לפעמים הדרך הנכונה להעביר סיפור גדול, נניח של אומה או של אירוע מכונן, היא באמצעות עיניו של אדם אחד. אנחנו רואים זאת בספרים, בסרטים, בסדרות. הרי קל לנו להזדהות עם האינדיבידואל, אפילו לדמיין עצמנו במקומו. אם רוצים לספר למישהו כמה דרמטי יכול להיות כדורגל, כמה עליות וירידות יש בו, כמה שמחה ועצב נצמדים אחד לשני, אפשר להעביר את הסיפור דרך אלבארו מוראטה של החודש האחרון. עדיף אפילו לספר באמצעות אלבארו מוראטה של אתמול בלילה (רביעי).
יורו 2020 ב-ynet - המתחם המיוחד
מוראטה נכנס לרשימה ארוכה שתמיד זוכרים, של אותם קורבנות פנדלים. לא כל המחמיצים עולים ישר לראש, את כוכבי העל זוכרים יותר כמובן, אבל מוראטה, גם אם היו גדולים ממנו שפספסו, יהיה שם, ברשימה הזו. דני אולמו גם החטיא, אבל למרות משחק אדיר שלו הוא לא יכול להיות סיפור מספק כמו מוראטה. אותו לא היו זוכרים כך. את מוראטה תמיד נזכור.
אחרי שכולם חוץ מהמאמן שלו רצו לראות אותו על הספסל, אחרי שפתח בהרכב ופספס, אחרי שסתם כמה פיות וכבש, אחרי ששמע מלואיס אנריקה שספרד היא מוראטה ועוד עשרה ואז דווקא ירד לספסל, אחרי שעלה מהספסל והשווה, אחרי שכמעט העלה את ספרד לחצי הגמר ואז העלה את איטליה לחצי הגמר – דרמת כדורגל בשחקן אחד, ערב שאי אפשר לשכוח.
עוד נגיע כמובן לאיטליה, לפיינליסטית, אבל הדרך הנכונה להגיע אליה היא קודם כל דרך מה שעשתה ספרד, וגם פה הערב התחיל עם שמו של מוראטה. לואיס אנריקה התלבט: האם לשחק כמו ספרד ביורו 2012 מול איטליה, כלומר ללא חלוץ טבעי (אז ססק פברגאס היה החלוץ המדומה), או כמו ספרד ביורו 2016 מול איטליה, כלומר עם מוראטה בחוד. הוא בחר בדרך שהביאה אז ניצחון, כמו בגמר לפני תשע שנים. דני אולמו נכנס לנעלי פברגאס.
אולמו כבר שיחק חלוץ מדומה, בלייפציג, והוא נתן לספרד יתרון גדול בעמדה הזו, גם במשחק הלחץ, כשסגר את הקישור האחורי של איטליה. יש הטוענים שאי אפשר ללחוץ 90 דקות, אבל זה אפשרי, אפילו 120 דקות כפי שעשתה ספרד אתמול. הלחץ המתוחכם, שכלל גם סגירה של סרחיו בוסקטס בצד שמאל ועלייה גבוהה של אריק גרסיה בצד ימין, הכריח את איטליה לנסות לצאת קדימה באמצעות הבלמים שלה ולא דרך ז'ורז'יניו או מרקו וראטי. איטליה העיפה כדורים. לא סתם השחקנים שלה נכנסו שמונה פעמים לנבדל.
רק שספרד חסרה סקורר. אויירסבאל נגח רע, דני אולמו בעט לשמיים. לא היה לה את הדבר הכי חשוב במשחק, את אותו אחד שיכניס את הכדור לרשת. עד שמוראטה עלה לשחק. את השער הספרדי בנו שני השחקנים הכי טובים שלה, אולמו ופדרי. אולמו היה מבריק, הטוב במגרש. זו לא רק היכולת הטכנית אלא התנועה ללא כדור. אולמו גם בישל את השער.
