הקריסה של אריקסן
ההחייאה והחיוכים המרגיעים
צהריים ראשונים ביורו 2020, יום שני למשחקים. האופוריה עדיין גדולה בזכות ה-0:3 של איטליה על טורקיה שנתן טאץ' פתיחה יפהפה לטורניר. הקהל המצומצם מתקבץ בקופנהגן למשחק שהכותרת הסבירה שלו אמורה להיות "דנמרק חגגה על פינלנד שערכה בכורה כואבת במעמד".
התסריט הזה הושמד בדקה ה-42, ובמקומו קיבלנו דרמה אמיתית מהחיים, מחוץ להקשר של הספורט, הקורונה, התחרות. בזמן שניגש לקבל מסירת חוץ קצרה מחבר, כריסטיאן אריקסן החל להיראות בלתי יציב, ואז קרס על הקרקע מבלי שאיש נגע בו.
התגובה המהירה של הבלם סימון קר, שעשה את הפעולות הראשוניות המדויקות לפני שהפרמדיקים הספיקו להגיע, עזרה להציל את חייו של כוכב דנמרק, וגם החובשים היו מיומנים והחזירו לו את הדופק במהירות – אבל עד שזה קרה הייתה שנייה אחת בה זווית אותה לא הסתירו שחקני דנמרק שעמדו כחומת מגן חשפה את עומק הזעזוע, כאשר המצלמות הראו בחדות ובבירור את גופו של אריקסן מתעוות ממכת החשמל שקיבל. זה היה הרגע המזוקק של הזוועה, בו לא ניתן היה להסתיר מה קורה שם בטיפול, והתבהר שמדובר בדום לב ובסכנת חיים אמיתית.
באורח נס, אריקסן התלוצץ עם חבריו כשפונה מהמגרש, בגופו הושתל קוצב לב והוא מחלים. כדורגל? איש לא משלה את עצמו שאריקסן או צוות מקצועי כלשהו ייקחו את הסיכון. אבל באותו הרגע המבעית רק רצינו שיחיה. תודה לאל שהוא ניצל.
הפספוס של אמבאפה
טורניר שלם על האפס
ארבע פעמים במהלך הטורניר אנשים אמרו לעצמם: "אין, זה המשחק שקיליאן אמבאפה יתפוצץ בו". ארבע פעמים האוהדים שלו ושל צרפת יצאו מאוכזבים, כשבפעם האחרונה גם יצאו ממתחם היורו וחזרו הביתה להתנחם בגביע העולם בן השלוש.
כל הסימנים לכך שזה יקרה היבהבו בצבעי הטריקולור – כמו הסכסוך עם אוליבייה ז'ירו והפרת האיזון בהתקפה עם חזרתו של קארים בנזמה לסגל – ועדיין סירבנו להאמין שזה ישפיע על אמבאפה, האיש שתמיד משחק עם חיוך ולא נותן לשטויות מבחוץ להפריע לו. אבל נראה שזה היה סוד הקסם של אמבאפה הטינאייג'ר.
אמבאפה בן ה-22 הוא מישהו שהרבה יותר מודע לצורך של כוכב להתוות לעצמו מורשת ולעמוד בכל פעם ברף גבוה יותר. לא סתם במהלך הטורניר ביקרו בצרפת את האגו שלו, ואחריו טענו הפרשנים כי הוא עסוק יותר מדי במעמדו בחדר ההלבשה ומקנא בכוח ובהשפעה שיש לאנטואן גריזמן על שאר השחקנים.
הכל היה משתנה עם כדור ברשת, אבל הוא לא הפסיק להחמיץ, ואז נשמר במיוחד בשבילו, כמו בספרים, הפנדל האחרון בשמינית הגמר מול שווייץ, והוא לא עמד בלחץ. הטורניר הזה עשה לו רע, אבל הוא יכול רק להיבנות משם. הוא חייב לצאת מאזור הנוחות שלו בפ.ס.ז' ולחפש מועדון ענק שהוא יהיה המנהיג הבלעדי שלו. הוא חייב לגלות איך לחבר את שמחת הנעורים של פעם והאינטנסיביות המוגברת שמקיפה אותו בהווה כדי ליצור מנהיג קר רוח והיסטורי לעתיד.
הקרב של המהגרים
כשהשנאה מרימה ראש
זה רגע קטנטן שאף אחד לא שם לב אליו, אפילו לא שופט המשחק, אבל הוא מציג בצורה קצת מקברית את השילוב של פריחת בני המהגרים בנבחרות לבין השורשים שאף פעם לא נעלמים מהזהות של אותם השחקנים.
השפעת המהגרים בכדורגל האירופי היא כבר לא סיפור חדש, ואם פעם נבחרת כמו שווייץ נחשבה לפלא ספורטיבי בזכות הגיוון שבה, כיום רוב הנבחרות עמוסות בהם – ואנגליה היא דוגמה מצוינת לכך. אבל מה קורה כששני שחקנים שהמשפחה שלהם הגיעה משתי מדינות אויבות נפגשים על המגרש במדי נבחרות של שתי מדינות שונות לגמרי, וכל השנאה הזו עדיין הולכת איתם?
