציני, לעולם עם חיוך מניאקי על הפרצוף הגיב: "אני מעריץ את הזדון שלו".
"שניהם צריכים ללכת לאוניברסיטת הרווארד וללמד שם כיתות על להיות בלמים אחוריים", אמר עליהם הציניקן הראשי ז'וזה מוריניו. כמו פראנקו בארזי בשעתו, שניהם היו שחקנים לא ממש מוכשרים, מוגבלים טכנית. בשום מדינה אחרת הם לא היו מתקדמים מעבר לקבוצת הנערים. אבל איטליה היא מולדת כדורגל אחרת. המורשת שלה לא ברורה לעין. כדי לראות את היופי של הכדורגל האיטלקי צריך לגרד הרבה מעבר לשכבה הראשונה. זה מה שקרה גם לקייליני ובונוצ'י. ההגנה שלהם באליפות הזו הייתה וירטואוזית, כיתת אמן. שוב, צריך להיזכר שהם הגיעו לכדורגל בלי הרבה תקוות, הבסיס לא היה מבריק. ההצטיינות שלהם באליפות הזו ובמהלך הקריירה היא להוציא שמפניה מסלע.
שוב, שניהם הם רק השמות האחרונים למסורת מפוארת של בלמים איטלקים. החל משנות השישים והקטנצ'יו של הלנה הררה באינטר, שיראה, ג'נטילה וברגומי, מאלדיני, קוסטקורטה ובארזי, נסטה וקנבארו. זה כבר לא מקרה, זה אילן יוחסין של משפחת אצולה. קייליני ובונוצ'י היו אבן הפינה של שיטת המשחק של מנצ'יני, הם אלו שהרשו למגינים ולקשרים לדחוף קדימה, לייצר לחץ בחלק הקדמי של המגרש.
שני הבלמים נהגו לאכול כדורי שום כאשר שיחקו ביובנטוס. לפי האמונה, חיילים היו נוהגים לאכול שום כדי להישאר בריאים, חזקים וערים. שני הבלמים אכלו אותם גם בגלל התכונות הללו, אבל בעיקר כדי לנשום בפניהם של חלוצי היריב ולהוציא להם את החשק לחיות. פסיכולוגים של תיבת ה-16. לקייליני, למרות המראה הקשוח והכפרי שלו, יש נשמה של אמן. הוא כתב ספר אוטוביוגרפי חושפני מבחינה רגשית, ועוד ספר על אליל נעוריו, שיראה. בונוצ'י הוא אחד השחקנים האהובים על פפ גווארדיולה, הדיקן של הכדורגל המודרני.
ומה עם קטאר 2022? כנראה ששניהם יהיו. שחקני הגנה טובים מתבגרים במהירות צבית. את מה שהם מאבדים במהירות הם מרוויחים בשכל, בהארד דיסק של הניסיון. אם לא יהיו פציעות, ואם הקורונה תאפשר זאת, הם יחזרו לגביע העולמי, לעוד מופע סדיסטי של שמחה לאיד לחלוץ שמנסה לפתור את המשוואה ביניהם.
