מארק-אנדרה טר-שטגן סידר לעצמו ניתוח בברך בדיוק לתאריכים שבהם עמדה להתקיים אליפות אירופה הנוכחית. טר-שטגן אינו בין מאמיניו של "מנואל הקדוש". הוא רוצה להדיח את נוייר מתפקידו, ומשוכנע שהוא יותר טוב ממנו. כשמאמן הנבחרת יוגי לב הבהיר לו מה סדר העדיפויות בשער, טר-שטגן בחר בניתוח.
יורו 2020 ב-ynet - מתחם מיוחד
ואז נותרו בסגל רק השוערים שמיד אחרי האימון כורעים ברך ומודים לאלוהים, על שנתן להם הזדמנות להתאמן לצידו ולרוות מחסדו של מנואל נוייר. היום הוא כבר בן 35, אבל השמועות מבוואריה מספרות שביומן העבודה של באיירן כתוב: "להתחיל לחפש מחליף למנואל הקדוש בעוד שמונה שנים".
נוייר עדיין בין חמשת השוערים הטובים בעולם. בשיאו, לפני הפציעות, היה הטוב בעולם בפער ניכר. הוא האחרון בשושלת מפוארת של שוערים גרמנים דומיננטיים. כולם נולדו בגובה 1.50 מ', עם מוטת ידיים של קרון רכבת, מנהיגים, פסיכים כמו ששוער יכול וצריך להיות, אתלטיים וחזקים.
ראשי ההתאחדות הגרמנית הבינו את חשיבותו של שוער דומיננטי, שעוזר לחפות על החולשות הטכניות והיצירתיות של הנבחרת. לכן קיים בגרמניה מערך סקאוטינג מוקדם ומרשים, כדי לאבחן שוערים עם פוטנציאל, שמוזמנים למחנות אימון מיוחדים.
היחידה ללוחמה בטרור
מעבר לכך, גרמניה הגדולה, הזוכה בתארים, תמיד הציגה קו מרכזי דומיננטי. חלוץ שמנצל חצי הזדמנות לצמד שערים (מירוסלב קלוזה, גרד מולר, אוליבר בירהוף), קשר חצי-חצי בעל נוכחות (לותר מתיאוס, מיכאל באלאק), בלם אחורי מנהיג (פרנץ בקנבאואר), אבל יותר מכל - שוער עצום. הכי טוב בעולם בזמנו.
ולהפך. כל תקופה שבה גרמניה נכשלה בטורנירים הבינלאומיים אופיינה בשוערים חלשים. בשום עמדה אחרת גרמניה לא מציבה דמויות כל כך מוצלחות בצמרת כמו בעמדת השוער. אין אף מדינה אחרת שמתקרבת לעומק שלה בעמדה. שלושת השוערים המחליפים שלה בטורניר היו כוכבים בכל נבחרת אחרת. שוערי העתיד שלהם, אלכסנדר נובל וטימו הורן, כבר מבטיחים לשמור על ההמשכיות.
השוער הגרמני הקלאסי הוא תוצר מובהק של תרבות העבודה הגרמנית. הוא עבד קשה כדי להביא כמעט לשלמות את אמנות המקצוע, וגם הביא לשלמות את המהפך המזוהה עם מעמדו: הוא לא אמור רק לשמור על השער, אלא להיות יחידה ללחימה בטרור של איש אחד, שאמורה להטיל פחד בכל הטרוריסטים שינסו להיכנס לתיבה שלו. היו כאלה שעשו את זה מעצם נוכחותם והיכולת הטכנית המעולה שלהם, והיו כאלה שפשוט השליטו טרור - כמו טוני שומאכר (שנבחר בשנות ה-80 לאיש השנוא ביותר בצרפת, יותר מאדולף היטלר).
ינס להמן הוא דוגמה טובה לעומק הכישרון של הגרמנים בעמדה. הוא עשה קריירת מועדונים מעולה, אבל עד 2006 לא ראה מדים לאומיים בגלל אוליבר קאן. האחרון החליף את קופקה ואילגנר, שני השוערים של תקופת השפל בכדורגל הגרמני (מאמצע שנות ה-90 ועד שנות האלפיים המוקדמות), ולקח נבחרת אנמית למרחק נגיעה מאליפות העולם של רונאלדו. האם זכורה עוד דומיננטיות כזאת בהולכת נבחרת עד לגמר המונדיאל מעמדת השוער? התשובה שלילית. לא היה עוד כמו ה"טיטאן".
החתול וכפפות מיקי מאוס
ספ מאייר, מהנבחרת שזכתה במונדיאל 1974, נחשב לאב-טיפוס של השוער הגרמני המודרני. ביחד עם עמוד השדרה שכלל את בקנבאואר ומולר הוא הפך את באיירן מינכן מקבוצת ליגה שנייה לבת מלוכה באצולת הכדורגל האירופי. "החתול מאנצינג" היה ידוע במכנסיו הארוכים, בכפפות המיקי מאוס שלו, ובחוש הומור לא אופייני לשוער גרמני (פעם רדף אחרי ברווז שהתרוצץ ברחבה). אבל בעיקר הוא נודע בעקביות שלו. מאייר מחזיק בשיא של הופעות רצופות, ושיחק רק במועדון אחד. במורשת השוערים הגרמנים הוא מה שהאייפון עבור מסך המגע.
נוייר שינה את העמדה. הוא תיפקד למעשה כבלם נוסף כדי למנוע את שבירות הנבדל, עם טכניקה מעולה ויוצאת דופן, שליטה בכדור ויכולת מסירה מעולה. וזה עוד לפני שהתחלנו לכתוב על הכישורים שלו כשוער. במשך שנים היה נוייר השוער הטוב בעולם. הפציעות קצת עצרו אותו. גרמניה צריכה עוד מהמיטב של הנפיל, כדי לצאת מבית המוות ולרשום עוד פרק בתולדותיו המפוארים והדומיננטיים של השוער הגרמני.
