הלילה גמר היורו מי תהיה אלופת אירופה
(צילום: משה מזרחי)
תסתכלו עליו. תסתכלו על החליפות המחויטות שלו, שכמו השיער שמסורק לצד אחד נראה כאילו הוא נתלש מז'ורנל אופנה לגברים משנות השלושים. תסתכלו על הפרצוף החד, על הזקן המוקפד שלא מצליח למלא את עצמות לחייו. תסתכלו על הצורה השלווה שבה הוא מנהל את עצמו, את הסירוב שלו להיכנע למה שהתקשורת הבריטית המטורפת מנסה להכריח אותו לעשות. תסתכלו על קור הרוח הזה. תסתכלו על האיש הזה עונה לאט ובסבר חמור על כל שאלה, נוגע בידו בסנטר, לוקח כמה שניות לחשוב לפני התשובה.
יורו 2020 ב-ynet - למתחם המיוחד
אף אחד לא הימר שגארת' סאות'גייט יהיה האיש שיוכל לגאול את נבחרת אנגליה מבצורת בת 55 שנים של זכייה בתואר בטורניר גדול. אף אחד לא הימר ש-25 שנה אחרי שהחטיא את הפנדל השישי והמכריע נגד גרמניה בחצי גמר היורו, סאות'גייט יעלה שוב על אותו כר דשא וינסה להשלים מהלך גאולה בפרופורציות תנ"כיות.
המהפכה בנבחרת
סאות'גייט היה שחקן מוכשר, שום דבר נוצץ. התכונות שלו כשחקן רדפו אחריו גם כמאמן (היה מאמן הנבחרת עד גיל 21 לפני שקיבל את הבוגרת ב-2016): אמין, אחראי, יציב. הוא לא פורשה או מרצדס. הוא מכונית שעושה את העבודה שלה. באופן כללי, אלו גם המילים שמתארות את נבחרת אנגליה לדורותיה. יוצאי הדופן אצלה היו שחקנים שקיבלו יותר קילומטראז' פרסום על דברים שעשו מחוץ לאצטדיון. אבל סאות'גייט הצליח לעשות כמה שינויים קטנים, תיקונים כמעט בלתי נראים, החלטות שביחד הפכו את הנבחרת הלאומית למה שהיא היום.
הוא זרק שחקנים ותיקים בלי חשבון, הגן על צעירים מהתקשורת האכזרית (הגן למשל על ראחים סטרלינג שקעקע רובה על רגלו לפני המונדיאל ברוסיה. התקשורת צלבה את סטרלינג, סאות'גייט הזכיר להם שאביו של סטרלינג נרצח ביריות כשהשחקן היה בן שנתיים), אין לו בעיה להתנתק משיטות משחק שהפסיקו לעבוד. הוא מחובר לקרקע במסמרים באורך עשרה סנטימטרים. אנגליה נכנסה לטורניר הזה כפייבוריטית לא קטנה, היא הולכת לצאת ממנו עם הישג חסר תקדים, בסטנדרטים בריטיים, אפילו גדול יותר מניצחון על גרמניה במשחק הכרעה: היא הצליחה לעבור מעל רף הציפיות הבלתי אפשרי שהוצב בפניה.
בכל שיגעון יש הגיון
צריך להבין לאיזו רמת ציפיות סאות'גייט נכנס כשלקח על עצמו את התפקיד. אנגליה היא מולדת הכדורגל, היא הבית של הפרמייר-ליג. כדורגל נבחרות הוא האלוהים, ואלוהים לא שלח לאנגליה מלאך כבר יותר מיובל. התקשורת לוקחת כל מנג'ר שהיה לאנגליה, מרימה אותו על מגדלי התהילה בתחילת תפקידו ואז לועסת אותו לאט ובאכזריות עד שלמנג'ר הזה אין יותר חשק לחיות. את תמונתו של גרהאם טיילור הם הציגו כמעט תמיד עם לפת על ראשו, קווין קיגן התפטר בשירותים של וומבלי אחרי הפסד נגד גרמניה. קווין קיגן! לא רק שסאות'גייט נכנס לתפקיד כפוי טובה, אלא שהוא היה אחד האשמים בבצורת, הפיקאסו במוזיאון הסבל של הכדורגל האנגלי הבינלאומי. הוא החטיא את הפנדל השישי. נגד גרמניה. בחצי הגמר. בוומבלי. כשסאות'גייט הוכרז כמאמן ראשי, זה היה יום טוב למשייפי הציפורניים.