זה מה שקרה במשחק בין אוסטריה לצפון־מקדוניה במחזור הראשון בבית 3. מרקו ארנאוטוביץ' כבש לזכות אוסטריה, ומיד נכנס לטירוף וקילל על רקע לאומני את המגן המקדוני אזג'אן אליוסקי. ארנאוטוביץ' מגיע ממשפחה סרבית, אליוסקי אלבני במוצאו, וחבית חומר הנפץ הזו נותרה בוערת גם כשעלו למגרש עם מדים של אומות אחרות לגמרי שקלטו אותם.
ארנאוטוביץ' ספג למחרת השעיה ממשחק אחד, והותיר נקודה מעניינת: ייקח זמן עד שהמהגרים באירופה ייטמעו באוכלוסייה החדשה עד כדי כך שישכחו את העבר, אבל נראה שגם שינוי לאום אינו זרז לכך. זו הייתה דוגמה לא נעימה, אבל מרתקת, לדרך בה ההגירה בכדורגל יכולה להציג גם צד שלילי.
הטירוף של ג'אקה
כששחקן הופך למנהיג גדול
אחרי שמינית הגמר המדהימה מול צרפת, אותה שווייץ סיימה עם כרטיס ראשון בתולדותיה לרבע גמר היורו, היא נכנסה גם להארכה מול ספרד בידיעה שהכל אפשרי. עוד 30 דקות, פנדלים במקרה הצורך, וזה יכול להיות שלה. כל הנבחרת הייתה זקוקה לעוד מעט אנרגיות, קצת דחיפה שתהיה שוברת שוויון בטורניר המתיש, וכך היא התכנסה במרכז השדה כשהשחקנים מחובקים וממתינים שמישהו ידליק אותם.
והיה אחד כזה. הוא נכנס למרכז המעגל, והתחיל לשאוג עליהם בנאום מוטיבציה בסגנון לוחמי חופש סקוטים במאות הקדומות. העיניים שלהם נצצו, הם צעקו אחריו והינהנו בראש. גם המאמן ולדימיר פטקוביץ' האזין לכל מילה והתרגש.
אה, כן, רק למקרה שחשבתם שמאמן נבחרת שווייץ היה המוטיבטור – אז הוא למעשה עמד מחובק עם השחקנים שלו והקשיב לקפטן גרניט ג'אקה (החמיץ את המשחק בגלל צהובים) מדרבן את החברים.
ערעור סמכות? ההפך המוחלט. ככל שהכדורגל משנה את פניו, הוא מעלים את הרס"רים שחושבים שצריך להשפיל את השחקנים כדי לקבל מהם כבוד, ונותן כוח למאמנים שיודעים לנהל חדר הלבשה עם אינטליגנציה רגשית.
פטקוביץ' לא הרגיש שמישהו גונב לו את הסמכות – אלא היה גאה להיות חלק מהקבוצה בדקות בהן אחד ממנהיגיה הרגיש שהוא האיש הנכון ביותר כדי לדבר. זה הפך את ג'אקה למנהיג גדול יותר בזכות המקום שנתנו לו, ואת פטקוביץ' לאיש מקצוע חזק יותר בזכות היכולת שלו לקרוא סיטואציות ולדעת מתי להרפות.
הביצוע של שיק
מסובב - מחצי מגרש
המון מסירות, קצרות וארוכות, מערכים סגורים ופתוחים, ניסיון לפרוץ הגנות צפופות או ליצור מצבים במתפרצות, הגבהות משני הצדדים, מאבקי גובה ברחבות ובעיגול האמצע, בעיטות מרחוק, עקבים, נגיחות. 90 הדקות הן מאמץ אינסופי להשלים את המטרה הנכספת: גול. ולפעמים, בשילוב של כל ההיבטים איתם פתחנו, זה נראה שבלוני, חוזר על עצמו. עד שמגיע אותו רגע של גאונות שנשאר איתכם הרבה אחרי המשחק, הביס מהקינוח שתפס שליטה על החך וממשיך בסיום הארוחה.
נכון, שוער סקוטלנד דייויד מרשל היה אשם בגדול עם עמידה איומה מחוץ לשער, אבל פטריק שיק הצ'כי ידע לסגור משחק צמוד בו נבחרתו התקשתה לייצר מצבים עם קסם של יש מאין. לתכנן מראש ("במחצית הראשונה בחנתי כל הזמן היכן השוער עומד"), לחכות לשנייה הנכונה ביום בו כדורים מעטים הגיעו אליו, ולסובב מחצי מגרש כדור בנגיעה לרשת.
האוהד זקוק גם לדברים האלה. אם יקרו בתדירות גבוהה מדי, הם יאבדו מהמשיכה שלהם, כמו שער במספרת בכל משחק. המינון שלהם מדויק – הם קורים לעיתים נדירות מספיק כדי שיפתיעו בכל פעם, ואף פעם לא נשארים בקטגוריית "אה, היה גול מהחצי? נחמד, תעביר את הפיסטוקים".
ובעידן בו אתה חייב להיות ויראלי כדי להישאר רלוונטי, לא היה ביורו שער ראוי יותר להפיץ בכל הקבוצות שלך, רגע לפני שאתה מקבל אותו חזרה בהתלהבות. שער מהחצי, אליפות אירופה, מה טוב יותר מזה?