לתרומה של פדרי לשער היה יותר קשה לשים לב, אבל היא משמעותית. מוראטה קיבל את הכדור פנוי, בלי שומר, ומי שמשך את אותו שומר היה פדרי. קשר ברצלונה משך לאגף שמאל, ז'ורז'יניו התלבט האם להמשיך איתו, אפילו סימן לחברים שמישהו צריך לסגור, ובינתיים נוצר שביל מסירה למוראטה. אנדרס אינייסטה לא היה נראה סתם כמו אדם מבוגר אלא כמו צעיר שנראה כמו זקן. פדרי נראה ילד, אבל הוא מזכיר לרבים את אינייסטה בהבנת המשחק שלו, בבגרות, בחכמה.
עם כל המחמאות לספרדים, איטליה היא זו שבגמר. אולי לא בצדק על היכולת במשחק הזה, אבל כן בצדק על הטורניר כולו. איטליה לא רק שיחקה כמעט כל הזמן כדורגל שמשלב יופי ויעילות אלא גם היחידה שניצחה בחמשת המשחקים הראשונים שלה. היא לא הפסידה משחק כדורגל קרוב לשלוש שנים.
אחד הדברים המוצלחים באיטליה הנוכחית הוא היכולת לשחק בסגנונות שונים. בחלק הראשון של רבע הגמר מול בלגיה, איטליה הייתה נפלאה בזכות כדורגל דומיננטי של שליטה בכדור. בחלק השני של אותו משחק היא עמדה בצורה נסוגה מאוד, גם בזבזה זמן. היא יכולה לשים את הדגש גם על התקפות מעבר מהירות, כפי שניסתה לעשות אתמול. ככה גם הגיע השער שלה.
האפשרויות השונות קיימות קודם כל בזכות העוגנים בחלק האחורי. כן, איטליה הייתה התקפית בהרבה משחקים בטורניר, אבל ההגנה עדיין חזקה, עדיין יכולה להחזיק אותה כשצריך. דונארומה שוב היה טוב, תרם בכמה הצלות גדולות. קייליני לא רק רשם הכי הרבה תיקולים מוצלחים והכי הרבה הרחקות כדור אלא היה גם הדמות המעניינת על המסך, מההמנון ועד לחיבוק המוגזם לג'ורדי אלבה לפני הפנדלים. בנוסף אליהם, איטליה יכולה תמיד לקבל התעלות מהשחקנים השונים שיש לה באגפים: דומיניקו ברארדי בתחילת הטורניר, לורנצו אינסינייה בהמשך, פדריקו קייזה אתמול.
שחקני צד שמאל של איטליה, אינסינייה בהתחלה וקייזה בהמשך, התקשו יותר בלי לאונרדו ספינאצולה לידם. במשחקים הקודמים היה שם לאיטליה עוד שחקן שיכול לחתוך לאמצע ולסכן את השער. רוברטו מנצ'יני ניסה לעזור להם במחצית השנייה כשהכניס את רפאל טולוי דווקא לצד ימין והזיז ג'ובאני די לורנצו (כמה הצלות גדולות במחצית הראשונה) לשמאל לתפקיד של ספינאצולה. זה לא עבד חלק. קייזה, בכל מקרה, הצליח להתעלות מעל הקושי. הוא היה השחקן הטוב ביותר של איטליה, הבקיע שער גדול וחילק גם מסירה עצומה לברארדי, שנכשל מול אונאי סימון.
הרבה בזכות קייזה, שהחל את הטורניר על הספסל, איטליה מתקדמת. ספרד, למרות ההדחה ובניגוד לטורנירים קודמים, מסיימת יורו 2020 בתחושה טובה, עם עתיד שנראה לא רע עבורה. איטליה, מצידה, חושבת על ההווה, על הימים הקרובים, על יום ראשון. אז היא תוכל להיות אלופת אירופה.