במשך שנים האי הבריטי היה אי של אי-שפיות. לא הלך ההרכב עם שני בלמים? נשחק שישה בלמים והכל יהיה בסדר בטורניר הבא. הניסיון למצוא שפיות דרך החלטות פתולוגיות שניסו לבטל את אי-השפיות הקודמת, היה קומדיה ללא הפסקה. ב-2006 נשות הכדורגלנים האנגלים (ה"וואגס") עלו לכותרות עם חגיגות קניות, סמים, מסיבות וסקס. נגמר העידן הזה, הביאו את פאביו קאפלו (שהצהובונים הדביקו לו מיד את הכינוי "הסנדק") שאסר על הנשים להתקרב למחנה ואסר על שימוש בטלפונים על שולחן האוכל. נגמר קאפלו, הביאו את רוי הודג'סון. אם אתה אוהד של אנגליה זה היה מראה קשה לצפייה, כמו מישהו שמנסה לעצור את הזמן על-ידי הזזה תמידית של מחוגי השעון לאחור.
הבחירה בסאות'גייט היא בינגו החיים של התאחדות כדורגל חסרת תקנה. התאחדות שייצרה מציאות כדורגל כה מטורפת עד כדי כך שהעובדה שהוא משעמם הפכה לתכונת האופי הטובה והחזקה ביותר של המאמן החדש. הוא הכניס היגיון לעולם של שיגעון (כמעט בכל משפט שנכתב על סאות'גייט בתקשורת הבריטית מוכנסת המילה "הגיוני"). במובנים מסוימים הוא-הוא הכדורגל האנגלי, סמל לשחקן אפור שקנה את עולמו בהחמצת פנדל, ובמובנים אחרים הוא האנטיתזה לכדורגל האנגלי, האיש היחיד שהיה יכול להציל אותו מעצמו. סאות'גייט היה תוצר מובחר של כדורגל הכדורים הארוכים האנגלי. כמאמן הוא העביר את אנגליה לשחק במסירות קצרות.
הקבוצה של סאותג'ייט היא דינמית וקריאטיבית, צעירה ועם ביטחון עצמי, יכולה להתאים את עצמה לכל קבוצה ולכל סגנון, מי שלא מתאים את עצמו לקבוצה, נפלט. הכוכבים הגדולים של הסגל לפניו - וויין רוני, ג'ון טרי וסטיבן ג'רארד, תמיד נראו במשחקי הנבחרת כאילו שמשא היסטורי של מאות שנים יושב להם על הצוואר. לפני הגביע העולמי ב-2018, סאותג'ייט כינס את השחקנים שלו בחדר הווידאו והראה להם במזוכיסטיות את בעיטות העונשין מהמשחק ההוא נגד גרמניה. בחצי הגמר. ב-1996. בוומבלי. סאות'גייט במדים ירוקים, בועט שמאלה. אנגליה מודחת. "רציתי להראות להם לאיפה הגעתי משם, רציתי שהרגע הזה יאבד מהמיסטיות שלו, ורציתי בעיקר לבדל אותם מהרגע הזה", הסביר אז את ההחלטה שלו.
אנגליה של סאות'גייט היא כבר לא אנגליה של דייויד בקהאם או גאזה, היא חגיגה שלמה של מהגרים ובני מהגרים, אזרחים של אותה מדינה שלכל אחד מהם יש יחס אחר, התייחסות אחרת, הסתכלות אחרת על אנגליה, להיסטוריה שלה, המצב החברתי בה, אבל כולם מאוחדים סביב שלושת האריות. וכולם מסתכלים עליו, על האיש האמיץ הזה שמספסל את ג'יידון סאנצ'ו ואת מרקוס רשפורד, ומוציא מהמשחק את ג'ק גריליש אחרי שהכניס אותו בעצמו כמחליף. והם הולכים אחריו כי בניגוד לטורנירים הקודמים, בכל שיגעון של סאות'גייט יש היגיון. כל נענוע שלו נועד רק בשביל לייצר יציבות.
במשך שנים צעד הכדורגל הבריטי להלמות האימפריאליזם: היי, זה הספורט שלנו, אנחנו ייצאנו אותו לכולם. תחזירו את הגביע הביתה ("איטס קאמינג הום"). כעת הכדורגל הבריטי מציג את הבינלאומיות שלו. שנים של פופולריות של הפרמייר-ליג עם בסיסי אוהדים מכל הפלנטה, עם בעלים מכל העולם, עם שחקנים הכי טובים בעולם ובלי הגבלה על מספר השחקנים הזרים. הכדורגלן הבריטי נאלץ להילחם על הקיום שלו (חוץ מהארי קיין, הנבחרת לא ממש מציגה סופרסטאר בהרכב), והוא נאלץ לעשות את זה כשהוא חשוף לשחקנים הכי טובים בעולם, עם כל סגנון כדורגל שאפשר להעלות על הדעת.
גארי סאות'גייט נכנס למשבצת המאמן בדיוק בצומת המכריע הזה. ביום ראשון בלילה. בגמר. נגד איטליה. הוא יוכל אולי לעשות לעצמו גאולה פרטית קטנה. צ'ופר עצמי קטן, אחרי שגאל את הכדורגל האנגלי.
